אמובטלת בברלין

אחרי שמתתי הוא היה קצת מבולבל. בהלוויה הוא עמד קצת בהלם, יש לי משפחה של מחבקים ובוכים והוא בא מהמאופקים. קצת אבוד מכל המגע הזה, קצת מתנחם בו. בעיקר מחכה שזה יגמר. חוץ מזה ההלוויה היתה הלוויה רגילה, כמו כל ההלוויות... בהתחלה עמדו אלה שנשמו את החלל שהותרתי, אלה שכולם מסתכלים עליהם ברחמים והם בעיקר לא מבינים למה ואיך זה קרה.  קצת מאחריהם התאספו אלה שהותרתי בהם סימן והרגישו שהם אלה שהכירו את מי שהייתי באמת, עוד קצת מאחור עמדו אלה שבאו להלוויה כי צריך, ואיזה סיוט זה למצוא בייביסיטר בכזו התראה קצרה וכמה שבריריים החיים, ובסוף התאגדו אלה שהגיעו למפגש בבית ההספדים, דיברו, צחקו וסיפרו כמה זה נורא. מהצד זה נראה כאילו כל אחד שם זכר באיזה שולחן הוא ישב בחתונה והתישב בדיוק באותו מקום. עכשיו אני סתם  מצטערת על כל הזמן שבזבזתי על זה, הייתי יכולה למות פשוט..

לשבעה הגיעו כל אלה שרצו להרגיש אנושיים או להתבשם בצער ולהרוויח איזה סיפור שמעורר צקצוק לשון במפגש החברתי הבא. זה עניין כזה, עם הדור הזה שהיה שלי ועכשיו כבר אינני.. הם צריכים איזה רגש מזוקק וטהור כדי להרגיש בחיים. איזו חתונה שתגרום לחוש שיש עוד תקווה לעתיד או איזו הלוויה טובה שתיתן להם להרגיש שהם עדיין בחיים.

כמעט כל אלה שהגיעו לשבעה, סיפרו  לכל מי שהיה מוכן לשמוע כמה נפלאה הייתי. היו כאלה שטענו שהייתי מוכשרת ועם פוטנציאל אדיר, טובה, מקסימה, מיוחדת, כמה הצחקתי אותם, הם אמרו, מדהים איך השארתי חותם. עם כל כך הרבה השפעה הייתי אמורה להיות לפחות נשיא של איזו מדינה, אבל הייתי סתם אישה, קצת טוב קצת רע קצת אופטימיות וארומה פסימית. חומר רגיל כזה שעושים ממנו בני אדם. ובכלל, המשפט הזה "אין עוד אנשים כאלה" צריך לעשות איתו משהו. 

אחרי השבעה כשהלכו כל מי שסיפר לו איזו נהדרת הייתי והוא נשאר לבד הוא תהה אם כבר מותר לו לחזור לחיים. הוא רצה לחזור לעבודה עוד באותו היום אבל זה היה נראה לו קצת לא אנושי אז הוא חיכה עוד יום. בילה את כולו בצחצוח הבית וניסיונות נואשים להחזיר לו איזו טיפת אינטימיות שנעלמה ממנו בכל העניין הזה של מליוני אנשים שנכנסים ויוצאים. כאילו אם הבית יראה כמו בית גם החיים שלו יהיו שוב חיים.

אני מכירה אותו. יותר מידי טוב אני מכירה אותו. ידעתי שהוא ישנא אותי על כל הסיפור הזה ועל איך שלא נתתי לו להתמודד עם זה לבד. אבל מההתחלה היינו שונים, אני מהשנייה הראשונה לא סתמתי את הפה וכשהוא העדיף להגיד מעט מילים משמעותיות אני בעיקר אמרתי הכל מהכל ונתתי לו לברור לבד מה נכון מה מתוך זה זה גיבוב של שטויות.

 הוא ניסה לדבר איתי בלילה הראשון, אבל ידעתי שאם אני אענה לו הוא לעולם לא יבין אז ישבתי לידו על הכרית ושתקתי. בהתחלה הוא שאל אם זה נכון, "אני יודע שאת פה" הוא אמר לי " את לא היית הולכת ביום שהחלפת מצעים, את יותר מידי אוהבת את הריח של הכביסה על הכרית שלך."   הוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא, כי אני שונאת לישון לבד, ושאל אם יש איזה עניין שאני מנסה להגיד לו כי בדרך כלל אני לא צריכה את כל הטררם הזה בשביל לצרוח שנמאס לי אז מה שונה הפעם? למה הייתי צריכה את כל השבוע מסיבות הזה, ואם באמת הרגשתי כל כך לבד. שתקתי. לא ממש היה לי מה לענות.

בלילה השני, הוא חזר מהעבודה התקלח ותוך שלוש דקות נרדם. ציפיתי לאיזו הסנפה של הכרית שלי או לאיזה לילה טוב סתום אבל הוא הגיע מאוחר והלך לישון, כאילו בכוונה. שנים אני מכירה אותו. ידעתי שזה יקרה. אבל עדיין היתה לי תחושה שהוא מנסה להחזיר לי על השבעה. בבוקר הוא התעורר ומשום מקום התחיל לבכות. אז שמחתי קצת. כמו מטומטמת.. גם כשאני מתה אני שמחה שאני מנצחת.

שלוש שניות אחר כך הוא ניגב את הדמעות ועשה את המקלחת-חירבון-גילוח שלו שכל כך שנאתי כי הוא היה משאיר אחריו מקלחת ושירותים מלאים מים ולכלוך וזורק את המגבת על הריצפה. דווקא אז ניסיתי לתפוס אותו ולחבק, אבל הוא היה עסוק עם הטקס האידיוטי הזה של המים החמים והקרים והוא אפילו לא הרגיש. עשר דקות אחר כך אני הזלתי דמעה ראשונה. זה לא שהלכתי, ניסיתי להגיד לו. אני פה, נשבעת. אני פשוט הייתי צריכה לצאת לשנייה.. ועכשיו אני תקועה פה בחוץ ולוקח זמן לחזור חזרה... ניסיתי לצרוח לו או לפתוח את המים שהוא סגר, כמו שרואים בכל הסרטים המפגרים האלה על הרוחות.. אבל כלום לא עבד. הוא בכלל לא שם לב.

שנייה אחרי שהוא זרק את המגבת על הרצפה הוא אמר לי שאם חשבתי שעכשיו הוא יתחיל להרים אותה אני טועה טעות מרה. "תתכונני", הוא אמר לי... "הכל עכשיו אני עושה לך בכוונה. זורק את הגרביים, מעיף את מעיל.. עד עכשיו זה היה סתם, אבל את תראי, שבסוף את כל כך תתעצבני שתהיי חייבת לבוא להעיף לי סטירה. ושלא תחשבי שאני אוותר לך. כל פעם שאנחנו הולכים מכות את רוצה שאני אוותר לך. הפעם נשבע לך שאני לא. תתחנני.. תמותי... אני לא אוותר." 

הסתכלתי עליו, על האיש הזה, שהיה מעצבן אותי עד שהיה רותח לי הדם מתחת לעור, וכל מה שרציתי היה להתיישב לו על המיטה, לחבק אותו ולהגיד לו "סתום שנייה. זה לא הסיפור, אתה מפספס אתת הנקודה!.. " אבל נתתי לו שוב ללכת לעבודה. 

את כל השבועות שאחר כך ביליתי בלהתסכל מהצד על מה שהיה הבית שלי ועל האיש שהיה האיש שלי. והכל היה נראה לי זר ומוכר כאילו אני צופה בסרט על החיים של מישהו אחר. הם נורא דומים לשלי, אבל אחרים לגמרי.. כשאמרו לי שיש לי את כל הזמן הזה עד שאני אצטרך להחליט חשבתי שזה יהיה נורא פשוט. בהתחלה חשבתי שאני יודעת ואז כבר לא הייתי בטוחה, אבל חיכיתי, הייתי בטוחה שאחרי כמה שבועות יכה בי הברק ותבוא התובנה. והיא לא באה.. היא רק הפכה להיות יותר מסובכת ופחות ברורה, וכשראיתי שהזמן בשעון חול הענקי הזה עבר את האמצע ידעתי שאני בבעיה. כי כבר ידעתי בדיוק מה אני רוצה, אבל לכי תסבירי לאלוהים שמה שאת מבקשת בכלל לא נמצא ברשימה של האופציות. והיו כאלה שמתו לפני, די הרבה אפילו,  בטח לא המצאתי את הגלגל.. ואם הוא היה מחליט שאפשר גם ככה הוא היה מוסיף את זה.

 זה כאילו שאת חיה, חשבתי לעצמי. תמיד רוצה את מה שאת לא יכולה..

כשפגשתי שוב את אלוהים (לא, הוא לא אישה, והוא גם לא לבן, וגדול.. והוא איש. די מרשים, רק קצת מבולבל) העלתי בפניו את האופציה. וזה היה נשמע לו הגיוני. והוא אפילו די התרשם מהיצירתיות. "אמרתי לך שלא העריכו אותי מספיק" חייכתי אליו, והוא נתן לי בדיוק את מה שביקשתי. מי אמר שתובנות שאוספים בחיים לא שוות במוות?

כל מה שנשאר לי עכשיו, אחרי ששכנעתי את מלך מלכי המלכים, זה לשכנע את עצמי. כי עכשיו, כשכבר אישרו לי את הבקשה, בכלל לא הייתי בטוחה שמה שרציתי כל הזמן הוא בכלל בר ביצוע. הייתי עסוקה בלשכנע את אלוהים שאפשר שבכלל לא התעסקתי בלמצוא את הדרך איך עושים את זה.

יופי, סתומה. פלא שעכשיו את תקועה? כמעט לא נשארו גרגירים בשעון האידיוטי הזה, ומה שנשאר מטפטף כאילו אני לא יודעת לבד שאני חייבת למצוא פיתרון. אבל אז,  בשנייה של בהירות, החלטתי לתת לגורל לעשות את שלו. אלוהים אישר ומר גורל יודע. אז הדלקתי סיגריה ועישנתי לי את הדקות האחרונות של השעון. מחכה ולא מחכה שיגמר כבר. שיהיה מה שיהיה.

כמו בחיים.