אמובטלת בברלין

אתמול, בדרך הביתה הוא שלח לי אס אם אס. "אני צריך לנסוע" הוא כתב שם "שלושה ימים, לאדינבורו" לקח לי שניה להבין שזה לא לנסוע... זה לטוס. ושכשהוא אומר שהוא צריך לטוס זה אומר שרק הוא צריך לטוס, שזה בסדר בדרך כלל, כי מישהו צריך להשאר בבית עם הילדים.. אבל בדרך כלל אני בבית. ולא משנה כמה פעמים אני אטפס את המדרגות, לא משנה איך עיצבתי את הסלון וגם לא שאת הוילונות תפרתי במו ידי, הבית שלי לא פה... הוא במקום שאני מצליחה לתקשר בו עם השכנים ואני מצליחה להבין מה רוצה ממני הנודניקית של וועד כיתה. 

אני יודעת שהסיבה האמיתית שבגללה הוא לא חיכה חצי שעה ומסר לי את הבשורה פנים מול פנים היא פחד. פחד אמיתי, משתק, שמגיע רק כשצריכים להגיד למרוקאית אחת שנמצאת בגרמניה ועדיין לא ממש מדברת גרמנית שהיא תצטרך להיות לבד עם הילדים. אני גם יודעת ששני עד חמישי זה לא שלושה ימים ושבשבוע הזה בדיוק תהיה סופת שלגים ילד אחד יהיה חולה ואני אצטרך להפסיק לאוורר את הבית בכדי שלא יהיה לידי חלון פתוח בקומה רביעית בדיוק כשהקיאו את הנורופן ואני מנסה להסביר לרופא הגרמני למה כדאי שהוא יבוא אלי ולא שאני אגיע עם שני מחבלים בפוטנציה ומחבל אחד מסטול אליו למרפאה באמצע הלילה. תגידו שאני מגזימה, תגידו שהכל יהיה בסדר, שהבחור ממילא לא אוסף אותם או מכין לאכול, אבל אני לא לבד.

ואולי הנוף האירופאי שאני חיה בו, והעובדה שהבית פה הוא מעין טירה אירופאית עם חלונות ענקיים ותקרה גבוהה אמורים להמתיק את הלבד הזה אבל הם לא. שום טיול ברחובות ברלינאים אפורים לא יצליח לעמעם את הלבד ושום פגישה אקראית עם ישראלי ברחוב לא תכהה אותו. אני לבד.

יש ימים שהבחור הזה שלי, הוא המבוגר היחיד שאני מדברת איתו, ויש ימים שאני מצליחה לחיות עם זה בשלום. אני לפעמים מצליחה לשכנע את עצמי שזה רק עניין זמני. יש ימים שלא. אני נתלית באיזה קורס גרמנית שלא ברור מתי יתחיל כמו באיזה חבל הצלה שאמור להפר את הבדידות הזו, ומקווה שאוטוטו אני אצליח להחזיר לעצמי את עצמי. בין לבין אני גם לא שוכחת להתגעגע, סתם בכדי שלא יהיה משעמם... געגוע אמיתי, שכואב בחיבור של הידיים ומזכיר לך שאנשים  שאתה אוהב נמצאים רחוק. כשהם מגיעים אתה לשניה מצליח לחיות כמו קודם, כאילו הם היו לידך תמיד, אבל אז הם הולכים ונשאר פה החלל הזה.. והגעגוע.. שימות מי שהמציא את הגעגוע.

אז הוא הודיע באס אמ אס.. כי איזו ברירה עוד היתה לו? ואני אמרתי לו סע, כי איזו ברירה עוד היתה לי? אז עוד שלושה שבועות הוא יסע, ואני אתמודד. ואז הוא יחזור ובדרך אני אודיע לו באס אם אס שהזמנתי כרטיס טיסה. שיתמודד.