אמובטלת בברלין

פעמיים בשבוע אני מורידה את הטרנינג, חולצת את נעלי הספורט, מגהצת את הקמטים ומחדדת את העקבים. מה שכל אדם נורמלי עושה כל יום, אני עושה פעמיים בשבוע: יוצאת לעבודה.

בדרך יש לי 20 דקות של שקט מופתי. אף אחד לא מרביץ לאחיו מאחור ואני מחליטה איזו תחנה הרדיו ישדר. אני מגיעה למשרד וכמו כל בן אדם נורמלי אני עובדת. טלפונים, מיילים ושיחה או שתיים עם בן אדם מבוגר. כמה שעות אחר כך, תמיד באיחור, אני יוצאת. רצה לאוטו, טסה לגנים, אוספת מבית הספר ונכנסת שוב לנעלי בית.

שוב אני מבשלת, מוזגת, מכינה שיעורים, מציירת לוקחת לחוג ומחזירה. 

יש המון יתרונות בלעבוד מהבית. במשרתי המלאה מניתי אותם אחד אחד. אבל מחיסרון אחד גדול התעלמתי. האפשרות לעבוד מהבית היום מכילה כמעט את הכל. אם יש מחשב, נייד ותיק מספיק גדול העבודה שלי יכולה לבוא איתי לאן שרק ארצה אבל אנשים מבוגרים, רכילות ואינטריגות אין. (תפסיקי לבכות ותפסיקי להתלונן...)

אני אוהבת את גיא פינס אבל הוא לא מספק לי את מנת הרכילות המומלצת ליום

אני צופה בהאוס באדיקות אבל אין לי קשר ישיר למלחמות האגו

אני כותבת בלוג, אבל זו לא ממש שיחה עם אנשים מבוגרים.

פעם ביומיים אני בודקת אם זו לא היתה טעות לוותר ככה על המשרה המלאה. יש לי חשבון  ברשת חברתית, עם כמה מאות חברים שאני אוהבת. יש לי שיחות עם חברות ופעם ב.. אפילו פגישה. אבל אין לי שיחות מסדרון, אין לי תלנות על הבוס, אין לי קפה גרוע והפסקות סיגריה.

אז אני מתגעגעת.

לדברים הקטנים, הפשוטים. אלה שהאנשים העובדים לא אוהבים.

שלושה ילדים יש לי, כבר שש שנים שאחד או יותר מהם עוברים בכל מיני צורות של גנים ומעונות.

כשאני חושבת על זה, במצטבר, יש לי 11 שנים של התחמקות מוועד הורים. מעולם לא אירגנתי מסיבות, לא אספתי כספים, לא שלחתי מיילים זועמים ולא עשיתי מצגות סוף שנה. באסיפות הורים של פתיחת השנה אני מחייכת יפה למורה או לגננת, ורצה לפינה הכי רחוקה. רק שלא יבקשו מתנדבים.

יצקצקו בלשונם כל חברי הוועד ויתנו בי מבט מזלזל. העלוקה. הם מארגנים, אוספים, יוזמים. אני מגיעה למסיבה וכועסת ששוב קיבלתי לעשות סלט פירות.

הם ישלחו בי עוד מבט אחד ויחשבו שאם תמיד אני באה לאסוף אותם עם טרנינג ונעלי ספורט, הייתי גם צריכה להתנדב להיות הורה מלווה להופעת המחול בשבוע שעבר, ושאם אני כל היום בבית אז כדאי לנצל אותי גם לקישוט המסיבה. נראה אותי אומרת לא.

מבינהם יהיו שיגדילו לעשות, וכל פעם שהם יתקעו בעבודה או שירצו לשלם פחות לצהרון הם יתקשרו. "עידו נורא רוצה לבוא לגדול". הם בוועד הורים. והם עובדים במשרות נורא חשובות. נראה אותי אומרת לא.

אז הינה אני יוצאת מהארון: חברים יקרים. אני אמובטלת, עובדת מהבית, עם שלושה ילדים קטנים, מוכנה להכין סלט פירות בכל המסיבות מעכשיו ועד שיסיימו כולם את חוק לימודיהם. בתמורה, אני לא מתנדבת לוועד ההורים, גם לא להצגת סוף השנה, לא רוצה להיות הגיזברית ולא ההורה המלווה. באותה הזדמנות אשמח אם תפסיקו לבקש שאאסוף לכם את הילד מהגן פעם בשבוע, זו כבר לא טובה. זו עבודה, אז תשלמו.

ההורים האלה, של וועד ההורים, שמתנת סוף השנה ומה הילדים יאכלו במסיבת חנוכה עומדים בראש מעייניהם, הם אנשים שאני מעריכה (מרחוק, כמה שיותר מרחוק...) אבל גם מפחדת. לא יכול להיות שישיבה של 4 שעות, בה אני אדון אם כדאי לעשות להם אלבום דיגיטלי או מד גובה מתנה לסיום הגן, תשנה במשהו את חיי ילדי. אני בעד רשימת כיבוד גנרית (טוב נו, מרכיב אחד משתנה- סופגניות, אוזני המן או מצות...) לכל המסיבות, בסוף השנה ספר עם אפשרות החלפה וחוג ריתמוסיקה. תרשמו את זה בפתק ותעבירו הלאה. ככה גם לא תגזלו ממני גם את השעה וחצי ויכוח באסיפת ההורים הראשונה.

קוראים לי אמובטלת, ואני יוצאת מהארון. הוועד הוא בזבוז זמן לטעמי. אני יכולה במקום זה לצפות ב"האח הגדול" ועדיין אני ארגיש שעשיתי משהו יותר טוב.

מה שחשוב הוא שאהיה נוכחת בחיי ילדיי ואחנך אותם. חשוב שהגננת תאהב ותלמד אותם, שהסייעת תקבל אותם בחיבוק חם ושהמורה תשים לב לקשיים. 

אם אביא עוגה קנויה או אחת שעמלתי על כל שיכבה שלה שעה אתמול בלילה לא ישנה. אם יש בהן מספיק שוקולד, שתיהן יסתיימו תוך דקה.

אתמול, בין איסוף צעצועים להקראת סיפורים חשבתי על השאיפות של פעם. היה לי ברור שתהיה לי קריירה. שחלוקה הוגנת בשעות ההורות תהיה נהוגה בבית. שיהיו לי חיים.

שניה אחרי שנולד הגדול חזרתי לעבודה. לקחתי את הררי ימי החופשה שצברתי ופיזרתי אותם על שנת חייו הראשונה. לא הפסקתי לעבוד אבל מצאתי איזה שביל זהב. הוא השתדל בהתחלה לברוח מהבית, אחר כך הוא הופיע קצת יותר ובסוף החליט להשאר...

עם השני לקחתי חופשה קצת יותר ארוכה, אבל חזרתי למשרה מלאה ++. הוא פיזר אותם בבוקר, אני יצאתי עם צאת החמה, שאבתי, לקחתי, החזרתי, ג'ינגלתי...

כשהם קצת גדלו ועברו לגני עירייה, השעות היו פחות גמישות. כבר הייתה לי בייביסיטר קבועה שהוציאה אותם מהגן , את הגננת בקושי הכרתי, להביא חברים הביתה היתה פריבילגיה של ימי חופשה, מסיבה בגן היתה כרוכה ביותר תיאומים מטיסה לחו"ל והיום שבו נשארתי בעבודה עד אין קץ הפך להיות יום המפלט שלי. המשכורת שלי הספיקה לגנים, לצהרונים, לבייביסיטר ואפילו לדלק. כסף לחיות ממנה לא נשאר אבל למי היה זמן לזה? 

ההריון השלישי הביא איתו את זו שמצליחה לסובב אותי על האצבע אבל גם את התסכול. פתאום, כשהייתי בבית, היה לי זמן לשאול את עצמי שאלות. ושאלתי.  אם זה מספיק- רק לגדל, כשלמי יש כח לחנך? רק להסיע, רק להאכיל, מי צריך גם להינות?

יכול להיות שהאמהות החדשה הזו, שבה אני יכולה הכל ורוצה הכל לא אמיתית? בעבודה, בכדי להתקדם, אני צריכה לתת הרבה יותר, עם הילדים אני רוצה לתת הרבה יותר. אבל את כל מה שהיה שייך לי כבר חילקתי, ולא נשאר מה לתת למרות שיש למי. ועזבתי. 

היום המורה מכירה אותי, וגם הגננת. הם אוכלים אוכל של בית ויש להם חיי חברה. יש חוקים ברורים ושעה של טלויזיה ומחשב.

אבל טרם מצאתי אותי. העבודות שאני עובדת מתאימות לגידול ילדים, הבית מתאים לשלושה עבריינים קטנים וגם הוא מבליח קצת יותר כי יש לו גם איזה תפקיד בגידולם.

אני מכינה שיעורים, קוראת את כל עלילות "קפטן תחתונים" נוסעת לחוגים ומכירה את כל המשחקים בסוד של מאיה.

אבל בשמונה בדיוק, הבלון שהייתי משחרר את האוויר, מתעופף ברחבי הבית ונוחת מרוקן באיזו פינה. לא ספר, לא סרט ולא תוכנית טלוויזיה.

השבת אבידה:

 בחורה בת 35, משעשעת בדרך כלל, קוטרית וחיננית הלכה לאיבוד איפשהו בשש השנים האחרונות.

 לאחרונה נראתה לבושה ומאופרת בדרך לבילוי מוקפת חברות וצוחקת בקול.

המוצא מתבקש ליצור קשר עם זו עם הטרנינג והכתמים ויבוא על שכרו...

אני בלגניסטית חסרת תקנה, יש לי שלושה ילדים שדואגים שגם מה שהונח במקום לא ישאר שם מספיק בכדי שאמצא אותו כשאצטרך. המשרד שלי נמצא בתוך התיק שלי הנקרא בפי כולם "שק הזבל הזה". על כל זה אני מוסיפה את המשמעת העצמית הנוראית שלי ואת העובדה שאני מתפקדת אך ורק תחת לחץ של דד ליין.

בידי הבעייתיות מונח עתידה של עמותה שכלל לא מודעת ליכולותי המאוד מוגבלות בנושא סדר.

העמותה שאני מופקדת על גיוס התרומות, המאזנים והתקציבים שלה ניצלת מידי  בכל פעם מחדש, בעיקר בגלל שלמרות כל הנ"ל אני עדיין בחורה יחסית מוכשרת. מי שסובלת מכל התכונות הבעייתיות הללו היא אני, ועדיין כנראה שאני סוג של מטורפת מזן חדש. כי אין סיכוי שכל זה ישתנה בקרוב. כמו מכור לסמים אני עסוקה כל היום בלתקן את נפילות האתמול, להסתיר את נפילות היום ולדאוג לנפילות המחר, אבל לא מספיק בכדי למנוע אותן.

כל המסלול שלי, שהוביל אותי להיות מפיקה שהיא סוג של משקית תיאום וקישור או מזכירה מזן מאוד משוכלל הוא טעות. זו לא משרה לבחורה מאותגרת סדר, ובטח לא משרה לבחורה שעסוקה בלהכחיש שהיא מאותגרת סדר.

אומרים שהודאה היא הצעד הראשון, המקרה שלי כל כך אבוד שאין סיכוי שזה יעבוד, אבל הנה... הודאה אינטרנטית אנונימית חסרת קהל.

קוראים לי אמובטלת ואני נוראית...

שנה עברה מהקטע האחרון, לשני הבודדים שכן קראו אתו אני יכולה רק להגיד שאין מה לבוא אלי בטענות, הזהרתי מראש. אני לא מתמידה, אני חסרת מוטיבציה ורחוקה מלהיות אשת שיווק. מי שהגיע הגיע בטעות, ומי שלא זו אני...

מאז הספקתי לחזור לעבודתי הקודמת לחודש בודד ומקסים, לעזוב את הדירה שלי באמצע הדרך ולעבור ליחידת דיור אצל ההורים בהרי ירושלים, למצוא עבודה קטנה ונחמדת שלא קשורה לתקשורת, ואז עוד עבודה אחת, שתיהן מאפשרות לי גם לחיות וגם לגדל ילדים, מצרך נדיר במחוזותינו, אבל באף אחת מהן אין אפשרות קידום, אופק כלכלי או סיפוק עצום. ככה זה כשמתפשרים.

הספקתי גם להעביר חופש גדול ארוך ומייגע, להכניס ילד לכיתה א במקום חדש לחלוטין וילד שקט וביישן לגן שגורם לו לפרוח, לגדל את הקטנה איתי בבית בלי לדעת אם אצליח לשרוד את היום ובכל יום להבטיח לעצמי מחדש שאני מסוגלת לעשות את זה.

כתבתי עשרות סטטוסים שנונים אבל שום דבר בעל משמעות. עשיתי מליוני דברים לאחרים ושום דבר לעצמי. אז אולי הגיע הזמן לחזור לבלוג? אף אחד ממילא לא קורא אותו, אבל הוא עדיין שלי...