ביום ראשון בחצות האינטרקום בבית שלי צלצל. הבחור ואני שבדיוק עצמנו עיניינו (הינה אני משחקת אותה כאילו יש לי חיים ואני הולכת לישון מאוחר.... קבלו אותי!) קמנו בבהלה ורצנו לדלת. שם גמגמה בחורה בגרמנית משהו על מפתח. הבחור שלי, מנומס שכמותו, שאל אם היא יכולה לדבר באנגלית והיא הסבירה, כמעט בבכי, שהיא שכחה את המפתח. והיא רוצה להגיע לחברה שלה ולדפוק על הדלת.
היה לילה, היא נשמעה היסטרית קצת והיה קר בחוץ אז פתחנו לה. בדרך למיטה חשבתי שהגרמנים לא מנומסים כמו שחשבתי... שבועים אחרי שהגענו לפה הדואר השאיר אצלי חבילה של השכנים והם צלצלו בפעמון הדלת הצווחני שלנו ב23:20. בלי שום סליחה ובלי שום בעיה. ועכשיו זאת...
בדיוק כשניסיתי לעצום את עיני שמעתי דפיקה בדלת וקמתי בעצבים כשאני מסננת (צורחת) שהחצופה (הבת זונה) הזו עוד מעזה לדפוק לי בדלת ושאם היא תעיר לי את הילדים אני אשבור לה את הראש. הבחור שלי, גבר טיפוסי, צעד ראשון והציץ בעינית. (יכול להיות שאם העינית היתה בנויה לגובה של פחות מגרמני ממוצע ואני הייתי יותר מגובה של הוביט ממוצע, הייתי גם אני מסתכלת, אבל אלה החיים...) אחרי שהוא הציץ הוא סובב את המפתח ואני שאלתי בתמיממות (צרחתי מאחור) למה הוא פותח לה (למטומטטמת...)
כשהדלת נפתחה ראיתי מולי אייפון מאיר ומצלם ואת אחי האליל והפוחזת שלי.
והינה אני כאן... סוג של נס רפואי. שרדתי התקף לב ללא טיפול רפואי ואני כאן בכדי לספר.
יכול להיות שזה מגיע לי.... ויכול להיות שאנחנו פשוט משפחה מטורפת שאוהבת להבהיל אחד את השני ביציאה מהמקלחת ולהפתיע בענייני טיסות. בכל מה שקשור למשפחה שלי הכל אפשרי... אבל בנתיים הם פה. לשלושה ימים קצרים ונפלאים, שיגמרו מהר מידי וישאירו הרבה טעם של עוד.
ארבעה חודשים אני פה. ואני אוהבת את הידיעה הברורה שאני ארבעה חודשים פה ואני ארבעה חודשים אני חסרה להם כמו שהם חסרים לי. ואוהבת את זה שהם מחפשים כל הזמן דרכים להגיע ויודעים בכל רגע נתון כמה עולה טיסה לברלין בכל אחת מחברות התעופה. ואני אוהבת אותם גם כי הם המשפחה שלי אבל בחיי שלא רק..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet