מותר לי גם לפחד וגם להיות אמיצה, ומותר לי להסביר לילדים שהכל יהיה בסדר גם אם אני לא בטוחה, מותר לי לחשוב שתושבי הדרום חייבים לקבל פתרון למצב הזה שהם חיים בו ולקוות בכל מאודי שהצבא לא שכח את הבחור אלא שהם עשו שם ישיבה והחליטו שאת שלו הוא כבר עשה, מותר לי לרצות שכל מי שיורה טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית במשך שנים ישלם את המחיר ועדיין לקוות שאף חף מפשע לא יפגע. מותר לי לקוות שיום אחד יהיה פה טוב יותר גם אם אני לא באמת יודעת אם יש אם הם מבינים משהו חוץ מכוח. מותר לי לרצות שהחיילים שלנו יחזרו הביתה בלי שכף רגלם דרכה ברצועת חוף מקוללת ומלאת דם אבל יפייפיה ולקוות שבכל זאת יש סיכוי שהמציאות הנוראית הזו השתנתה. מותר לי לא לדעת מי צודק בכל הסיפור הזה, הימין או השמאל, אבל לדעת בוודאות שמי שבטוח צודק לא הולך מחר לבית הספר ולעבודה. מותר לי לחשוב שמצבם של תושבי הדרום לא השתפר בשבוע הזה של המבצע אבל לשמוח שעכשיו, כשחמאס עברו עוד כמה קווים אדומים כולם פתאום שומעים את הצעקה... מותר לי להגיד שיש פה יותר מידי דברים שאני לא יודעת אבל שנראה לי שזה שאנחנו מפחדים על חיים של חיילים זה לא דבר רע.
ומותר לי לקוות שמחר לא תהיה פה אזעקה.
מותר לי לא לדעת ומותר לי לא להיות בטוחה ומותר לי שתהיה לי האפשרות להגיד מה שאני רוצה. השנאה הזו נגד כל מי שמעז, לשניה, להגיד משהו שהוא לא "החמאס בן זונה" גורמת לי לחשוב שכל העם שלנו לגמרי מאוחד, מה שמאחד אותו זה שנאה.
אז אני כאן, אמנם באנונימיות כמעט מוחלטת, אבל בכל זאת אומרת קבל עם ועדה, אני לא בעד המשך לחימה ולא בעד מלחמה, אני בעד שקט לתושבי הדרום ולא בעד הרוגים בשום צד של הגדה. תינוקות בעיני לא עשו שום דבר רע ולא משנה מי ההורים שלהם ומי גר להם מעל הדירה, ובאופן כללי אני מקווה שיום אחד יגלו שיש עם מי לדבר שהיה פשוט צריך למצוא על מה.
אז קיבלתי שרביט מוזיקאלי מחגית ר ועכשיו אין לי ברירה. אני חייבת להודות שהטעם שלי במוזיקה הוא אקלקטי ואף מבקר מוזיקלי נחשב לא יקרא לו איכותי... לא גדלתי על פינק פלוייד ולא שמעתי את לאונרד כהן בין כתלי ביתי הקט.
כשקטנתי אהבתי את כל מה שהכרתי. יש לי יכולת מוזרה לזכור את המילים של שיר ששמעתי פעם אחת לפני עשרים שנה אז זה גרם לטעם המוזיקאלי שלי להיות מאוד מגוון וחסר סטנדרטים. כשבגרתי מעט וכבר הייתי יצור חברתי, כבר לא יכלתי לטייל בינות לחברי ולשיר את באב אל וואד בלי שיסתכלו עלי בעין עקומה ויתהו איפה גדלתי, אז הייתי צריכה להפסיק לאהוב שירים שאני מכירה ולהתחיל להכיר שירים שאני אוהבת...
זה גם היה בערך הגיל שבו גם גיליתי שחוץ משירי ארץ ישראל (בית ספר דתי, נו...) ושירים עם ריחות של בית
יש גם שירים באנגלית... אז הקשבתי למיני פסי קול של סרטים שליוו את ההתבגרות שלי. דיקלמתי את הפסקול של גריז וריקוד מושחת כי זה מה שכולם דיקלמו אבל בסתר ליבי אהבתי יותר את reality bites
הקשבתי גם לכל השירים מהפסקול של הלהקה - לא כי הם כאלה טובים, פשוט כי חילקו את הקלטת לאבא שלי במילואים וגם ככה היה לי פטיש לא מוסבר לשירים ישנים.
עד היום הפטיש הזה לשירים של פעם ולפס קול של מלחמות הזה מצליח לשמור עלי או שאני עליו...אני בין היחידים בגילי שהכירו שירים כאלה
הרבה לפני שרונה קינן החליטה לשחרר לו ביצוע מקסים וידעו את המילים של הצ'יזבטרון מהתחלה ועד הסוף אבל לא היה לי מושג מה סדר יציאת התקליטים של הביטלס גם לא על מה אחראי ג'ון ואת מה כתב פול...
queen ליוותה את שנות התיכון שלי והיתה אחת החברות הטובות שלי, באיזה שהוא שלב גם השלמתי חלק מהחורים שהיו לי בעינייני הביטלס ונהנתי מכל רגע, יש זמרים כמו גידי גוב ויהודית רביץ שתמיד יגרמו לי לחייך, יש גם שירים של אביב גפן שאני תמיד אשמח לשמוע אבל השירים שאני באמת באמת אוהבת לשמוע הם הפס קול של חיי. בזמנים שונים של ההתבגרות שלי הקשבתי למעט מאוד תקליטים, לא תמיד התנגנה מוזיקה אצלנו בבית ואני לא ישבתי קבוע מול הרדיו אבל כל מקום וכל זמן מאופיין גם בצליל.
יש שירים שהם אידיוטים לגמרי אבל מזכירים לי אנשים שאני אוהבת ומעלים לי חיוך
יש שירים שמעלים בי פשוט ניחוח של יום שישי בצהרים עם רדיו פתוח ורצפה רטובה בניחוחות של שטיפה ויש כאלה שמחזירים אותי הישר לבית של סבתא.
יש שיר אחד מיוחד, שמעלה בי תמונה של ילדה בת שתיים עשרה עם אבא כל יכול, שמלווה את אמא שלו בדרכה האחרונה, והיא רואה אותו פתאום נשבר מול הדמות שלה שמשתקפת לו בפנים של אחותה
יש שירים שמילים שלהן מעבירות בי רעד כי הן לקוחות מתמונות חיי, מילים שמרגישות כאילו מישהו נכנס לנבכי נפשי בתקופה מסוימת ורשם לו את מחשבותי בצורה שגם אני לו ניסיתי לא הייתי מצליחה.
והשירים האלה שווים בעיני הרבה יותר מאשר שירים של משינה, תיסלם, ברי סחרוב וכוורת שאת כל אחד מהם אני אוהבת. כי המוזיקה שאני באמת מתחברת אליה היא מוזיקה שמוסיפה לצלילים גם ריח ותמונה וזורקת אותי אחורה אל שניה אחת בחיי שלא יכלתי לשכוח ואני כנראה גם לא רוצה.
כבר יום חמישי, חמישה ימים שאני במירוץ להספיק. היא חולה, יש חוג, יש תור שמחכים לו כבר שנתיים ויש יום הולדת בגן. זה הבוקר הראשון שיש שקט יחסי פה, בין הארבע קירות, אבל בין שתי האזנים שלי יש מליוני רעשים מציקים, כאלה שהייתי עסוקה בלהשתיק והשקט גורם להם רק לצרוח יותר חזק.
אני מנסה לסדר את המחשבות שלי, לשבת עם הטו דו ליסט הארוכה בהיסטוריה ולמחוק ממנה את כל מה שרק אפשר, לסדר את הבלאגן הזה שיש פה בבית ולסיים עם הכביסה אבל כל זה לא יצליח לסדר את הבלאגן שיש לי בראש.
אני יכולה להתעלם מזה, אני יכולה לא לדבר על זה ואני יכולה להרים מול זה ידיים, אבל העובדה היא פשוטה, אני מפחדת.
הבחור שלי, שהתחיל ללמוד אי שם בסוף שנות התשעים, והתאהב בחממה האקדמית, מסיים או טו טו את התואר האחרון. והאפשרות של להמשיך ללמוד היא כבר לא הבחירה הפשוטה יחסית שהיתה קודם. היא מסובכת. היא קשה והיא אומרת שצריך לעזוב את כל מה שאתה מכיר ויודע, לארוז את כל מה שהצלחת לצבור, למכור את כל מה שלא נכנס למזוודה, לאסוף את הילדים וללכת מכאן. וללכת מכאן אומר לעלות על מטוס ולרדת במקום אחר, עם תרבות שונה ושפה אחרת, זה אומר שמשאירים כאן את החיים שלי, כמו שאני מכירה אותם, ומתחילים חיים חדשים.
מתחילים מאפס.
את כל היתרונות אני מכירה ויודעת. אנשים סביבי דואגים לקנא בי על האפשרות בכל רגע נתון ונותנים לי רשימת מעלות ארוכה, שאם כל מה שרשום בה נכון, יש מצב שאנחנו טסים לגן עדן, נחיה ערומים ונאכל כל היום תפוחים הישר מהעץ..
את כל החסרונות אני משננת כל בוקר וכל ערב, בעיקר כי אני עדיין לא יודעת אם ולאן נטוס אז קשה לי לעשות להם חיסול ממוקד ובנוסף אני יודעת שלפחות בהתחלה, יהיה לי קשה. אני אתקן: יהיה לי הרבה יותר קשה.
יש לי רשימת דרישות מהמקום החדש, והמקום הזה יצטרך לעבוד מאוד קשה בכדי לעמוד ברשימה הארוכה הזו, ויש לי רשימת שאיפות, שאני אצטרך לעבוד קשה בכדי להגשים במקום החדש הזה. ויש ימים שאני רוצה את ההתחלה הזו ומוכנה אליה אבל אם להודות על האמת, ברוב הימים אני קמה בבוקר וחושבת שאם לא ניסע לשום מקום לא יקרה שום דבר נורא.
הבחור שלי, שעל כתפיו הרחבות ממילא, ישא את העובדה שבגללו הגענו למקום החדש יצטרך להתמודד עם נפילות המתח של אישתו הלא כל כך יציבה ואחר כך יצטרך ללכת עם כל זה למעבדה. אני אסחב על גבי את שלושת קטני האהובים, שמגיעים למקום חדש ולא יודעים את השפה, ויותר מהכל אני אצטרך לסחוב על גבי את העובדה שאני כבר לא עושה רק מה שאני רוצה.
זה יכול להיות טוב, זה יכול להיות נפלא.. וזה יכול להיות פשוט מקום נורא. אני לא אדע עד שלא תהיה הצעה שסגורה ובטח לא לפני שננחת ותעבור לה איזו חצי שנה. ואולי זה נכון, הכל תלוי בעצם באיך שמסתכלים על הכוס, כי היא מחולקת חצי חצי, היא ריקה ומלאה...
נגמרו החגים, והחופשות. הם חזרו לגן ואני למגוון עבודותי ולכביסות. היום יום הזה, שהיה מלא בהם מתמלא בכל מה שהבטחתי לעצמי או דחיתי לאחר כך. ודחיינית שכמוני, ממילא ממלאת את זמני בכיבוי שרפות ישנות, והייתם מצפים שאם אני כל כך שונאת לכבות שרפות אז אני אפסיק להדליק אותן, אבל עכשיו, משתמו כל תרוצי האובייקטיבים כמו גם אלה חסרי השחר, אני חייבת לכבות, את הישנות של פעם ואת אלה שהבערתי לי במהלך החגים. אני חייבת לסיים עם העניינים שלי האישיים וחייבת לסיים עם ענייני העבודה, וחייבת לרשום את הכל כי העניין הזה של כל שניה להזכר במה ששכחתי כבר מיצה את עצמו לגמרי.
בואו נהיה לגמרי כנים: אני חייבת להיות מסודרת מחושבת ולתכנן קדימה. אני חייבת להתאפס על עצמי ולהתחיל להתנהג בהתאם לגילי.
הבחור (שבטח רוקד במקום כשהוא קורא את השורות שבהן אני מודיעה שאני צריכה להתבגר) מתיימר להיות המבוגר האחראי אצלנו בבית. כך לפחות הוא טוען... הוא ראש התנועה להנחלת אחריות באמובטלת, תמיד דואג להזכיר לי לצחצח שיניים ולאכול בריא, תמיד מזכיר לי שצריך לקלח את הילדים ותמיד דואג להסביר לי שאילולי הוא, מישהו כבר היה לוקח ממני את הילדים ואולי גם ממנה לי אפוטרופוס לכל עינייני האחריות. הבחור היקר שלי, שאוחז בכמה עניינים לא קטנים מהם הוא מסיר אחריות/מתעלם/מעדיף לא להכנס אליהם ( אבל הם לא קיימים מבחינתו ולכן עיניין האחריות עליהם לחלוטין לא משנה) הוא אולי בין היחידים בעולם שמתנהל בצורה גרועה מזו שאני מתנהלת. הוא, בחורי היפה עד כאב, לא טוב ממני, אבל יש נימה של היגיון בדבריו (תהרגו אותי עכשיו, כי בשבוע הקרוב הוא יעשה את זה שוב, ושוב, ושוב..אמרתי שהוא צודק...) הוא יודע שאני מעדיפה לא לעשות עכשיו את מה שאפשר לדחות למחר והוא יודע שאני עובדת הרבה יותר טוב כשחרב שלופה עומדת מעל צווארי וסוגרת כל מרווח זמן אפשרי. הוא כנראה מכיר אותי.
אני לא יודעת אם צורת ההתנהלות הזו נרכשה במשך שנים ארוכות של עבודה בתקשורת בה בכדי שתהיה רלוונטי את צריך להיות מעודכן ולחכות לשניה האחרונה או שמא אני זו שהכנסתי את רוח הדחיינות שלי לתפקיד. בכל מקרה זה השתלב והשתלם לי במשך שנים ארוכות ועכשיו, כשאני אחראית על דברים שצריכים להיות מוכנים מראש אני משלמת את מחיר הדחיינות ובשורת קורות החיים שלי אני אצטרך להוסיף מומחית לכיבוי אש. תתקשרו עכשיו לאלי ישי.
ואחרי ששוב דחיתי את עניין המיילים, וכתבתי לי פוסט במקום לטפל בפנסיה, אני חייבת לחזור לעבודה... מישהו הבעיר פה שרפה שמאיימת להשתלט לי על כל חלקה טובה.
כשאת נכנסת בדלת את תראי מולך מישהי עוזבת. היא עייפה, עצבנית וכועסת. היא אולי מגניבה איזה אנחת רווחה, אבל היא נראית מבוגרת בהרבה ממך ונראית כאילו בשנה האחרונה לא היה לה פה טוב, השיער הלבין ונחרצו קמטים ואם אני יכולה לנחש טוב יותר, מה שיתפוס את עינייך ולא ירפה, זה היאוש.. העיניים הכבויות שלה והעובדה שאפילו בשניה שהיא תחלוף מולך אפשר לראות שכבר מזמן היא הרימה ידיים.
את, כשתביטי בה, עם ניחוחות ההתחלה והפריחה שאת מכניסה איתך, תקבלי ממנה מבט נואש, כזה שיגיד לך שגם היא נראתה כמוך פעם, שגם היא הגיעה מלאת כוונות ורצון לשינוי, ושהיא התייאשה, ושהיא תחכה לך בדרך החוצה, כשתהיי מלאת קמטים וחסרת חיים.
רציתי לבקש ממך שנה צעירה, שלא תתני לכל זה להשפיע עליך. רציתי לבקש ממך שתסתכלי עליה ותדעי שזו אופציה אחת להרים ידיים, ושאם כך תחליטי לעשות, גם את תצאי מהדלת עוד תריסר חודשים כשאת נראית כמוה ויותר. אבל שתדעי שאפשר גם אחרת. אפשר שתיכנסי, עם כל הצעירות הזאת והאמונה שלך שאפשר לשנות את העולם, תראי את כל הבלאגן שעשו פה קודמותייך ותחליטי שאת עושה אחרת. שאת לשנה הבאה משאירה פה משהו קצת יותר טוב ממה שהשאירו לך. אני רוצה שתדעי שאם יש מישהי שמסוגלת לשנות זו את, דווקא בגלל שאת צעירה, רעבה ומאמינה שאפשר לשנות את העולם. אם תאמיני לכל המבטים המיואשים של האנשים שמסתובבים פה ותקני את הכניעה, היא רק תגדל ולשנה הבאה יהיה אפילו יותר קשה, בלתי אפשרי כמעט.
רק על עצמי אני יכולה לספר לך, ואולי אני לא מדגם מייצג, אבל השנה האחרונה, זו שתראי שעוזבת, הצליחה אפילו אותי כמעט לכבות. קיבלתי ממנה כל כך הרבה מכות, בייחוד לקראת הסוף, כשכבר לא היה לה כח להלחם, כי היא ידעה שהתור שלה תיכף נגמר. והיא כמעט הדביקה אותי ביאוש שלה, כמעט החלטתי שאולי הכי קל זה להצטנף במיטה ולהרים ידיים. והיא שינתה אותי השנה הזו, והכניסה בי דברים שהייתי שמחה לזרוק ולא לראות שוב לעולם. אבל באיזה שהוא שלב, ממש שניות לפני שהיא התחילה להתארגן לקראת לכתה, נזכרתי שהעובדה שהיא רואה רק שחורות מדבקת, אבל היא לא האופציה היחידה.
נכון, ביליתי השנה עם רופאים יותר מאשר עם חברים, ולא התקדמתי כמעט לשום מקום. עשיתי מעט מאוד צעדים קדימה והמון צעדים במקום, אבל קרו פה גם כמה דברים טובים, שבגלל שכל כך הייתי עסוקה במכות, כמעט לא יצא לי לראות. יש לי משפחה מדהימה, שלא נוטשת כשקשה ולא מסובבת את הראש כשצריך, ולא חשבתי אף פעם אחרת, אבל עכשיו אני לגמרי בטוחה. יש לי מקורות אושר בלתי נדלים ויש לי יכולת להתגבר על קשיים, ובין מיתון לאיומי מלחמה יש כאן גם אנשים מדהימים שהם חלק מעם נפלא. ונכון שאני כמעט באותה נקודה שהייתי שנה שעברה, אבל לא הלכתי אחורה ולא איבדתי אחיזה, והיום אני יודעת ואני הרבה יותר בטוחה.
אז אני מבקשת ממך שוב, שנה חדשה, תסתכלי קדימה כשאת נכנסת, תדעי שאת יכולה. אל תתני לזאת שיוצאת להרוג לנו את התקווה. את יכולה להיות שנה של מלחמה נוראית, של מיתון ועוני, אבל רק את יכולה להיות שנה של שלום ושל מבט קדימה, רק את יכולה לגרום לזה שזו שתבוא אחריך תראה אותך יוצאת עם גו זקוף ומלאת גאווה, יודעת שהשארת פה הרבה עבודה אבל גם אנשים עם סיפוק ותקווה.
הימים לחוצים והחופשה אוטוטו נגמרת. בשבוע האחרון הצלחתי להיות האמא שרציתי בעיקר בגלל הבחור שהצטרף אלי לכמה ימים של שכרון חושים. היינו בבריכה, בסרט, אצל חברים.. ולכמה ימים הצלחתי להרגיש שיש סיכוי, שהחופש הזה, שהוריד אותי לרצפה בכמה בעיטות מכוונות היטב, מוכן לאפשר לי להרים את הראש ואולי אפילו להגניב איזה חיוך.
ביום חמישי, אחרי מסיבת סיום החופש במקום עבודה אחד, הגעתי למסיבת פרישה של אחד האנשים שאהבתי במקום העבודה הקודם. לערב אחד, חזרתי להיות לא אמא ולא מובטלת, אלא שמי הפרטי וומה שהייתי פעם. ואולי קצת יותר, כי הצטרף לזה הגעגוע, והזיכרון הסלקטיבי, שנח לו לראות את הטוב ולהתעלם ממה שהיה קצת פחות. והצטרפו המחמאות והגעגועים שלהם שנכנסו לאגו שלי עם סיכה וניפחו אותו לא לאט ולא בעדינות.
כשיצאתי מהערב המופלא הזה, ונזכרתי בכל הסיבות שבגינן עזבתי, ונהגתי הביתה, באוטו היה שקט לא רגיל, והצלחתי לחזור ולהיות שלמה ומרוצה ממה שהייתי וממה שקרה.
כשהגעתי למקום היחיד שאני יכולה להשוויץ בו מכל הלב, בלי להרגיש שאני עושה דבר נורא, התקלחתי ונכנסתי למיטה.
אז אולי היום יום השוחק הזה, בצרוף מגוון אירועים שוברי לב ונשמה, מצליחים מדי פעם להפוך אותי למשהו שאני לא אוהבת ולא רוצה, אבל כשאני מצליחה להזכר שכל מה שיש לי זה מה שאני בעצם רוצה, אני מרשה לעצמי להתאהב שוב לאיזו שניה, בזו שמביטה אלי כל בוקר מהמראה.
אני עוד חודש אהיה בת שלושים וחמש. איך שאני לא אסתכל על זה זה כבר לא גיל צעיר ופוחז. כבר יש בעל, ילדים ומשכנתא, כבר יש חשבונות על שמי שמגיעים בדואר ויש "סידורים".
יש בגילי כאלה שהן בהריון ראשון אחרי קריירה די מבוססת, חולצות מחוייטות ועקבים דקים, יש בגילי עם כיסוי ראש, ארבעה ילדים ותפקיד שמותאם לשעות האיסוף מהצהרון. בכל מקרה רובן הגדול יודעות איפה הן ולא פניהן מועדות ואת רובן לא קשה לדמיין בעוד עשר שנים. עם או בלי קידום עוד ילד אחד או שניים, המסלול ברור.
אני בגיל שלושים ושלוש יצאתי לחופשת לידה, ואז הארכתי ואז התפטרתי ואז עברתי דירה.
יותר משנתיים שאין לי מסלול ברור ושנתיים שאני אוחזת במשרות חלקיות וזמניות. אין לי מושג איפה אני אהיה עוד עשר שנים ומי שמסתכל על חיי יודע בעיקר שגם עוד עשר שנים אני אהיה נודניקית חסרת תקנה אבל זה בערך הדבר היחיד שאפשר להיות בטוחים בו.
המסלול שהיה ברור לי בתחילת שנות העשרים עבר שינוי קל עם הילד הראשון, עיגול פינות עם השני ונזרק לפח עם הגעתה של השלישית.
וזה לא שאני פמיניסטית גאה ששורפת חזיות בכיכרות העיר, אני אוהבת את החזיה שלי ונהנית לפעמים שסוחבים עבורי את הקניות מהסופר, אבל במסגרת הבחורה הרגילה שאני, כן קיוויתי שאפשר גם וגם. ואני לא יודעת אם גיליתי שאי אפשר כמו שבוודאות גיליתי שאני לא יכולה.
יש לי תואר ראשון ותכניות מגירה לשני, יש לי ראש על הכתפיים ויש לי ורצון עז לעשות עוד דברים ובכל זאת עיקר היום יום שלי מסתובב סביב גידול ילדים. ילדים, שאובייקטיבית לגמרי, אני יכולה להעיד, שהם מדהימים, מקסימים, מלאי חוש הומור ושמחת חיים שהם הסיבה שלי לקום בבוקר והסיבה שבגללה אני הולכת לישון. אבל אין לי קריירה. אין לי מסלול ברור ואם להודות על האמת מעבר לכביש הסלול והיפייפה של גידול אהוביי אין לי אפילו שביל קריירה קלוקל להליכה רגלית של מיטיביי לכת. פשוט אין.
ונכון שזו סוג של בחירה, מודעת, שבגינה אני היום עושה מליון ואחת דברים אבל בעצם שום דבר שאפשר לקרוא לו מקום עבודה מסודר. ונכון שאני מודה על שיש לי בכלל את האפשרות לבחור ושאין לי פה את מי להאשים. יכלתי להשאר במקום עבודה מסודר ולהיות לא ממש מסופקת ויכלתי להגיע לעיר חדשה ולמצוא עבודה תובענית אחרת שבה אני אמשיך במסלול הבטוח שיוביל אותי להיות גאה בטייטל של העבודה שלי אבל בושה ונכלמת במה שקורה לי בתוך הבית. שוב, כי אני לא יכולה לשלב. לא מצליחה למצוא שביל זהב, אולי כי זה תמיד אחד על חשבון השני ואולי כי בתחום אחד קשה לי יותר לוותר
אני לא שופטת אף אחת, אולי יש כאלה שמסוגלות ואולי יש כאלה שאין להן בעיה עם מטפלת שמגדלת את הילדים בזמן שהן עובדות, אולי זה בגלל שאני חזרתי לבית שבו אמא קיבלה את פני עם ארוחה חמה ואולי זה בגלל שבעיני האובייקטיביות, הילדים שלי מיוחדים יותר מכל הילדים האחרים.
אני עובדת, ואני אפילו עובדת בעבודות שאני משקיעה בהן ואכפת לי מהן, אבל אני מודה. זה נטו בשביל הנטו.... אין בעבודות האלה אפיק כלכלי ולא אפשרויות קידום, יש בהן קצת נשמה והרבה שעות נוחות.
אז אני מוותרת. והויתור הזה הוא עלי, כי הוא יותר קל מלוותר עליהם. אבל הוא קשה ומציק ומתסכל ויש ימים שבא לי לזרוק את הכל ולצרוח, אבל אני לא יכולה. כי ויתרתי.
כבר די הרבה זמן שלא כתבתי פוסט אחד רציני, איכשהו כל מאורעות הזמן האחרון גרמו לכתוב רק מסביב ולהתייחס להכל אבל בעצם לכלום. כתבתי איזו שטות על וירוס ונענתי לשרביט אבל לא באמת כתבתי.
כשאני מסתכלת עמוק אל תוך הלב ומנסה להבין למה, אני חייבת להודות שזה פחד. זה לא שיש לי איזה מחסום כתיבה או שהכל נראה לי לא מספיק, אני פשוט מפחדת. יותר מידי דברים קרו פה בזמן האחרון, ומלבד התאונה הנוראית של הפוחזת ורגעי האימה שעברו עלי עם הפיצית, היו פה עוד מגוון סיוטים קטנים שהיו נחשבים ומציקים אבל נעלמו בתוך האפלה הגדולה של האסונות הכבדים, וכשאוספים את בכל ביחד ומסתכלים על הכל שניה מרחוק יש את האפשרות הנורמאלית, להגיד שזה רצף של מזל רע ושהוא נגמר, שמזל שהכל נגמר בשלום ושכולם בריאים ושלמים, וישנה האפשרות האחרת, יותר פשוטה וסבירה, האפשרות המרוקאית/הדתית/חסרת ההגיון שהכל זה בגלל עין הרע/עין צרה/חוסר אמונה/מזוזות לא תקינות (מחק את המיותר..)
ואני חייבת להודות שהייתי שמחה להשתייך לזרם הראשון ההגיוני והחושב, כי בסך הכל הראש שלי עובד ותקין ואני בדרך כלל חסידה גדולה של הגיון ושכלתנות אבל בפועל אני בורחת אל הדת והכשפים ומתחננת לישועה.
עוד לא הגעתי לשלב שבו אני הולכת לאיזה בבא ומבקשת שיסיר ממני את הקללה, גם לא הלכתי למגדת עתידות שתשבור ביצה על כנף עטלף וארס עכביש ותשחרר ממני את עינהם הצרות של אנשים אבל אני בהחלט בשלב של לשכנע את אמא שלי לעשות משהו (אחרי הכל, זו משפחה מורחבת אחת וזה אינטרס משותף פה... ויותר מזה, אם היא תצליח לשחרר את כל המשפחה בביקור אחד אצל מומחית שחור ממדבריות טריפולי הצפונית, אני אוכל להמשיך לשכנע את עצמי שאני בן אדם הגיוני ושאני לא צריכה את השטויות האלה).
אני כבר שנים לא מנשקת מזוזות אבל שולחת אותם לבדיקה, אולי העובדה שאני עוברת לידם כל יום ומתייחסת אליהם כמובן מאליו גרמה להם, כמו לאישה חוקית אחרי שנות נישואין רבות ויחס לוקה בחסר לקום ולעשות מעשה. אני כבר שנים לא מתפללת ולא נושאת עיני אל השמיים בתחינה אבל כנראה שחינוך מינקות לא נעלם כל כך מהר והתחלתי לבדוק את עצמי קצת יותר. אני לא חוזרת לשמלות הארוכות של שנות התיכון ולא כורעת מול מלך מלכי המלכים כל בוקר, אני עדיין חושבת שחשוב הרבה יותר שאהיה בן אדם מאשר שאשמור על קלה ככבדה ואתייחס לכל התרי"ג כאל דברי אלוהים חיים, אבל אני כבר מנהלת דו שיח עם היושב במרומים ושואלת אותו למה בדיוק הוא מתכוון ואיזו מטרה הוא מנסה להשיג, כי אם הוא רוצה שאחיה בפחד הוא יכול להפסיק את הניסוי ולהכתיר אותו בהצלחה. אין מפוחדת ממני עלי אדמות, הוא לקח את האם הקלילה והמשוחררת שהייתי ואהבתי והפך אותה לאישה היסטרית שאני לא מכירה. יום אחד עוד יכתבו על זה שיר.
אני לא מרוכזת ולא מצליחה, אני עשרים וארבע שעות לא מתפקדת אבל כל הזמן עסוקה, רצה מרופא לבית חולים לביקורת ולשבת לפוחזת ליד המיטה. אני לא עובדת ומלאה תירוצים, אני לא מצליחה לשבת ולדבר כמו שצריך עם אנשים, הראש שלי נמצא כל פעם במקום אחר, אף פעם לא במקום שבו אני נמצאת, ובלעדיו זה לא פשוט לתפקד וכמעט בלתי אפשרי להצליח לנהל שיחה הגיונית.
אז החלטתי להיות לרגע שוב הגיונית, לצאת מהמצולות לנשום שניה אוויר, למסור לכם דש לפני שאני לגמרי משתגעת ולנסות לחזור לחיים.
אם זה היה טיפול רישמי, הפסיכולוג היה מסיים פה את הפגישה. איחלתי למטורפת בהצלחה...
מכיוון שאחת מטובי הבלוגריות העבירה אלי שרביט מיותר, אני נאלצת לאסוף אותו אל חיקי ולחפור במעמקי נפשי ולמצוא מה אתם עוד לא יודעים עלי. אני כאן זמן קצר יחסית וכבר הספקתי לפרוס את מיטב סודותי ולפרט את רוב תולדות חיי אבל אני אנסה... אולי אני אצליח לחדש
1. השם האמיתי שלי הוא רגיל ונדוש, בכל מקום שהגעתי אליו היו עוד שתיים או עשר כמוני, אולי בגלל זה השמות של הילדים שלי הם קצת אחרים, יום יבוא והם יסגרו איתי חשבון...
2. עד כיתה ד' לא גרתי במקום אחד יותר משנה. כל שנה עברתי גן, דירה, בית ספר ועיר. אולי בגלל זה אני לא מפחדת לעבור דירות ואין לי בעיה לעשות את זה פעמיים בשנה אבל כשזה מגיע ללהחליף לילדים שלי מסגרות חינוכיות ומעגל חברתי אני נתקפת בפחד משתק.
3. יש לי תעודת בגרות של רבנית ממוצעת שכוללת יחידות מוגברות בגמרא, משנה, מחשבת ישראל, תנ"ך, אישות והלכה. מה שנשאר לי מכל זה זה להגיד לאמא שלי לבדוק מזוזות...
4. הגדול שלי יודע שיש לי בלוג, הוא לא מכיר את פרטיו ולא קרא בו מעולם, בעיקר כי הוא עדיין קטן, אבל יום אחד הוא יפיל אותי בפח מול כל העולם ואישתו. הוא אלוף בלפלוט סודות מדינה.
5. אני חצי מרוקאית וחצי טריפוליטאית, הבחור שלי אשכנזי, עד שפגשתי אותו לא ידעתי שיש כאלה שמייחסים לזה חשיבות. לסבתא שלו לקח שמונה שנים תמימות ללמוד את השם שלי ולהפסיק לקרוא לי "זאתי" אבל היום אנחנו חברות.
6. פה נתקעתי ושאלתי את הבחור. הוא קורא נאמן ומכיר אותי מספיק טוב בכדי שידע מה נשאר לי לחדש. כל הרשימה שהוא נתן היתה קשורה לסקס. יום אחד אולי אני אתחיל לכתוב גם על זה אבל הרשימה שלו לא תפורסם כאן לעולם...
7. אני כאן פחות מחצי שנה (למעט פוסט אחד או שניים לפני קצת פחות משנתיים) הבלוג נפתח כשהתפטרתי ממקום העבודה שלי אחרי 9 וחצי שנות הפקה בתקשורת, הייתי אמא לשלושה ומובטלת, אמובטלת נראה לי מתאים. אני כבר מזמן לא מובטלת ועובדת בכמה מקומות אבל גם המגהצת שבראש הבלוג לא באמת דומה לי ...אז עם ההיגיון הזה גם השם הזה עדיין יושב עלי בול...
8. יש לי פוביה לא מוסברת מהעובדה שמישהו שקורא פה יכיר אותי, קשה לי לצאת מגבולות האנונימיות למרות שיש פה כמה קוראים שמכירים אותי טוב משאני את עצמי. הכוונה היא בעיקר לזה שאני חושבת שיש יותר אנשים שמכירים אותי וקוראים פה משאני יודעת ושקשה לי לפתוח ערוצי תקשורת ישירים עם אלה שאני מכירה מכאן ולהפוך אותם ליותר מחברים וירטואליים. למרות שגם זה יקרה.
9. אני תוהה לעצמי אם יש מי שקרא בבלוג פה מההתחלה ויש משהו שהוא לא יודע עלי. חיי פרוסים פה על כל פרטיהם כולל המשפחה הגרעינית והמורחבת שלי, מקומות העבודה שלי, מה אני אוהבת ומה אני שונאת. ובכל זאת, אם יש משהו בי שלא גלוי ידוע ופתוח, מלבד שם כתובת ותעודת זהות, הינה הזדמנות בלתי חוזרת לנסות לברר...
10. כבר כתבתי פעם פוסט כזה, בלי שום שרביט ווהעברתו. זה היה אידיוטי גם אז:-)
רציתי להגיד לך שאם היית מגיעה אלי היום משעות הצהריים הביתה, היתה מספיקה לך תצפית אחת של בקושי חצי יום והיית מתקשרת לקדמן, שיבוא לקחת לי את הילדים.
היית עומדת בצד, עם המבט הרציני שלך והעיניים המתגלגלות, והיית מסמנת בקלסר השחור והנורא הזה את כל מה שעשיתי לא בסדר. היית מצקצקת בלשון כשצרחתי כמו משוגעת על הקטן ושלחתי אותו לחדר אחרי שהוא בסך הכל עבר ליד אח שלו והוציא לו לשון, היית מסמנת איקס גדול בטוש אדום כשהיית מגלה שהקטנה מסתובבת עם קקי כבר לפחות שעתיים ואני אפילו לא יודעת והיית שולחת אותי לסשן סיוטים במכון אדלר כשהיית רואה איך התייחסתי לגדול.
היית עומדת בצד, עם הקוקו האסוף הזה, שאף שערה בו לא מעזה למרוד בך ולצאת לשניה מהצורה שהנחת אותה בבוקר והיית נאנחת ותולה בי מבטים מיואשים, כשהבחור היה סוף סוף מגיע היית נוזפת בו על איך שוב הוא השאיר אותי להתמודד לבד ואומרת לו בטון המעצבן שלך "אתה חייבבב להבבין, זה פששוט בילתי אפפשרי".
אני רוצה להגיד לך שאם היית פה, והיית עושה את זה, כי זה מה שאת עושה, הייתי מעיפה אותך לאלף עזאזל. אני בדרך כלל בחורה מנומסת, ואמא שלי למדה אותי שמתייחסים יפה לאורחים ועדיין, בשניה שהיית אומרת איזו אמא נוראית אני, הייתי מטיסה אותך לקיבינימאט.
אלפי פעמים צפיתי מהצד בהורים שמגדלים את הילדים שלהם בנחת, אבל במקרה עברו לי מול העיניים. היו כמה מקרים שחשבתי שהם נפלאים אבל בואי נודה על האמת, ב90% מהפעמים חשבתי שאני יודעת יותר טוב. ומהבחינה הזאת תפסת לך ג'וב אלילי, את נכנסת לאנשים הביתה, מציצה להם לחיים ולתוך לנשמה, ומיד אחר כך יושבת וצולבת אותם עד מוות.
אם נהיה כנים לשניה, ומישהו שחומד לצון ובעל חוש הומור מבריק היה מצליח להכניס אותך אלי הביתה חמושה במצלמות ומבט ביקורתי, התכנית שלך היתה הופכת להיות משהו אחר לחלוטין, כי אני בטח הייתי מנצלת את העובדה שהילדים שלי תחת פיקוח צמוד ומדוקדק, תופסת מזוודה, זורקת לתוכה בגד ים וסיגריות (אם כבר רחוק...) ומשאירה אותך להתמודד. הייתי שמחה לראות איך את קמה בבוקר המי יודע כמה, כשרק לפני שעתיים הלכת לישון, ומצליחה לשמור על התסרוקת המעצבנת הזו שלך. הייתי רוצה לראות איך את היית מתמודדת עם ערמות הכביסה, עם המינוס בבנק, עם הריבים בינהם ועם החופש הגדול. אין מצב שהיית מפספסת את החיתול עם הקקי, הא? כי היא בטח היתה שוב מורידה את החיתול ומשאירה לך הפתעה על הרצפה בסלון. איזה סמפטית וסבלנית היית אז... כל מה שהיה מעניין אותך זה שהקטן חייב תשומת לב אחד על אחד.
אה.. אני גם תוהה לעצמי איך היית מגיבה כשהיית מגלה שבזמן שהכנת צהריים וחשבת שהם משחקים נפלא בחדר, הקטנה הספיקה לשבור לך את המשקפי שמש שהתלבטת חודשיים אם לקנות ולקשקש לך על כל המסך של הפלאפון בטוש היחיד בבית שהוא בלתי מחיק. הם בזמן הזה, במקום לשחק בערמות הפליימוביל שקנית במיטב כספך ועל חשבון כל מה שרצית לעצמך בחמש שנים האחרונות, חושבים שזה ממש, אבל ממש מצחיק לשפוך על הרצפה מרכך כביסה ולעשות חְליקות.
כמה סבלנות וסימפטיה היתה לך אז? היית יושבת איתם לארוחת צהריים מחוייכת ואומרת לעצמך להרגע? היא הרי לא הבינה שהמשקפיים האלה היו הדבר הראשון שהרשית לעצמך להוציא עליו כסף בשנה האחרונה בערך ואצלם זו בסך הכל משובת נעורים, לא?
אני רוצה לראות מה היה קורה לך כשהבחור היה מגיע הביתה, אני אעשה לך ג'סטה, לפני ארוחת ערב והם רצים לקראתו כאילו הם שהו כל היום עם קרואלה דה ויל, ויושב איתם שעה שלמה לסיפורים ומשחקים בזמן שאת עם מבט מזוגג בעיניים ורצון אמיתי למות, גם אז היית חושבת שצריך להשקיע בזוגיות ושאתם חייבים לעצמכם פעם בשבוע זמן איכות? כי אני חושבת שהיית פשוט הולכת לישון. ספק אם היית מתקלחת ואלוהים יודע איך הקוקו שלך היה קם בבוקר..
אני רוצה להגיד לך, סופר נני יקרה שלי, שכשאני נופלת על התוכנית שלך, בין ניקור לשינה, ובהורים שפונים אליך לעזרה, אני מתחבאת מתחת לשמיכה מבושה. לא על האמא שאני, בזה אני דווקא לפעמים די גאה (פ'סדר, חוץ מהיום בצהריים ואתמול לקראת שינה) אלא על הדרך שבה אנשים נואשים מוכנים לקבל עזרה. ועל איך את מנצלת את זה וכמה זה קל, כי יום אחרי זה כשאני רואה את ההורים האלה שמגדלים בנחת שוב חולפים מולי לשניה, אני נזכרת שגם אני בעצם לא כל כך בטוחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
imuvtelet