אמובטלת בברלין

אם כבר אני שולחת סימן חיים, אז עדיף שיהיה משהו ששווה להגיד אותו.

יום אחד אתה עובר מדינה. ככה זה מתחיל. 
ואתה נוחת במקום חדש ואתה זר. אתה הולך לסופר שבו אתה זר וניגש לחברה של הכבלים ומתייחסים אליך כאילו אתה זר או שאתה נוסע ברכבת בזרות. כי אתה זר. ועם הכל אתה יכול להתמודד, כי אתה בן אדם מבוגר וזרות לא זרה לך. אתה יודע שזה עניין של זמן והזרות הזו, גם אם היא לא תעלם, תהפוך להיות סביבה מוכרת כזו, שעם הזמן אתה אפילו תלמד לחבב...
אבל אז הילד שלך נכנס לבית ספר חדש, ושם יש ילדים אחרים שמדברים בשפה שהוא לא מבין. ולובשים בגדים שנראים לו מוזר או משחקים באיזה משחק שהוא בכלל לא מכיר..ואולי לא ביום הראשון אבל ביום או ביומיים שאחרי הם צוחקים עליו, כי הם ילדים ולפעמים זה מה שילדים עושים. צוחקים על מי שאחר או חדש או חלש. קצת כמו שמבוגרים עושים. רק שהם מסתירים את זה פחות. הוא עוד לא מבין מה הם אומרים, אבל הטון, אי אפשר לטעות בטון... אז הוא כועס. גם עלי שלקחתי אותו מכל מה שהוא הכיר ואהב. גם על המורה שרוצה ממנו דברים שהוא לא יודע. גם על המוכר במכולת או על השכן מלמטה. וגם על עצמו. שהוא לא מצליח. אבל הוא לא כועס על הילדים האלה, מהכיתה שלו. הוא רק מתמלא עלבון.
שנתיים אחר כך הוא כבר ידבר איתם בשפה שלהם. ויצחק איתם בשפה שלהם. והוא עדיין ירגיש אחר, ושונה. וירצה לחזור לארץ, אבל כבר יהיו לו שלושה ארבעה חברים טובים ועוד עשרה כאלה שאפשר לשחק איתם כדורגל, אבל העלבון הזה, של ההתחלה, כל כך צרוב בו שלפעמים הוא קצת מפריע לו לראות שכבר לא כל כך נורא לו ושבסך הכל כבר די בסדר.
יום אחד אתה עובר מדינה. ועם הכל אתה יכול להתמודד, עד השניה שהילד שלך אחר.
ואתם יודעים מה?! אני מאחלת לכל אחד שיהיה קצת אחר לפעמים. לפעמים להיות אחר שווה הרבה יותר מלהיות כמו כולם. זה אחד השיעורים שאני הכי שמחה שהילדים שלי למדו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4696478,00.html