הילדה שלי בת ארבע עוד שניה ורבע. היא בגיל הזה ש"בא לה" שמלה ו"לא בא לה" קוקו. בגיל הזה שבו היא "לא רוצה" לאסוף את הלגו ו"לא מתחשק לה" ללכת לישון. הילדה שלי עוד שניה בת ארבע והיא כבר יודעת מה מוציא אותי מדעתי ואיפה בדיוק הגבול של העצבים שהיא לא רוצה לעבור, אז היא משחקת שם... קופצת קפיצות קלות מצד אחד של הגבול לצד השני שלו ובודקת מה קורה כשאמא משתגעת.
היא בגיל הזה שבו היא עדיין יכולה לשכב על הריצפה ולצרוח שלא בא לה ואני כבר בגיל הזה שאני יכולה להתעלם. אבל לפעמים לא בא לה באמצע הרחוב, או שדווקא כן בא לה באמצע הרחוב, ואז היא גם יודעת שהרחוב מלא בגרמנים. גם היא וגם אני כבר הספקנו ללמוד שגרמנים לא אוהבים לראות ילדים בוכים. כי גרמנים שרואים ילדים בוכים רוצים מיד שיפסיק הרעש. רעש זה רע. לכן גרמנים שרואים ילדים בוכים פיתחו שיטות להפסקת הרעש.
הם נותנים להם שוקולד במקרה הטוב או שהם כועסים עלי במקרה הקצת פחות. בכל מקרה מבחינת הילדה שלי שלי זה WIN WIN. היא יודעת שהיא תצא מורווחת.
כבר שמונה חודשים אנחנו כאן. והייתי מצפה שאחרי שמונה חודשים אני כבר אדע להתמודד עם תגובות של גרמנים (עם ילדה בת ארבע אני בכל זאת מנסה להתמודד..) ושאני אדע לגרום להם להבין שהם צריכים לסתום את הפה כשאני מנסה לחנך את הילדה שלי. אחרי הכל, לטווח הארוך, אני דואגת גם להם... אבל האמת היא, שאחרי שמונה חודשים, הכי טוב שיש לי להגיד לכם זה "אני על זה".
אני פשוט עובדת באלימינציה: אני כבר יודעת שלחייך בנימוס רק מעודד אותם. אני יודעת שלהגיד להם בעיברית שיעזבו אותי כבר ושהם נודניקים גורר פרצי צחוק מהגדולים ואני גם יודעת שלהגיד לקטנה בחיוך נפלא ובעברית שאם היא לא תפסיק עכשיו לבכות היא לא תראה טלוויזיה חודש גורם להפחתת ווליום הבכי אבל לא עושה רושם על הזקנה הגרמניה הרוטנת.
זה לא שהילדים של הגרמנים לא בוכים. הם כן. פשוט בשלב הרבה יותר מוקדם הם לומדים שזה לא יעיל ומפסיקים עם זה. ממבט מהצד זה נראה לי שהגרמנים סוגרים את הפינה הזו בגיל חצי שנה אבל אל תתפסו אותי במילה. מה גם שיש מצב שהדעה שלי על חינוך גרמני משפיעה פה אז קיימת אפשרות קטנטנה שאני לא ממש אובייקטיבית.
בכל מקרה, מכיון שלקטנה שלי בא לבכות ברחוב (זה עניין של יזמות צעירה, היא שוקלת לשווק את השיטה בגן תמורת אחוזים) ולי בא שהיא תסתום, ומכיוון שלילדה יש חוש יצירתי ואמביציה, וגם חוש משחק מפותח, ומכיוון שאת כל הנ״ל היא ירשה מהצלע הנשית השניה במשפחה, יש פה מלחמה מתמדת ביני לבינה + הצופים. בנתיים, אני גדולה יותר, וגם יש לי טיפה יותר ניסיון, אז אני מנצחת.
אבל אולי זה המקום לבקש סליחה. מהמורה שלה לתנ״ך בכיתה י׳ ומהמדריכה של שכבת ו׳ בצופים, אולי גם מהמפקדת בצבא או מהחבר שיהיה לה באוניברסיטה. זה לא היא אשמה. היא פשוט למדה בגיל ארבע מה שאני למדתי בגיל שלושים. שאם רוצים אפשר. ושכשזה באמת חשוב לא כדאי לוותר. ולהגיד להם שאני מצטערת שקשה, הילדה פשוט הרבה הרבה יותר טובה ממני. ושאם אני למדתי ממנה אז גם גם הם יכולים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet