אמובטלת בברלין

כשהייתי קטנה גדלתי בחינוך הממלכתי דתי, ואז בקצת יותר דתי מזה.שיטת החינוך שם אז היתה פחד. בפעמים שהדלקתי אור בשבת, בטעות כמובן, ולא היכה בי הברק, הסתובבתי שבוע שלם והאשמתי כל דבר רע שקרה באותה לחיצה אומללה על המתג.

בכיתה יא בערך, כשהתחלתי להדליק אורות במכווון ואפילו, לא עלינו, לנסוע, חייתי עם מגוון תסביכים. שאלתי את הרב של בית הספר למה לו מותר לבדוק לי את אורך החצאית ולבנים אחרים אסור (בתשובה הוא העיף אותי הביתה לשלושה ימים, אני מניחה שזו תשובה מספקת לשאלה האם מותר לי לשאול שאלות על דת ולא לשאלה ששאלתי, אבל ניחא). עשיתי המוני יחידות בגרות ביהדות, כולל גמרא, משנה, אישות(!) ומחשבת ישראל, וסיימתי תיכון עם תעודת בגרות של רבנית ממוצעת, אבל ישר אחר כך עברתי על יהרג ובל יעבור והתגייסתי לצבא. כשהבחור נפצע בלבנון, וביליתי ארבע שעות אומללות באוטובוס לצפון בלי לדעת מה מצבו, עשיתי עם אלוהים מגוון הסכמים שעושים רק במצבים כאלה, ובשניה שראיתי אותו שכחתי כמעט את כולם. בקיצור, במשך שנים, הייתי עסוקה בלמצוא את הדרך שלי בין החינוך שקיבלתי לבין מה שהפכתי.

חבר יקר הסביר לי את זה במשפט שרק דתיים לשעבר יכולים להבין: זה שלא מאמינים באלוהים זו לא סיבה לא לפחד ממנו. זה שמפחדים אומר שעדיין מאמינים. עכשיו לך תתווכח.

היום, כשכבר כמעט כל התסביכים עברו, ואני כבר מאמינה בעיקר בעצמי, אני לוקחת מהדת את מה שנח לי. אני יודעת שאצל הדתיים אני הזן הגרוע ביותר. אני לא נולדתי לחילוניות, אני בחרתי בה. אני לא פה בגלל בורות אני פה כי שאלתי שאלות. ועדיין, אני מאוד שלמה עם הדרך שלי. הדרך שבה אני יהודיה.

איתי בבית חי הבחור, הדת שהוא גדל בתוכה היתה קיצונית אפילו יותר. אם אני פחדתי הוא שנא. את זה שהכריח אותו להתפלל, את זה שלא אפשר לו לשאול ואת זה שטען כי רק רמת רוחניות נמוכה היא הסיבה לכל הבלבול הזה.

אצלו הכיפה קטנה עם השנים, ובצבא היא קופלה ואוכסנה בכיס מדי ה- א'. בדיוק כמוהם היא הייתה יצוגית ולא מייצגת.

כשכבר היה ברור שהדת היא לא הדרך שבחרנו הוא התחיל ללמוד מדעי החיים ומצא שם את הדת החדשה. הדת שלו היום היא בעיקר מוצר ארכאי שאנשי מכירות מעולים שיווקו בכדי לשלוט על ההמון. הוא מסרב לקחת בה חלק.

אני שונאת להתווכח איתו על דת כי עם כל הטיעונים שלו אני מסכימה. הטיעון שלי הוא אחד, בודד וחסר אמת מדעית תומכת: ככה זה מרגיש לי נח. ככה אני רוצה.

ועדיין אני מסרבת להכנע. אני לא מחפשת אישורי רבנים בכדי להחליט אם אני צריכה או לא צריכה לעשות משהו. אני מסתכלת על עצמי ותוהה אם זה מרגיש לי נח. לך תתווכח עם זה, לך תסביר שזה לא מעניין אותי שמותר או אסור, אני לא פותחת שולחן ערוך ולא שואלת רבנים. אני הרב הכי טוב של עצמי. 

הדת שלי היא משהו פרטי, שמותאם במיוחד עבורי, שגורם לי להרגיש נח.

שינה

לא משנה אם החליפו שעון חורף לקיץ או קיץ לחורף, ההורים הפסידו שעה.

אם הם הלכו לישון מאוחר מידי הם יקומו כרגיל והיום נדפק

אם הלכו לישון מוקדם מידי הם יקומו מוקדם והיום נדפק

על כל  5 דקות שינה בצהריים משלמים בשעתיים קפיציות בטירוף בשעת השינה

אוכל

ככל שזה יותר בריא ככה זה פחות טעים

הכי טעים זה שניצל מוכן וספגטי עם קטשופ

גם נקניקיות

אם עמלת על זה יותר מחצי שעה זה בטוח לא יגמר.

אם לא חייבים לסיים מהצלחת אז גם ביס אחד זה נחשב

אם חייבים לסיים מהצלחת הריב מתחיל מהביס הראשון.

צעצועים

לא משנה כמה משחקים יש בבית תמיד יש שעה שבה משעמם להם

על כל שקל שעלה המשחק החדש תקבל דקה אחת של שקט

כשתרצה לזרוק את הצעצוע השבור שכבר שלוש שנים הם לא נגעו בו יתחיל בכי

בצעצועים לתינוקות- יש יחס ישר בין כמות הכפתורים על הפלסטיק לכמות העצבים שהצעצוע הזה יגרום לך

בפאזלים על כל חמישים חלקים בממוצע חסר חלק אחד

משחקי קופסא שהם יכולים לשחק בהם לבד לא יפתחו לעולם

משחקי קופסא שהם צריכים בהם עזרה יהיו המשחקים הכי אטרקטיבים בבית.

בגדים

לילדים מעל גיל שלושה חודשים אין שום סיבה לקנות חולצה לבנה

ככל שהבגד היה יקר יותר כמות הפעמים שילבשו אותו קטנה יותר

ארוחת צהרים אחת מספיקה בכדי לגרום לחולצה החדשה נזק בלתי הפיך

אורך חייהן של נעליי ילדים הם ארבעה חודשים, לא משנה מה היה המחיר ששולם עליהם.

כל בגד שיש בו ריצ'רץ יהרס מהר יותר

בגדי ילדים שצריכים גיהוץ הם פסולי קניה

טלוויזיה

מהרגע שהם מתחילים לצפות בטלויזיה היא הופכת להיות נכס שלהם. לא, ממש לא משנה שהכרטיס אשראי שלך עדיין משלם עליה.

אתה יכול לנסות להגביל את שעות הצפיה או לפקח על התכנים, התוכניות הגרועות באמת יגיעו אליהם בסוף.

מי שתופס את השלט הוא המלך הבלתי מעורער של הבית.

יום אחד תמצא את עצמך ממקש מהם רשות לצפות בחדשות

המבט המזוגג בעיניים מגיע בילט אין עם התוכנית. לא משנה אם זה נשיונל ג'אוגרפיק או ערוץ לולי.

אם קראת פעמיים והם לא עונים, הדרך היחידה היא לעמוד מול המסך.

הבחור שלחולק איתי מיטה מנוי על הבלוג הזה. הוא מקבל עדכון למייל, קורא ואפילו שולח תגובה מפרגנת בד"כ.

כל זה היה נכון עד הפוסט של אתמול.

אני חשבתי שכתבתי על זה שאני לא מושלמת אבל מה שהוא קרא היה "בלה בלה בלה בלה  שהבוקר אמרתי לו לא בלה בלה בלה בלה...."

מה שהטריד אותו היה שחמשת קוראיי האנונימיים יגלו שהיתה פעם אחת, בודדת, מאז גיל שש עשרה, שבה אמרתי לו לא.

יש לנו שלושה ילדים, שמהווים הוכחה חותכת לכך שהיו לפחות שלוש פעמים שבהן אמרתי כן. כתבתי אפילו פעם שיש לנו רגעים נפלאים מתחת לשמיכות, ונכון ששינה בשלב זה של חיי היא נפלאה, אבל נדמה לי שהבינו שהתכוונתי למשהו אחר. 

בלוג שלם מונה בצורה מפורטת את כל הדברים בחיי שאני לא טובה בהם. עד כמה אני לא מושלמת- זה עושה אותו (אני מקווה) משעשע, מרגש, כזה שאפשר להזדהות איתו... אבל מילה אחת על סקס לא מושלם, והבחור שלי (החתיך, הסקסי, הגברי והחזק-כן?) הופך לילדה בת 12.

בחיי באלוהים שהוא בסדר חוץ מזה...

מגיל 16 אנחנו יחד. יחד עשינו בגרויות, יחד נסענו לסיני, יחד גם התגייסנו, אני סיימתי איתו מסלול ביחידה מובחרת הוא יצא איתי לקצונה, יחד פלרטטנו עם אחרים ויחד החלטנו שטוב לנו לחוד אבל טוב עוד יותר יחד.

יחד השתחררנו וטסנו למזרח, אפילו חזרנו יחד מהטיול הזה למזרח. וזה לא היה ברור מאליו...

התחלנו ללמוד באוניברסיטה יחד ושניה אחר כך עברנו לגור יחד. כשהיינו יחד כבר 10 שנים החלטנו להתחיל לספור הכל מחדש והתחתנו, ביחד...

יחד עברנו דירות, קיבלנו תארים, לקחנו משכנתא ויחד הבאנו ילדים...

ושום דבר בכל השנים האלה יחד לא הכין אותנו לזה. לא לסטירה של הילד הראשון, לא לבוקס של השני ולא לכניעה הסופית אל מול השלישית.

יש רגעים שאנחנו שני זרים שחיים בבית אחד. אין לנו זמן, כח ורצון לתקשר. מותשים ומובסים אנחנו נכנעים, הוא בפינה של המחשב, אני מול הטלויזיה.

ברגעים אחרים אנחנו מחלטים שאולי בכל זאת יש סיבה לכל השנים האלה ומצליחים לגנוב רגעים מופלאים מעל שלושת הראשים או מתחת לשמיכות.

אבל הרגעים הטובים באמת, אלה שבהם אני יודעת שעשינו נכון הם הרגעים האלה, שתוך כדי כל ההמולה הזו אנחנו צוחקים. על הגדול, על הקטן, בעצם בעיקר אחד על השני... ההומור הזה שכל אחד אחר עומד מולו ופוער את הפה בתדהמה, הוא דבק כמעט כמו כל השנים האלה יחד.

השוני ביננו עצום. אפילו בהורוסקופים שקראתי בגיל 16 טענו שאין לנו עתיד (דו שיח לחרשים, נדמה לי, היה המינוח המדוייק)

הוא מלא אמביציה, אני מחכה למשיח

הוא מלא משמעת עצמית, אני צריכה דד ליין

הוא כובש פסגות סדרתי, אני מחכה שההר יגיע אלי

הוא מוכן לוותר ולשלם מחיר, אני רוצה לרקוד על כל החתונות.

אין לי מושג מה בדיוק קרה ואיך אלוהים סידר שככה זה יצא אבל ההיפך הזה עובד איך שהוא.

כי לי יש פתיל ארוך וחבית נפץ ענקית, אצלו אין פתיל בכלל אבל הפיצוץ הוא קטן ומהיר

כי הוא פריק של משמעת והישגים ארוכי טווח, אני מתעסקת באושר של היום ודואגת שנהנה גם בדרך.

אז הוא חוזר מאוחר, אבל הוא אבא נפלא

הוא אולי לא תמיד שם לב אבל יש לו לב ענקי

הוא מצפה מכולם לשמיים אבל מגיע לשם כל יום בעצמו.

ואיך שהוא במסגרת היום יום המתיש והסיזיפי הזה אני שוכחת לפעמים להגיד לו תודה.

לא יודעת אם הוא יקרא את זה, מחוות רומנטיות מעולם לא היו מנת חלקינו, אבל היום, עצרתי לרגע ואמרתי תודה.

לא השקעתי מליונים ביומולדת האחרונה ולא חיפשתי כמה שנים מתנה. אבל הוא מכיר אותי. והוא ידע... שעצרתי את הכל ואמרתי תודה

ברגעים האלה שאני לבד, עם שלושתם, כשהיא מקשקשת על הקיר והוא שופך מים בסלון, כשבמקלחת הכל משפריץ והכלבה עומדת על השולחן ומלקקת את שאריות ארוחת הערב כי היא סיימה את כל מה שמרחו על הריצפה, ואני כבר בשלב שאני מאבדת את זה ומבהילה את עצמי, ואני ממש חייבת להירגע, אז אני מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ולוחשת: "תירגעי,יכול להיות הרבה יותר גרוע, יכול להיות חופש..." 

שניה אח"כ אני נזכרת שהחופש אכן יגיע, ואני אהיה איתם, עם שלושתם, לבד, ככככללללל היום. 

הוא יגיע מאוחר, או מאוחר מאוד. יום אחד הוא יקדים ויגיע סתם בדיוק כשהם מסיימים להתקלח. אותי הוא בטח לא ימצא בבית, כי בימים האלה, מי שמחכה לבואו של הגביר זה סמרטוט סחוט ודהוי מרוב שימוש, ששוכב על הספה ובוהה בטלויזיה.

הוא ירצה לדבר על כמה נורא היה לו היום. כמה קשה הוא עבד ואיך הוא סחוט. אני אפילו לא אקשיב, לא יהיה לי כח.

אם זו תחרות אז אני מנצחת. בנוק אאוט. בסיבוב הראשון...

הוא יודע שאני מנצחת, הוא לא בא בטענות, הוא מבין, קשוב, ואמפטי ורוצה סקס...