אמובטלת בברלין

תפסתם אותי בארץ. בכלל לא תכננתי לכתוב. חופש יזום קוראים לזה. אבל אז מישהו פרסם איזה פוסט על מחירי הסופר בברלין ועוד מישהו שיתף את זה על הקיר משם זה עבר לסטטוסים מצייצים וכבר יומיים טוחנים את זה בחדשות. ואני בכלל תכננתי חופש, כן?

אני גרה בברלין. זמנית אמנם, אבל גרה שם. זה אומר שאני קונה שם בסופר ושאני הולכת שם למוזיאון עם הילדים או להחליף ספרים בספריה העירונית. אני גם אזרחית של מדינת ישראל. ואני אוהבת אותה בכל ליבי. ואולי בגלל זה אני מרגישה שאני קצת חייבת לכתוב את זה. 

זה לא הסופר. אני נשבעת לכם שזה לא הסופר. 

הסופר זול. מאוד. אפילו יותר ממה שסיפרו לכם. וההפרשים במחירים מוציאים מהדעת. כי אני מוציאה היום על סופר הרבה פחות מחצי ממה שהוצאתי בארץ. ומרשה לעצמי הרבה הרבה יותר ממה שהרשתי בארץ. אבל אף אחד לא יורד מהארץ בגלל המחיר של המילקי. גם לא בגלל שבא לו לעמוד בתור בלי שידחפו לפניו או שלא יחתכו אותו בכביש. כי הרבה לפני שאתה מתחיל לבדוק מה קורה במקום אחר אתה מתחיל להרגיש שנמאס לך במקום שבו אתה נמצא. אתה מתחיל לחשוב שאם שני אנשים שעובדים במשרה מלאה לא מצליחים לשמור על מה שיש להם (לא חלילה להשיג משהו חדש, כן?) אז כנראה שלילדים שלהם יהיה אפילו פחות. וכשנקודת ההתחלה ממילא לא משהו אתה מתחיל להרהר אם זה כדאי. ואחרי שהכנסת את הילדים שלך למערכת השיקולים לא נשאר הרבה במה להרהר. הם יכולים לקבל יותר.

אני גרה בברלין. זמנית אמנם. אבל הילדים שלי מקבלים יותר. ובשנה שאני שם ירדו מהארץ קרוב ל10 משפחות שאני מכירה. יש לדעתי מספר עם הרבה יותר אפסים של משפחות שירדו ואני לא מכירה. אני מודה שבהתחלה היה לי קשה... ואולי דיברתי איתם קצת בהתנשאות של מי שלא נטשה. הבחור היה חייב לעשות את הפוסט בחול. אלא החוקים שהכתיבו האוניברסיטאות בארץ. אז יצאנו. להם סתם נמאס. והיתה להם אזרחות... אז הם באו.

אבל אחרי כמעט שנה של היכרות עם אנשים טובים שנמאס להם וכמעט שנה של חיים בהם הילדים שלי מקבלים יותר, אני כבר לא מתנשאת. אני סתם עצובה...

כי אני יודעת שיגיע היום שבו הבחור יסיים את הפוסט שלו, והילדים שלי יצטרכו לקבל פחות.

ואני לא מדברת על פחות מעדנים בסופר כי בארץ זה עולה פי ארבע או חמש... או על הספריה (חינם) או התחבורה הציבורית (שאני שוקלת להקריב לה קורבנות שבועיים) אפילו לא על המחיר של המוזיאון (13 יורו למשפחה מול 50 שח ליחיד במקרה הטוב או 79 שח במקרה הקצת פחות)

 אני מדברת על כיתת לימוד של 20 ילדים ומורה +סייעת או גנים עם חמישה עשר ילדים ושלוש גננות,  ואני מדברת על רופא שנותן לילד שלי שלושת רבעי שעה של ביקור. אני מדברת על זה שהילדים שלי גדלים בחברה שבה הם שונים וכמוהם יש עוד 50% מהתושבים ולכן הם לומדים לכבד גם את מי ששונה מהם ואני מדברת על זה שבאופן כללי אמא שלהם לא צריכה להלחם. לא על חוג ולא על סופר ולא על זה שהמדינה משרתת את האזרחים יותר משהאזרחים משרתים את המדינה.

ואל תאמינו למה שמוכרים לכם בחדשות. לא הכל טוב בברלין. יש שם חורף שנמשך שנתיים וחצי רצוף ויש שם אינטרנט גרוע. צריך לבטח כל מה שזז וילדים שם זה עניין שנע בין 0 ל-1. יש שם בירוקטיה מעצבנת אפילו יותר מבארץ ויש שם מלא גרמנים. וזו רק ההתחלה....חוץ מזה היא רחוקה מלהיות בית. לא משנה כמה יעטפו אותה בצלופן ומה יהיה צבע הסרט שיאסוף את הכל היא לעולם לא תהיה בית. אז יום אחד אנחנו נחזור. ורק בגלל שיום אחד אנחנו נחזור, ורק בגלל שהילדים שלי יקבלו פחות, וגם בגלל שעדיין אכפת לי, אני אומרת לכם שיש מקומות טובים יותר. יש מקומות שהסופר בהם זול יותר ושהתחבורה שם היא כזו שגורמת לכם לרצות להאמין באלוהי הרכבות והאוטובוסים, ושחייבים לרצות ולהאמין ולהלחם בכדי שיום אחד גם לפה יהיה שווה להגיע.