אמובטלת בברלין

יש מעט מאוד דברים שאני שונאת יותר מלעלות ארבע קומות עם קניות. אני אהיה קצת יותר מדוייקת ומפורטת: אני אומרת בוודאות של כמעט מאה אחוז שאין סבל גדול יותר מלעלות את המדרגה ה 40 ולהביט לעבר הדלת המציצה, לראות שאין לידה את העגלה שקווית שתהיה ולהבין שאת רק בקומה שניה. אין יותר מייאש מלהבין שכל מה שטיפסת עד כה, עם שמונים ושישה קילו בכל יד וילדה עייפה על האצבע, זה רק חצי. 

אנחנו גרים בקומה רביעית. בלי מעלית. 80 מדרגות, ענקיות, ותלולות. ידעתי את זה עוד לפני שהגענו. אבל חשבתי לעצמי שהמחירים המטורפים של השכירות פה לא ירדו ביומיים הקרובים ולכן עדיף לגור באיזור טוב עם דירה גדולה, אבל בלי מעלית... אחרי הכל, 7 דקות את בחדר מדרגות וזה נגמר. בסוד אני יכולה גם לגלות שלתומי חשבתי שאת הקניות הגדולות יעלה הבחור. שאני לא אטפס עם משקלים כאלה ארבע קומות. (80 מדרגות. 80!!! תלולות!!!נוראיות!!! )בפועל הוא עובד. ואני לא. (אני רוצה לכתוב "עדיין לא" אבל זה לא ישתנה בקרוב.. אלא אם מישהו מהשגרירות או מהסוכנות בברלין קורא את בלוגי הקט וחושב "אוי, כמה שהיא מוכשרת הבחורה הזו..אז מה אם היא לא מבינה מילה בגרמנית..") אז אני הולכת לקניות. 

וכמה עובדות חשובות על הקניות כאן: אמרו לי שיותר מחמישים אחוז ממשקי הבית בגרמניה הם של אדם אחד. בודד. כשאני מסתובבת עם שלושת ילדי בחוץ אני מקבלת מבט שאני הייתי נוהגת לתת באחת הנשים מבני ברק שחלפה מולי עם עגלת תאומים 3 ילדים עם תיק גן ארבעה עם ילקוטי בית ספר וחישבתי שבטח יש עוד שבעה שנשארו בבית. מבט כזה של "וואו, היא נראית צעירה... מתי היא הספיקה?" - במקרה הטוב, או של "קונדומים? גברת... גלולות...? שמעת על זה??" במקרה הקצת פחות...

מכיוון שאני כזה עוף מוזר פה. שבגיל שהם מתחילים לחשוב שאולי כדאי להתחתן ולקנות כלב אני חולפת מולם עם שלושה ילדים, הקניות בסופר עבורי הם מעין אתגר. הסופר פה זול. זה נכון.. אבל מה שלא אמרו לכם עליו זה שהוא זול גם בגלל שהאריזות פה מיועדות לשני אנשים. גג שלושה. חבילה של חזה עוף, XXL, מתהדרת בכמות הנהדרת של 2 חתיכות בקופסא (כמה זה יוצא? 300 גרם נגיד? ), מחירי הירקות הם לפי בודדים ובקבוק קולה הוא של ליטר. מכיוון שרכב אין בנמצא ותחבורה ציבורית היא דרך ההתניידות שלנו קניתי עגלת סופר מעוצבת, מין שקית בד גדולה שיושבת על עגלה עם שני גלגלים, חתמתי על מנוי באחוזת ראשונים ויצאתי לדרך. קניתי ד. קולה, מרכך כביסה, אבקה למדיח, 7 עגבניות, קטשופ, 2 קופסאות שימורים, שעועית ירוקה לחמניות ומעדנים לילדים, ומוצרלה. אספקה ל3שעות וחמישים ושבע שניות כשכולם בבית. תחלקו את זה בחמש אם מישהו מגיע לביקור. כשיצאתי מהסופר הקטנה שלי, שכבר משתגעת מלהיות בבית, ושונאת ללכת לסופר ובעיקר שונאת כשאמא מבקשת ממנה ללכת ברגל נבהלה מהרוח. כשהיא התחילה לבכות, כל מה שיכלתי לחשוב זה "חכי, חכי, עוד חודש נדבר..." אבל ביקשתי יפה, והסברתי שזה רק עד הבית וזה בדיוק 6 דקות ו38 שניות הליכה. והיא הסכימה. בתנאי שהיא הולכת אחורה. ככה אין לה רוח בפנים. אז הלכנו... או זחלנו... או עמדנו באמצע הרחוב והתחננו לרוח שתפסיק בכדי שנצעד עוד צעד. והגענו. והיא עשתה בדיוק, אבל בדיוק את מה שהתחשק לי לעשות. ישבה על המדרגות והתחילה לבכות. "ללללללללא רוצה לעללללללללות" סניף, סניף, "זההההה הההההרבבבבבבהה" ו"אני רוצצצצצהההה ההההביתתתתתתה- לישראאאאאללללל".

אני אעשה עוד הפסקה יזומה בסיפור שלי ואספר שבערך שבוע וחצי אחרי שנחתנו פה באישון ליל והילדים שלי קפצו לשכנים על הראש הגיעה המכולה שלנו. יום לפני שהיא הגיעה תלתה חברת ההובלות שלטים ברחוש שמחר בין השעות X לY אסור להחנות רכבים ברחוב אבל ביום המיועד בשמונה בבוקר הרחוב היה מלא במכוניות של שכני ושכנותי החדשים. חצי שעה מאוחר יותר חברת ההובלות הזמינה את המשטרה שחילקה דו"חות וגררה מכוניות, שעה אחרי כן הם שברו את החלון הגדול העתיק והצבעוני של חדר המדרגות. לכן כשהבת שלי התיישבה בתחתית המדרגות והתחילה לצרוח התפללתי נואשות לאלוהים וביקשתי ממנו שיתעלם מכל הבקשות של הפוסט הקודם, חצי שנה שלג אני מוכנה לקחת על עצמי, ושהשמש לא תזרח עכשיו חודשיים, אם הוא רק יסתום לה את הפה.

וכל זה עוד לפני שהתחלתי לעלות.

160 מדרגות בעליה ו80 בירידה. זה מה שהייתי צריכה לעשות בכדי להוביל את קיצבת האוכל היומית שלנו למעלה. מחר, עם הקניות של שבת ולקראת הביקור של אמא שלי ואחותי זה יהיה לפחות כפול.

הייתי שמחה לדווח שלפחות רזיתי, אבל כשאני מגיעה למעלה אני חייבת לפצות את עצמי על האינקווזיציה. אז אני אוכלת. שטויות בעיקר. וממתקים.

הייתי שמחה לדווח שלפחות אני בכושר, אבל גם זה טרם קרה... יום אחד אני אטפס שמונים מדרגות ואגיד לעצמי בסוף "את רואה? זה לא כזה נורא..."

חוץ מזה רציתי לבקש סליחה שעוד לא חזרתי להגיב אצלכם... רק עוד שבוע (פתחו יומנים ורשמו: 22.11 תאריך היסטורי, רק 7 שבועות מאז שנחתנו כאן!) יתקינו פה סוף סוף אינטרנט ואני אוכל לשוב ולהתחבר לחיי הוירטואליים. עד אז אני שופכת חמתי על הוורד ומדביקה...