אמובטלת בברלין

יש לי וידוי: אני אוהבת זבל טלויזיוני. אני אוהבת תוכניות ריאלטי מהסוג הנחות ביותר, ואני לא מדברת על דה וויס או על רוקדים עם כוכבים. אלה מבחינתי שווים לשעשועונים ואין בי שום יכולת להתמכר לכאלה. אני מדברת על "המירוץ למליון"על "האח הגדול", על "השרדות", על "היפה והחנון" ואפילו "פרדייז הוטל". לכל אלה התמכרתי עוד הרבה לפני שהן הגיעו לארץ. ישבתי וצפייתי בריאלטי חסר כל מסר ונהניתי מכל שניה.

כשהן הגיעו לארץ, כל המזבלות האלה, חיככתי ידיים בהנאה ובציפיה דרוכה. גם בכדי לראות איך הורסים פורמט מצויין, של מזבלה איכותית, ומוסיפים לו עריכות ברורות מידי והתערבויות בוטות מידי, וגם כי עכשיו אני אציץ במיץ הזבל שלי. הייתי גאה בזוועה, כי היא היתה שלי. זבל דובר עברית. מיוצר בארץ עם חותמת כחול לבן. ככה אני, ציונית.

עד היום אני מכורה לחרא הזה. עד היום אני מוצאת את עצמי מתגלגלת מצחוק מזוקק מול האח הגדול או מציצה בגועל מבין האצבעות בפרק של 24/7.

ואני מודה, זה הולך ומתדרדר. כי כבר כמה עונות רצופות שלא היתה לי התמכרות אמיתית, שמחזיקה אותי ערה עד שהשניה האחרונה, שגורמת לי לא לצאת מהבית בימים של השידור ולדאוג שיהיה פה שקט מופתי בכל מחיר. כבר כמה עונות שהאח הגדול מביא אנשים מוזרים מידי והשרדות מהתחלה לא ידעה לסמוך על הבלאגן שיגיע לבד. 24/7 היה במקרה הטוב מביך והמירוץ למליון הוא איכותי מידי בשביל יהודיה רכלנית ומציצנית שכמותי.

ועכשיו, אחרי הרבה הרבה זמן, אני מוצאת את עצמי מחכה לפרימיירה. זה התחיל בהדלפות על ליהוק גאוני, המשיך בדחיות ועבר לפרישת דוגמן ופרומואים שגורמים לי להזיל ריר.

אני רוצה לראות את בוקי נאה מצחצח בשמש את חוסר השפיות, רוצה לצפות בעזאם עזאם זומם זומם ורוצה לראות את ענבל גבריאלי מתייפייפת בבגד ים.

כן, אני יודעת שגם אנה אהרונוב תרוץ בבגד ים על החוף ושיהיו עוד כמה דוגמניות בבגדי ים שלא מחזיקים זוג דדיים שזופים, אבל מה שמעניין אותי זה הבריתות והדמים. בעיקר הדמים. כי אני, תנו לי קצת לכלוך, קורט מזימות והרבה הרבה טמטום. זה עושה את העבודה. מבחינתי זו תהיה תוכנית מושלמת.

אז אלוהי הטלוויזיה ופחוני הריאליטי, עשה שהפעם אהיה מרותקת. עשה שהפרומואים יקיימו הבטחות ושערוץ 10 יחזיק לפחות עד סוף העונה. תעשה שההתערבות לא תהיה בוטה, שהגמר יהיה מופע ראווה, לא בגלל הגודל אלא בגלל ריחות המזבלה.

אני מבטיחה בסוף להגיד לך תודה.

פעם, כשנולד הגדול, ועוד לפני, כשהייתי בהריון, הייתי נכנסת למיני פורומים של הריונות ותינוקות ומנסה לשאוב מידע איך להיות אמא. בשלב מסויים הבנתי ששם לא ילמדו אותי אמהות אבל כבר הייתי מכורה לקריאה מציצנית בנבכי אמהות של נשים אחרות. גיליתי שם איזו עגלה הכי כדאי לקנות, וגיליתי שם מה היא הרשימה של הדברים שצריך לקחת לבית חולים וקראתי שם מגוון "סיפורי לידה". תמיד הכותרת הייתה "סיפור הלידה של איקסוש המקסים", פלוס תאריך מעודכן ללפני שעתיים וחצי. כאילו היא רק סיימה להוציאו אותו החוצה וכל מה שעניין אותה היה לרשום חוויות בלפ טופ. בתוך כל ההריון והקילוגרמים, קראתי את הסיפורים האלה, על הלידות המופלאות, על הנסיכים המקסימים שהגיעו הישר לזוג ידיים אוהבות והייתי נרגעת. בסוף כולם יולדים והתינוקות כולם מריחים חמימים ונעימים. ונפלאים. כל התינוקות נפלאים.

כשהגיע היום שבו אני הייתי צריכה ללכת לבית החולים, אמרתי שלום לבייתי הקט (לדעתי זו היתה הפעם האחרונה שבו ראיתי אותו ממש מסודר) ודמיינתי איך אני חוזרת ומספרת את הסיפור הנפלא שלי, בפועל חזרתי הביתה יותר משבוע אחר כך, עם חבילה ששקלה 3.170 ק"ג, עם סיפור לידה שידעתי כבר אז שאסור לי לפרסם כי בעקבותיו נתוני הדמוגרפיה עלולים להשתנות לנצח.

הלידה הראשונה שלי היתה מור"ק שסופר במסדרונות בית חולים בלחישה, סיפור זוועה שהיולדות שמעו ממילדות סקרניות והעבירו הלאה למבקרים חסרי חיים. 

את החבילה שהבאתי הביתה הנחתי בזהירות על עריסה והתישבתי ממול. היא ישנה החבילה הקטנה הזו, אז אלה היו הדקות הראשונות שיכלתי לעכל בהם את מה שקרה. מליוני מחשבות רצו לי אז בראש, בעיקר הצטערתי עבור החבילה, שהיא תהיה חבילה יחידה, בלי חבילת אחים לשחק איתם ולהרביץ להם. ואחר כך קצת כעסתי על עצמי איך הגעתי לא מוכנה. הרי בכל תחום אחר בחיי אני תמיד מצפה להכי נורא. יודעת שאם אני צריכה להגיע מהר כל הרמזורים אדומים, שהפקקים הם בדיוק בכביש שאני נוסעת. שאם זו דרך ישרה ושטוחה ויש בה בור קטן ובודד אני אפול בו, שאם אני צריכה להראות חשובה אז העקב ישבר ויעוף לי רוטב על החולצה. ופה, הגעתי בלי שום פחד ללידה. איזו טעות של מתחילים. שנינו חזרנו הביתה, במונחים של בית חולים זו היתה הצלחה. אבל בעיני האמא הלא מנוסה שלי, כבר ידעתי שהאמהות תתפוס אותי תמיד לא מוכנה.

לקח לי איזה יום או יומיים עד שהחבילה הקטנה והחסרת אונים הזו הפכה להיות מרכז חיי, ואת החיבוק המחבר הזה מסיפורי הלידה, אני זוכרת רק בבית כשכבר אף אחד לא היה בסביבה. את ההריון הבא לא תכננתי, אבל מזל שהוא קרה, כי אם זה היה תלוי בי אני הייתי עדיין מחכה...

ואחר כך כבר היו סיבוכים וניתוח והרבה הרבה רופאים, וילדה נפלאה שהיא באמת באמת נס מאלוהים.

ואת סיפורי הלידות שלי אני עדיין שומרת לנשים אחרי גיל לידה או לכאלה עם קיבה ממש ממש חזקה, ואני עדיין קוראת סיפורי לידות של אחרים, על הילה של אושר ורופאים נפלאים.. ואני מקנאה בחיבור המיידי ובחוויה המופלאה, בהנקה הראשונה אחרי לידה טיבעית מקסימה אבל יודעת שזה עסק מלוכלך וכואב, ושמחה שילדתי היום, בבית חולים ולא לפני מאה שנה, בשדות. ואז מסתכלת על שלושת העבריינים המדהימים שלי ויודעת שאם רק אלוהים ירשה, בחיי שאין לי בעיה לעשות את זה שוב. אבל שיתן לי איזה רגע (שנה שנתיים או ארבע..) לנשום קודם, ושיעשה שהפעם אני אהיה קצת יותר מוכנה...

בשנה האחרונה אני עובדת בגידול איברים.

בשנה האחרונה החלטתי לגדל מרפקים. אני בת שלושים וחמש עוד מעט, הגיע הזמן שאגדל לי איזה זוג, כי נכון שעד היום הסתדרתי בלי אבל יכלתי להסתדר הרבה יותר טוב אם היה לי.

ואני לא מדברת על זוג מרפקים שמפלס דרך על ידי דחיפה של אחרים, אני מדברת על כזה שיכול לעזור לטפס, שנתפס במקומות ומונע נפילות, כזה שיגרום לי להפסיק לקוות שמישהו ישים לב אלא יעזור לי לגרום לו להתייחס.

אני רוצה זוג מרפקים שיקח בחשבון כשלונות ודחיות ובכל זאת ימשיך לנסות לטפס, וכזה שגם אם יקבל מכת מרפק כזו כואבת, שמעבירה זרם ומשתקת את היד הוא לא יאבד אחיזה.

בשנה האחרונה החלטתי גם לגדל את השריר הזה של הכישרון שלי, שמיוחד רק לי, ושעד עכשיו הזנחתי כי לא היו לי המרפקים האלה שהתחלתי לגדל.

בשנה האחרונה החלטתי גם לטפח קצת גאווה על מה שהצלחתי לאסוף בדרך גם בלי המרפקים. אה..וגם החלטתי לייצב את עמוד השדרה שלי. כי הוא סחב כל מיני אינסטינקטים של התכופפות מפציעות ישנות שעיצבנו אותי. אני עושה לו פיזיוטרפיה ונראה לי שזה עובד.

בשנה האחרונה החלטתי לגדל כתפיים יותר רחבות, כי נמאס לי לסחוב את הכל לבד. אז הבאתי כמה כתפיים תומכות. בהתחלה היתה דחיית איברים, והיום יש עדיין קצת חריקות אבל אני מקווה שהעסק מתחיל לעבוד.

אני גם עובדת על נשימות ארוכות וסיבולת לב ריאה, כי גידלתי איזו מטרה או שתיים לטווח הרחוק ובלי כושר אי אפשר להגיע.

בשנה האחרונה אני גם מגדלת את הזרועות הקצרות שלי שיקבלו בחיבוק קצת יותר רחב את כל מה שבכל זאת לא תלוי בי אבל ינסו לשנות את כל מה שכן.

כשהייתי קטנה גדלתי בחינוך הממלכתי דתי, ואז בקצת יותר דתי מזה.שיטת החינוך שם אז היתה פחד. בפעמים שהדלקתי אור בשבת, בטעות כמובן, ולא היכה בי הברק, הסתובבתי שבוע שלם והאשמתי כל דבר רע שקרה באותה לחיצה אומללה על המתג.

בכיתה יא בערך, כשהתחלתי להדליק אורות במכווון ואפילו, לא עלינו, לנסוע, חייתי עם מגוון תסביכים. שאלתי את הרב של בית הספר למה לו מותר לבדוק לי את אורך החצאית ולבנים אחרים אסור (בתשובה הוא העיף אותי הביתה לשלושה ימים, אני מניחה שזו תשובה מספקת לשאלה האם מותר לי לשאול שאלות על דת ולא לשאלה ששאלתי, אבל ניחא). עשיתי המוני יחידות בגרות ביהדות, כולל גמרא, משנה, אישות(!) ומחשבת ישראל, וסיימתי תיכון עם תעודת בגרות של רבנית ממוצעת, אבל ישר אחר כך עברתי על יהרג ובל יעבור והתגייסתי לצבא. כשהבחור נפצע בלבנון, וביליתי ארבע שעות אומללות באוטובוס לצפון בלי לדעת מה מצבו, עשיתי עם אלוהים מגוון הסכמים שעושים רק במצבים כאלה, ובשניה שראיתי אותו שכחתי כמעט את כולם. בקיצור, במשך שנים, הייתי עסוקה בלמצוא את הדרך שלי בין החינוך שקיבלתי לבין מה שהפכתי.

חבר יקר הסביר לי את זה במשפט שרק דתיים לשעבר יכולים להבין: זה שלא מאמינים באלוהים זו לא סיבה לא לפחד ממנו. זה שמפחדים אומר שעדיין מאמינים. עכשיו לך תתווכח.

היום, כשכבר כמעט כל התסביכים עברו, ואני כבר מאמינה בעיקר בעצמי, אני לוקחת מהדת את מה שנח לי. אני יודעת שאצל הדתיים אני הזן הגרוע ביותר. אני לא נולדתי לחילוניות, אני בחרתי בה. אני לא פה בגלל בורות אני פה כי שאלתי שאלות. ועדיין, אני מאוד שלמה עם הדרך שלי. הדרך שבה אני יהודיה.

איתי בבית חי הבחור, הדת שהוא גדל בתוכה היתה קיצונית אפילו יותר. אם אני פחדתי הוא שנא. את זה שהכריח אותו להתפלל, את זה שלא אפשר לו לשאול ואת זה שטען כי רק רמת רוחניות נמוכה היא הסיבה לכל הבלבול הזה.

אצלו הכיפה קטנה עם השנים, ובצבא היא קופלה ואוכסנה בכיס מדי ה- א'. בדיוק כמוהם היא הייתה יצוגית ולא מייצגת.

כשכבר היה ברור שהדת היא לא הדרך שבחרנו הוא התחיל ללמוד מדעי החיים ומצא שם את הדת החדשה. הדת שלו היום היא בעיקר מוצר ארכאי שאנשי מכירות מעולים שיווקו בכדי לשלוט על ההמון. הוא מסרב לקחת בה חלק.

אני שונאת להתווכח איתו על דת כי עם כל הטיעונים שלו אני מסכימה. הטיעון שלי הוא אחד, בודד וחסר אמת מדעית תומכת: ככה זה מרגיש לי נח. ככה אני רוצה.

ועדיין אני מסרבת להכנע. אני לא מחפשת אישורי רבנים בכדי להחליט אם אני צריכה או לא צריכה לעשות משהו. אני מסתכלת על עצמי ותוהה אם זה מרגיש לי נח. לך תתווכח עם זה, לך תסביר שזה לא מעניין אותי שמותר או אסור, אני לא פותחת שולחן ערוך ולא שואלת רבנים. אני הרב הכי טוב של עצמי. 

הדת שלי היא משהו פרטי, שמותאם במיוחד עבורי, שגורם לי להרגיש נח.

נתחיל בעובדה: אני מטר וחצי. ביום ממש טוב ועם נעליים. 

עוד עובדה: יש לי שלושה ילדים, מה שאומר שהמטר וחצי שהנני היה שלוש פעמים בהריון. בפעם הראשונה נראיתי כמו ילדה בת 16 שעשתה טעות. בפעם השניה כבר הייתי מוכנה לזה שאני נראית בת 16 ולצערי זה כבר לא היה נכון. בהריון השלישי סתם נראיתי כמו טנק.

כשהייתי צעירה עניין הגובה, ובכלל עניין המראה שלי, היה נעלם. כמו איקס במשוואה. היה לי מאוד נח להתעלם ממנו. אם הייתי מקובלת או שהיו לי חברים זה היה, להבנתי, בגלל שהייתי מצחיקה, בגלל שהייתי נגררת בקלות לכל הרפתקה שדרשה לברוח מבית ספר, בגלל שהייתי שותפה מעולה לשטויות ואחלה מישהי ללמוד איתה למבחנים. עניין המראה שלי, היה הדבר הזה שהיה לי מאוד נח לא להתייחס אליו. זה גם היה "קול". לא פחדתי לבוא יום אחד אחרי שגזזתי את כל המחלפות השחורות שעיטרו את ראשי, לא פחדתי להתחפש לזקן מכוער ולצייר על עצמי שפם. 

על עניין הגובה ניסיתי לכפר בעיקר בקול. אם לא רואים אותי, אז לפחות שישמעו.. והייתי נודניקית חסרת תקנה. אף אחד לא פיספס אותי.

כשהייתי קטנה קצת יותר ונראיתי כמו מישהי שהוקפצה ארבע כיתות לפחות, שיחקתי את המשחק. הבנים ביסודי התייחסו אלי כמו לאחותם הקטנה, הבנות לא ראו בי שום איום.

איפה שהוא בסוף התיכון, כשענייני הבנים והבנות התחילו להיות משמעותים יותר, והתחרות גברה, הייתי חייבת להתמודד עם הדבר הזה שעשה אותי מה שאני. המראה.

ביקשתי מאבא שלי לתלות אחת בחדר והתחלתי לבדוק. איך אני נראית בלי השפם, והגבות. איך אני נראית עם חצאית יותר קצרה וקצת עקבים. מה גורם לי להראות פחות נמוכה ויותר בחורה.

זה היה כל כך מוזר שאני אפילו זוכרת, באמת זוכרת, את הפעם הראשונה שמישהו אמר לי שאני יפה. הוא אמר את זה בצורה כל כך פשוטה וברורה, כאילו הוא יודע שאני יודעת את זה. ואין דבר שהפליא אותי יותר. 

היום כשאני מסתכלת בתמונות מאז, ורואה את מה שהוא ראה ואיננו עוד, אני יודעת שגם אם הוא לא צדק, אני בטוח טעיתי. 

אחר כך כבר הגעתי לצבא, וייחסתי את המחזרים לעובדה שאני תפוסה ובלתי מושגת, ורק מאוחר יותר למדתי שעניין הגובה שלי הוא חיסרון רק כי אני עושה אותו כזה.

היום אני יודעת שגם הילדים המושלמים שלי אוחזים בחסרונות שיסבכו את חייהם בגילאים מסויימים, ושגם מלכת היופי מסתובבת עם פגם שהיא היתה מתה לשנות. היום אני יודעת שהפגמים הנוראיים ביותר הם לא אלה שמחייבים התמודדות אלא דווקא אלה שאנשים נוטים להתעלם מהם.

הבן שלי עיוור צבעים, והוא יודע היום להגיד שאת הצבע הזה הוא לא יודע לאבחן וכשבכיתה צחקו עליו ש"אין לך שכל כי אתה לא יודע צבעים" הוא ידע לענות במקום להיעלב. חשוב לי שידעו שאף אחד לא מושלם. ושהחסרונות שלהם הם חלק ממי שהם ושידעו לקבל אותם בהשלמה גם אם לא באהבה. חושוב לי שיסתכלו לכל אחד בעיניים, לא מלמעלה ולא מלמטה. לי לקח הרבה זמן להבין את זה. הרבה יותר מידי.

* מיס ביהייב  זה בשבילך:-)

כשהייתי קטנה, האמא הפרטית שלי היתה מבקשת ממני לסדר את החדר. בדיוק כמו שהיום אני מבקשת מחבורת הבנדיטים שלי לסדר.

כשהייתי קטנה הייתי מוצאת שלל תירוצים למה לא לסדר וכשהייתי מסדרת הייתי מוצאת מסתור לערימות בלאגן, חושבת שככה אמא שלי תרגע. הייתי אוספת את כל הבגדים בערימה ודוחפת למדף אקראי בארון, הייתי אוספת את כל מה ששייך ללימודים ודוחפת למגירה או לילקוט, הייתי אוספת את כל הצעצועים לתוך קופסא אחת ענקית. את כל הספרים הייתי דוחפת מתחת לכרית או לשמיכה כי היה נראה לי מיותר להחזיר למדף ולמשוך אותם שוב בערב. ותוך ארבע דקות החדר שלי היה נראה כמו חדר. הייתי יושבת עוד כמה דקות, מתמרחת בקרם ההצלחה המהירה שלי ואז קוראת שסיימתי.

אמא שלי, שכבר הכירה את כל הטריקים שלי, היתה מגיעה לחדר ודבר ראשון פותחת את הארון. אתם בטח מנחשים איך זה היה ממשיך.

היום, כשאני רואה את הגדול דוחף מתחת למיטה את כל חלקי הצעצועים שביקשתי שיחזיר למקום אני גם שומעת את אמא שלי מתגלגלת מצחוק הגורל.

כשאני הייתי קטנה עשיתי טרור בכל מה שקשור לאוכל. אמא שלי היתה מתחננת בדמעות שאני אקח ביס מהכבד. היתה מכינה לי במיוחד סיר אחד שבו שום ירק לא היה מבושל, שבו התוספת לא נגעה חלילה בבשר ושאותו היו מכינים באותו רגע כי לא הייתי מוכנה לגעת באוכל מחומם. היום, כשהאמצעי לא נותן לי לקחת ביס אחד בלי שהוא בוכה שאת זה הוא לא אוהב ושתפוח אדמה נגע בפינה של העוף אני רואה את אמא שלי עם מבט זחוח מפזרת לעצמה סומסום על הבייגלה שתלוי לה מעל הראש.

כשהייתי קטנה ובכורה, סובבתי את האחים הקטנים שלי על האצבע. הם סידרו במקומי את הבית, שטפו במקומי את הכלים, ניקו אחרי את האמבטיה. שיחדתי אותם במתנות חסרי משמעות. הענקתי להם שלוש דקות של תשומת לב. אחותי הקטנה לעומת זאת, הוציאה אותי מדעתי. היא היתה היחידה שהצליחה לסובב אותי ולגרום לי לעשות בשבילה את הכל, סידרתי לה את החדר, הכנתי לה שיעורים וקניתי לה כל מה שרק הפה הקטן שלה ביקש.

אמא שלי כעסה עלי שאני הורסת לה את החינוך. היום, כשאמא שלי נותנת להם שוקולד, מרשה להם טלויזיה בלי הגבלה ולא יודעת איך אומרים להם לא אני יודעת בדיוק למה היא התכוונה.

ביני לבין אמא שלי יש יחסית מעט שנים. היא הביאה אותי מאוד צעירה והיא עוד לא בגיל שהיא שוכחת. את כל מה שאני זוכרת זוכרת גם היא. לפעמים היא מזכירה לי, לרוב היא לא צריכה.

אני רואה אותה, כבר סבתא, עם ניסיון של ילד או שניים, ואותי, צעירה (לעומתה לפחות..) ויותר מידי בטוחה בעצמה. ויודעת שגלגל מסתובב, ושיום אחד,לא עוד הרבה זמן, הילדים שלי יסתכלו עלי כמו שאני מסתכלת עליה, ואני עליהם.

אני מקווה שהם ידעו, כמו שאני יודעת,  שגם אם היא עשתה טעויות (והיא עשתה), היא עשתה הכי טוב שהיא ידעה. שהיא תמיד התכוונה לטוב ושהיא תמיד אבל תמיד, רצתה בטובתי. שיחשבו לעצמם שגם פה הגלגל הסתובב ועצר בדיוק באותה נקודה.

נתחיל בגילוי מרעיש: תש כוחי.

כבר שבוע שאני לא באמת מספיקה לעשות שום דבר. כל שבוע שעבר הגדולים היו חולים ויומיים וחצי של בריאות הספיקו למרפי והוא שלח את החולי שוב לביתי. הפעם לקטנה. מעבר לחולי כבר דיברתי על פסח ומעבר לפסח אני עובדת בשני מקומות עבודה בהם עיקר האירועים שאני מרכזת מנתקזים לחודש הזה. ועזבו כל זה- מחרתיים הם יוצאים לחופש. זאת אומרת שמחר מערכת החינוך מעניקה לי ארבע שעות וארבעים וחמש דקות אחרונות של חסד לשלושת השבועות הקרובים וגם בדקות הבודדות הללו אני אהיה במקום העבודה שלי. אז אם היום אני כבר שאריות של עצמי, מה יהיה פה מחר? או מחרתיים? ובשבוע הבא?

הכביסה ניצחה אותי, גם הכלים בכיור. החולי ניצח אותי, וגם מרפי... הוא בכלל השאיר אותי שוכבת מובסת בזירה בלי יכולת לקום.

עכשיו אני בבית, בשעות אחרונות של חסד. עם "טו דו ליסט" באורך הגלות, עם בלאגן שקופץ עלי מכל פינה ואני מול המחשב. מתעלמת.

אני מה'כפת לי מכל זה... זה צרות של אחרים. המייל של העבודה מפוצץ, האנשים שאני צריכה להחזיר להם תשובה מחכים, הקטנה מסוממת בערמות נורופן ושוכבת מול הטלויזיה. ואני גונבת- גונבת שקט אחרון לפני הסערה. גונבת שניות של חוסר מעש, גונבת ארוחת בוקר אחת, שלמה, בלי שאף אחד יושב לי על הברכיים. בחיי שצריכים לאסור אותי רק על זה. אבל זה נהיה גרוע הרבה יותר: אני גונבת דקות של חוסר אכפתיות. של כתפיים ריקות ממשא, גונבת רגעים בודדים של בטלה. גונבת כמה דקות אחרונות ללא דאגה.

כשאלה יסתיימו אני שוב אכעס כשאין לי על מי. איך שוב אני דוחה הכל לרגע האחרון. איך לא פתחתי לוח שנה וראיתי שהטקס קרוב כל כך, איך שוב שמתי ילדה בת שנה וחצי מול ערוץ אידיוטי שגורם לה לבהות ללא ניע.

אבל בנתיים, עד שכל זה יקרה, אני פה... שנים לא עישנתי, אבל מה שחסר לי עכשיו זה סיגריה ודאייט קולה בבקבוק זכוכית קר, שמש חמימה שחודרת מבעד לתריסים פתוחים, רגליים על כיסא ועיתון.

תנו לי קצת מזה ואני חוזרת לעצמי. מבטיחה.

בחיי שאין לי מושג מתי הוא נשרף, הפיוז שלי, אני תמיד מרגישה שהוא הולך להתפוצץ, אבל אז כבר מאוחר מידי, אין לי מה לעשות עם זה.

שלושת הקטנים שלי, שאני אוהבת כל כך, צופים במפלצת המטורפת הזו שהשתלטה על אמא שלהם באימה, ומחכים עד יעבור זעם. אחרי שהיא הולכת, המטורפת הזו, הם עסוקים בחנופה ואני בהלקאות עצמיות.

כל "אני אוהב אותך" שלהם שובר לי את הלב, כל נשיקה מרסקת אותי לרסיסים.

 איך זה שוב תפס אותי לא מוכנה. איך שוב התפצוצתי ככה,  בלי שום אזהרה. נכון, זה מגיע אחרי שמליון פעם אמרתי, והזהרתי, וכעסתי. אבל הם רגילים למליון פעם. לא מתרגשים מהמליון, רק מהטירוף הזה שאוחז בי פתאום. הוא פתאום הופך את שני העבריינים והבכיינית לשלושה ילדים שקטים ומחונכים להפליא. אולי אם הטירוף הזה היה מפסיק לעבוד אז הוא היה מפסיק לקרות, אבל זה רק אם אני מניחה שיש לי איזו שהיא שליטה על זה.

עזבו, מליון תגובות של- כנסי לחדר, תרגעי, תספרי עד עשר.. לא יועילו פה. אני מתעצבנת מעט מאוד. אבל כשזה קורה, עדיף לברוח מהבית, ולתת לי להתפוצץ לבד. כי אין ניצולים. לא משנה כמה נשימות אני אנשום, ואם אני אספור עד עשר או עד מליון כשהפתיל נגמר, הוא נגמר.

לא צריך יותר מקצת שמש אחרי בית הספר בשביל לשכנע אותי לפיצה וגן שעשועים. לא משנה כמה פעמים זה קרה בעבר, המחשבה הראשונית שלי תהיה: או, כן, נהדר.. הם ירוצו, ישתוללו ויתעייפו ואני אנוח. הבונוס: אין לשטוף כלים ולא לעמוד מול הכיריים. וכדי להשקיט את יסורי המצפון: זה לא כל הזמן... זה פיצה אחת, פעם ב... וזה מלא גבינה.

ואז מגיעים: בפיצריה עד שמגיעה הפיצה הם צורחים. אחר כך בשלוש דקות נגמר לו המגש ויש לי תחושה שהם לא אכלו כלום. הם משאירים שולחן שנראה כמו אחרי פוגרום, לא נעים לי ואני מנקה.

בגן שעשועים, במקום לשבת על ספסל בצד ולהינות מהשמש אני עסוקה ב תנדנדי אותי, תורידי אותי, תעלי אותי, אל תכניסי לפה, תשמור עליה שלא תקפוץ והאהוב עלי מכולם: איפה ולמה.. איפה היא??? איפה הגדול? איפה הקטן? למה אתה הולך בלי להגיד? למה אתה לא שומר עליה???

שם, בגן השעשועים יושבות דרך קבע אמהות הקיש והירקות המאודים. הן מלאות סבלנות, עמוסות בקופסאות של לחמניות קמח מלא שצאו הרגע מהתנור, גזרים חתוכים ועגבניות שרי, לקינוח יש להן שוקולד חרובים או חלבה בדיוק במידה המומלצת ליום. יש להן ילד אחד מטופח, שכשהוא לא בסדר הן אומרות לו שזה לא נעים להן והן לא יהיו חברות שלו יותר.

ולידן עומדת אני, על כל חסרונותי: הילדים שלי מרוחים ברוטב פיצה, מחזיקים ביד ארטיק מלא צבעי מאכל ורועשים. מאוד רועשים...כשהם מתחצפים אני אומרת שלא ידברו אלי ככה כי אני לא חברה שלהם, כשהם מרביצים אני מאיימת שאנחנו מפה הולכים למקלחת ולישון.

ואז מגיעה הדרך הביתה. לא משנה אם אנחנו בגינה שעה או שמונה, אף פעם הוא לא זמן טוב ללכת הביתה. תמיד זה יהיה כרוך בויכוח ובגרירה של הקטנה בצרחות לעגלה. והן יעמדו מולי, צופות בזוועה, מסמנות לעצמן מה הן לא יעשו לנפשו הרכה של בנם היחיד.

אז אני אומרת עכשיו, קבל עם ובלוג, אני לא אמא מושלמת, אני נותנת להם לפעמים פיצה וארטיק ואין לי בעיה עם זה שהם משתוללים בגן שעשועים. איפה אם לא שם? הילדים שלי בוכים כשאומרים להם לא והם עסוקים בעיקר בלהיות ילדים.

ככה אני אוהבת אותם.

ככה אני אוהבת אותי.

הגדולים היו אצל אמא שלו בחמישי שישי. היא גרה רחוק, אז זה לא קורה הרבה. כשהגענו לאסוף אותם חיבקתי ונישקתי והם רצו ישר אליו. 

הוא הקפיץ אותם בידיים, הניף אותם באוויר ועשה את כל מה שהוא עושה כשהוא חוזר מהעבודה ועוד קצת. גם אותי הם לא ראו מאתמול בבוקר אז ניסיתי להצטרף לחגיגה.

זה היה מזוייף.

מאז שהגדול נולד עברו יותר משש וחצי שנים. שש וחצי שנים שבהן לא ישנתי לילה אחד רצוף, שלא התעוררתי יקיצה טיבעית, שלא יצאתי לחופשה, שש וחצי שנים שבהם לא היתה יממה אחת שלמה שבה לא שמעתי בה את המילה אמא. שש וחצי שנים לא עשיתי מילואים, לא יצאתי לכנס מהעבודה, ולא הייתי בנופש לעובדי החברה.

במקום זה הייתי עסוקה בכל יום בכביסות, בסיפורים, באוכל ובלשמוע את המילה אמא.

יומיים הם לא היו איתי, אבל היה לי יום מטורף בעבודה, כלבה שעברה עיקור וצריכה טיפול צמוד וילדה בת שנה וחצי שמצמיחה שיניים ולא יורדת מהידיים.

לא הספקתי להתגעגע.

אני יודעת שבעצם האמירה אני עוברת על כל חוק אימהי בלתי כתוב (הילדים שלי הכי טובים, אני לא יכולה להיות בלעדיהם דקה, כשאני איתם אני פורחת וכשהם לא לידי הם כל מה שאני מדברת עליו וכמובן- תמיד, אבל תמיד, אני מתגעגעת).

הייתי שמחה לחזור מעבודה, להניף אותם בידיים, לדעת שיש לי שעה מדודה אז כדאי לנצל אותה היטב. למלא להם אמבטיה, להשפריץ לכל עבר, להוציא את המשחק הזה שעושה מלא בלאגן אבל הוא כיף, ולא להגיד להם לא- אבל זה שלו.

הוא הלונה פארק, אני השיגרה האפורה..הוא משב רוח רענן שנכנס הביתה כשאמא כבר עייפה, עצבנית ומותשת. כשכל מה שאמא רוצה זה שתגיע השעה שמונה, שיהיה כבר שקט.

אז הוא עבורם בדיוק מה שאני זקוקה לו כל כך. חופש