אמובטלת בברלין

מיטל ת'שמעי...

כבר כמה שנים שאת כותבת עלי, אלי ובשמי. לפעמים את חושבת שאנחנו אותו בן אדם אבל הרבה פעמים את מותחת קו ענק ואדום שמפריד ביני לבינך... אני אמובטלת. את מיטל. אני וירטואלית ואת אמיתית. וכל העניין הזה די ברור אבל את נהנית לטחון אותו שוב ושוב... ולמה לא אני אומרת?! את הרי עושה מה שבא לך וכותבת מה שבא לך ואני יושבת בצד כשאת מציירת אותי וסותמת את הפה. 

אז זהו... שלא. כאילו... באופן כללי את מציירת אותי פ'סדר כזה. רחוקה משלמות אבל עושה את זה בחן.. וכל זה טוב ויפה אבל את יושבת לך שם בחיים האמתיים שלך, וחושבת שאם יקראו אותי וידמיינו אותך את תצאי מזה יופי. 99% מהקוראים שלך לא מכירים אותך בכלל.. את יכולה לספר להם מה שבא לך.. את יכולה לעשות אותי, או בעצם אותך, גבוהה, בלונדינית עם עיניים כחולות.. או לכתוב אותי (שוב מיטל... אני ואת הולכות יחד, כן?!) נפלאה, מלאת ביטחון ומצחיקה, אבל במקום זה את מציירת נמוכה שחרחורת עם סף עצבים נמוך ושלושה ילדים שתמיד צריכים פיפי. את מבינה לאן אני חותרת, כן?

אז לרגל העובדה שאת עוד שניה בת שלושים ושבע, שזה די ענק במונחים שלי... (אני בת שנתיים בקושי וחצי נשואה שלושה ילדים ומשכנתא... תני לי עוד ארבע שנים ואני מליונרית שפותחת קרנות הון סיכון לנכדים שלי. אבל לא עלי באנו לדבר, נכון?) החלטתי להשיב מלחמה. סתם... לא מלחמה. סתם להזכיר לך שגם לי יש איזו מילה. ואולי על הדרך גם איזו ברכה.

אז רגע לפני שאת צוללת עמוק למשבר גיל הארבעים שלך והופכת להיות מהאמהות הפתטיות האלה עם הקעקוע של הדרקון על הגב והשיער הסגול תני לי לכתוב לך כמה מילים.

אני אמנם מכירה אותך רק שנתיים וחצי אבל מכירה אותך די טוב. יודעת למשל שעד גיל חמש (סתם כי לא נעים להגיד 12) התחבאת מתחת לחצאית של אמא שלך, מפחדת אפילו לדבר עם המוכר במכולת.. יודעת גם שמשהו השתנה כשעברת לתיכון. אני זוכרת את הנשיקה הראשונה שלך וכמה היה לך מוזר שעושים מזה כזה סיפור ומכירה די טוב גם את הבוסית ששנאת ואת זה שאהבת, אני יודעת מתי בדיוק את מתגעגעת ולמי. בקיצור, את מבינה את הרעיון ולמה אני חושבת שמותר לי, כן?

אני גם חושבת שזה רעיון טוב כי השנה האחרונה שלך היתה מלאת עניינים ואני הרי מאוד דומה לך אז זה שסתמתי את הפה עד עכשיו לא אומר שלא שמתי לב למה שהלך פה. היו שינויים מהותיים במיקום, ומעברים די גדולים גם בכל מה שמסביב... אבל אני בכלל מדברת עליך באופן אישי. השינויים שלך קטנים אמנם, לא איזה עניין מהותי שלא היה קודם... אבל אני אני ארשה לעצמי להיות קצת בוטה ואגיד.. וואלה, תפסת קצת תחת, כן? כאילו אל תקחי אותי קשה, אבל מה העניינים? שנה אחת את קצת לבד. מסתובבת, מסתכלת.. ומגיעה למסקנה שאת בסדר?! ושלא תקחי את זה לא נכון חלילה... זה מהלך חיובי לגמרי, שאני לגמרי בעדו, כן? אבל למה לא קודם? ומה פתאום השתנה? היית צריכה להתחיל הכל מחדש בשביל להחליט שאת בסדר? ועזבי, הרי לא מצאת עבודה, את בקושי מגמגמת משפט וחצי בגרמנית והכישורים הקולינרים שלך הם הדבר הכי שווה שאת מצליחה לייצר פה.. וזה לא שאני מנסה לגרום לך לנטוש את הישבן זה רק שאני מנסה להסביר לך שפעם היו לך הרבה יותר סיבות. ועדיין רק עכשיו את נזכרת.

אולי זה השלושים ושבע הזה, שנשמע לך כמו אחוזת ראשונים וקטטר בילד אין, אולי זו העיר הזו שהכל בה הוא חדש וישן ואולי בעצם זה שגילית שלא כל כך נורא לך כי את בסדר גמור לך וזה הרבה יותר ממה שציפית.

 כבר סיכמנו שאנחנו דומות, את ואני... ובכל זאת באתי בכדי להגיד לך איזו מילה או שתיים לפני שמופיע הבלון האדום ליד השם שלך (או שלי...) ובכל זאת כתבתי פה כבר חצי ספר בלי להגיע לנקודה... אז אני אנסה להיות יותר ישירה : אם יש משהו שאני מאחלת לך, מכל הלב, זה שיהיה לך טוב. כן, גם לילדים... וגם לבחור... אבל גם לך. כי גם לך מותר. וזה חדש כי אפילו את הגעת למסקנה הזו. 

חוץ מזה אני מצרפת לך רשימה. כי את שונאת רשימות. וכי עוד שנה מהיום את תצטרכי לבדוק מה קורה איתה.. ואם יש משהו שאת שונאת זה לבדוק מה לא עשית, או לא הספקת... אבל אני דמות וירטואלית. את לא יכולה לעשות לי שום דבר.

1. תמשיכי לרוץ. את לא מורידה מזה גרם אבל את מרגישה טוב, אז מה אכפת לך? 

2. תשמרי על מה שעושה לך טוב ואל תוותרי כל כך מהר. לא על מה שאת אוהבת ולא לעצמך. יש מצב שזה יהיה הסעיף שיהיה לך הכי קשה לבצע אבל הוא בכל זאת נשאר. תתמודדי.

3. תמשיכי ללמוד גרמנית. תנסי לדבר עם המוכרת בסופר ועם הילדים. זה אולי איטי ומייאש אבל אף אחד לא מת מלדעת עוד שפה.

4. את כבר יודעת מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה. אז תתחילי לעשות עם זה משהו. אל תחפשי סתם עבודה, תתחילי לעבוד במה שאת רוצה לעשות. זה מסובך כי את צריכה לדחוף את עצמך, אבל את בת 37, ואת ילדה גדולה, יש הרבה דברים שאת יכולה לעשות. או כמו שאת אומרת לילדים שלך אם לא תנסי בטוח לא תצליחי, אם תנסי אז כבר יש לך סיכוי... 

5. תשמרי על מי ששווה שישמרו אותו. כל כך מעט אנשים הם בדיוק, אבל  בדיוק, האנשים שחיפשת, אז על מי שכבר מצאת תשמרי קרוב ללב... גם אם חלק מהם רחוק מהעין.

6. תהיי יותר אופטימית. זה נשמע כמו עניין פשוט אבל החיים עם מרפי תחת אותה קורת גג עושים את שלהם. תנסי... בחיי שזה הרבה יותר קל.

זהו, אני מניחה.. הייתי אומרת לך שגיל זה רק מספר... ושזה לא באמת משנה באיזו שנה נולדת אבל האמת היא שאת די זקנה... עזבי שנולדת במאה שעברה ושכשגדלת היה רק ערוץ אחד בטלויזיה, ונניח בצד את העובדה שכשאת מנסה להסביר לילדים שלך שבבית שלך לא היו מחשבים וטלפונים ניידים או שהמכשיר שכן היה בבית היה מחובר בחוט, הם מסתכלים עלייך כאילו את מספרת להם עכשיו על קורות המפץ הגדול ועידן הקרח... אבל אי אפשר להתעלם מהשערה הלבנה הזו שמתעקשת לצאת מהקוקו ולנשום אוויר ובטח לא מהקמט החדש שליד העין. במקום זה אני אגיד לך שלפחות הסקס עדיין נפלא ואת עוד מסוגלת לרכב על אופניים. תהני מזה... כי מי יודע עוד כמה זמן זה יחזיק. אני אאחל גם הרבה בריאות, כי בגילך זה חשוב וקצת מזל כי זה אף פעם לא הזיק.

נשיקות

אמובטלת