אמובטלת בברלין

בשבוע אחד יצאתי מהארון, עשיתי סדר ראשון בחו"ל עם שלוש משפחות שרק אחת מהן שלי ובכיתי באמצע הרחוב. 

ידעתי מתי היא אמורה להגיע, האחיינית החדשה שלי. זה היה קיסרי עם תאריך ושעה אבל פתאום קיבלתי תמונה, כי היא החליטה להקדים.

אז התחלתי לבכות. כי מה כבר יכלתי לעשות כשאחותי בחדר התאוששות?!

אתם זוכרים שפעם, מזמן, כשעוד הייתי אנונימית והרשתי לעצמי לבכות כתבתי על הגעגוע? על איך הוא יוצא לחלץ איברים? אז הוא יצא. התמתח. עשה לי סיבוב מקיף בגוף והחליט להשאר. הוא יושב לי על הלב ומנדנד את הרגליים, והוא מחבק לי חזק את הריאות ככה שקשה לי לנשום. וזה נראה שטוב לו ככה בחוץ ושהוא לא רוצה ללכת לשום מקום.

בפעם הקודמת שאחותי ילדה הייתי בסלון הדירה שלי במודיעין וזה היה אחת עשרה בלילה. חמש וחצי דקות אחר כך ניכנסתי לחדר התאוששות בהדסה עין כרם וסיפרתי לה כמה הוא מהמם, התינוק שלה, זה שהיא ראתה שלוש שניות וחצי והחליטה שהוא יצא מעוך. ואני צדקתי. והיא ידעה שאני צודקת כי אני בחיים לא שיקרתי לה.

ועכשיו קיבלתי תמונה באמצע הרחוב. 

והיא בחדר התאוששות ועברו הרבה יותר מחמש וחצי דקות ואני לא יכולה להגיד לה שהיא מהממת. כי אף אחד לא מכניס סקייפ לחדר התאוששות.

אז אני בוכה.

כי מה כבר יש לי לעשות?!