אתם קמים בבוקר, מוקדם מידי, מרגישה כאילו לא הספקת בכלל לישון והיא רצתה פיפי. כשהיא חזרה לישון גילית שעשר דקות זה כל מה שנשאר מהלילה הזה. הוא חישב במהירות שלא תספיקי להרדם ועשר דקות זה זמן מצויין לדברים אחרים. זרמת איתו, בטח שזרמת איתו, כי הפיפי שלה זו חרא של דרך לפתוח בוקר של לילה קצר מידי אבל הרגעים איתו יכולים להפוך את היום הזה לכזה ששוה לצאת מהמיטה בשבילו. דקה וחצי אחר כך, כשהכל נראה מבטיח המפלצת הגדולה שגידלתם נכנסת לחדר למסע הבהלה ואת לא מבינה מה עשית רע ואיך אפשר לקום בכלל אחרי שהעזת לחשוב שבבית שלך יש רגעים או מקומות או מיטות שהם שלך בלבד. היה חשוך מידי מכדי שהוא יבין לאיזו סיטואציה הוא נקלע אז הוא גם בא לחיבוק, ונשיקה. זה נותן לכם פחות משניה לנתק חיבורים שממילא כבר לא היו מחוברים כמו שצריך, למשוך שאריות פיג'מה למקומות הגיוניים ולשכב במיטה זה לצד זו כאילו השניה העירו אתכם בצרחה, וכאילו זה היה מצחיק. וזה אכן מצחיק, כי שלוש שניות לפני כן היית בתחושה שגוף עירום זה הדבר הכי נפלא שקיים, ואז הגוף שלך קיפל רגליים וברח אל קרקעית ים המלח. עד עכשיו הוא לא רוצה לצאת. יותר מזה, אם להיות כנים, זו פעם ראשונה שבבוקר מול הארון חשבת שג'לביה שחורה ורעלה באמצע הקיץ זה לא רעיון כל כך נוראי.
אחר כך התארגנתם ושני הקטנים יצאו לקייטנות. את המפלצת הגדולה ארזת לאוטו ויצאת לעבודה. איתו. שניה אחרי שסיימת את הפקקים ושניה לפני שמצאת חניה נזכרת ששכחת את הקלסר עם כל מה שחשוב ועשית פרסה. אז הגעת מאוחר מידי והוא כבר סיים את הספרים שהוא הביא ובכה שמשעמם לו. זאת שנוהגת מאחריך, ברכב הלבן עוד שניה דופקת לך את האוטו עם הברקסים המטורפים שלה וחלק קטן בך מייחל לזה שזה יקרה בכדי שתוכלי לדפוק לה את הראש. העצבים האלה צריכים להיות מנותבים לאיפשהו...
כשאת מגיעה לעבודה הוא מצייר שלוש דקות ומתבכיין ואז משחק בפלאפון ארבע דקות ומתבכיין. משעמם לו. אז את גם מתחילה לקלל את הקייטנה שמכלה את כספך ומתחילה רק עוד עשרה ימים. בכדי להרגיע את צרור הקללות הזה את משכנעת את עצמך שאם מנהל הקייטנה ימות לא בטוח שיהיה לו מחליף ועוד עשרה ימים תשארי בלי כלום. ואז את מחייכת. ונותנת לו עוד נשיקה. אין עדים אז הוא מרשה...
משם את עולה ליו"ר העמותה. הוא, כמובן, בא איתך. היא בת שמונים ושבע ויש לה בית שנראה קפסולת זמן, ילדים לא משתלבים שם, אבל הוא הבן שלך אז היא מרשה. הוא יושב על ספת ענתיקה בת 750 שנה ומסתכל על חדר העבודה של סופר לפני 60 שנה. הכל מלא ספרים, ושולחן העבודה ענקי נראה לו מזמין. לכי תסבירי לו למה לא. אפילו למה לא להכנס אליך לחדר כשחשוך והדלת סגורה את לא מצליחה להסביר לו.
כשהכל עובר בשלום יחסי ואת יוצאת אל הרכב את מגלה שמרוב איחורים גם שכחת להפעיל את הפנגו ויש לך תשורה מעיריית ירושלים, וניסית לצאת מוקדם והגעת על השניה, אבל עד שמצאת חניה סגרו לך את משרד הפנים בפנים, כמה אירוני, ולא תאריכי את הדרכון היום. אולי עדיף ככה, אל תטוסי לשום מקום היום, חבל ששאר הנוסעים ירצחו אותך על רקע יום חסר מזל שהרס להם חופשה משפחתית.
אז בואי נסגור מעכשיו שתיכנסי לחדר ותגיפי תריסים. עדיף שתשבי שם (לבד, כן?) ותחכי שהיום הזה יעבור. טוב בטח לא יצא ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet