אמובטלת בברלין

לפני 64 יום המכולה שלי עזבה את הארץ. מאז עברתי  דירה. ויבשת. מאז עברתי גם שתי עונות והגעתי ישירות לחורף ארקטי.

לפני 49 יום נחתתי פה. ויש פה הכל... יש פה מרכזי קניות ענקיים ותחבורה ציבורית מצויינת, ויש פה בתים מדהימים עם חלונות ענקיים ורצפה מעץ, יש פה 200 פחי זבל שמחולקים בערך לפי היסודות הכימיים של כל חומר. בארבעים ותשעה ימים התחלתי מסגרות חדשות עם שלושה ילדים ואפילו הצלחתי לקבל את הויזה שלי. הצלחתי למצוא באיזה סופר כדאי לקנות ירקות ובאיזה עדיף לקנות מוצרי חלב, מצאתי גם פקידה בבנק שיודעת אנגלית והצלחתי להסביר לאסייתית בתחנה איזה כרטיס אני צריכה לרכבת. אבל לא הצלחתי להתחבר לאינטרנט.

בהתחלה עמדה ביני לבינו הויזה. ואני, כמו כל בת טיפשעשרה מאוהבת, שנכספת ועורגת לאהוב רחוק, עשיתי כל מה שרק יכלתי בכדי לקבל את הויזה ולזרז את המפגש. בשלוש לפנות בוקר עמדתי (טוב, נו שקר גס... הבחור עמד..) מול משרד הזרים, ואחרי שבעים ושש שעות המתנה נלחמתי בפקידה הגרמניה (הא! פה כבר הצטרפתי!!) ואחר כך שילמתי סכום מאוד לא סימלי ויצאתי עם המדבקה לעבר המקום הזה, שבו קיוויתי להפגש עם אהובי.

אז עמדה שם בחורה גבוהה, בלונדינית, עם עיניים כחולות (כולן פה כאלה, אני פה הרבה יותר מיוחדת. נמוכה, שיער שחור ועיניים חומות...איפה יש עוד כזה?!) שבמתק שפתיים אמרה לי לי שמרגע ההזמנה אני אמתין בין שבועיים לשמונה שבועות עד שנתאחד שוב. אני והאהוב. ושבנתיים אני אמורה להזדיין בסבלנות. ולשלם. אז שילמתי. והזדיינתי. כי שלושה וחצי שבועות של המתנה תמו להם, והגיע לפתח ביתי בחור גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות (כן, נו, גם הגברים... אבל הם אוהבים נמוכות עם שיער שחור ועיניים חומות. נשבעת!) חיבר מכשיר אל הקיר, הראה לי שכתוב O.K והלך לו. נותרתי בדד, עם שני ראוטרים, ממיר, מכשיר טלפון, מחשב נייד, מחשב נייח, שני מכשירי פלאפון ועשרים חוברות הדרכה בגרמנית. שבע שעות מאוחר יותר, עת הבחור ואני הרמנו ידיים מול הפעם ה-26,875,731 בה המחשב שידר לנו הודעה בגרמנית שאומרת שאין לנו אינטרנט, ניסינו בפעם הראשונה להתקשר לשירות הלקוחות. 38 דקות המתנה הסתיימו בהפניה למספר דובר אנגלית. 43 דקות המתנה נוספות הסתיימו בשיחה נחמדה עם נציג דובר אנגלית שהסביר לנו באדיבות שנתנו לנו את המספר הלא נכון. רבע שעה לאחר מכן עמדתי שוב מול הבלונדינית (טוב, נו.. הבחור... באמת, ההתעכבות הזו על הפרטים הקטנים לא מובילה אתכם לשום מקום!!) והסביר לה מה עשינו ומה מהחשב אומר. היא החזירה אותו הביתה עם הבטחה, זה תיכף יסתדר.  למחרת מוקדם בבוקר (עשר... הבלונדינים לא מתעוררים לפני כן...) עמדתי בדמעות מול בלונדינית אחרת, יפה לא פחות, שלא חיברה אותי, לא רצתה לעזור לי ולא דיברה אנגלית. היא קראה לבלונדיני אחר, שהגעתי לו לברך ימין. הוא טען בתוקף שאין לו מה לעשות. את חייבת להתקשר לשירות לקוחות. אתם יודעים, באהבה, כמו באהבה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ואין גם הגיון. אז לא היתה לי ברירה והתיישבתי על הריצפה, תלשתי שיערות, בכיתי, רקעתי חזק ברגליים, כל מה שלמדתי שעובד אצל הקטנה...."אבל הם מנתקים לי! והם לא מדברים אנגלית!!" זה לא הזיז לו. והלכתי.

אחר הצהריים הגיע הבחור, לאותה בלונדינית ובלונדין. וניסה לדבר איתם בהיגיון. הוא הסביר להם שאנחנו שילמנו כבר שני חשבונות וחיבור איין. שכבר יומיים אנחנו לא מטפלים בילדים והבית מסריח, וזה עבד: התקשר הבלונדין לשירות הלקוחות שהסביר לו שרק ביום שני, אחרי שיגמר יום שישי, וגם תעבור שבת, וראשון כמובן, הם יוכלו לבדוק מה קרה.

והוא חזר הביתה. והוא יותר חזק ממני אז קצת פחדתי להרביץ לו אז ישבתי לבכות ביחד איתו. הפורנו שלו והחיים שלי יחכו קצת. אנחנו באירופה. הכל פה איכותי יותר. זאת מהפורנו תגנח בגרמנית ואני אקבל כמויות מטורפות של לייקים שיוכיחו לי שזה שחיים האמתיים באמת נמצאים בפייסבוק.

ואתם, בלוגיי הקבועים, תשתדלו לא לעזוב במפתיע, ללדת, לגייס ילדים, אני לא עומדת בזה שאין לי מושג מה קורה לכם בחיים. אין לי טלויזיה. מה כבר נותר לי בחיים???