אמובטלת בברלין

כבר כמעט שלושה חודשים שהקטנה הולכת לגן כל בוקר. יש לנו כבר הכירות מעמיקה עם מי שעולה איתנו בכל תחנה ואנחנו יודעים כבר איפה יורד כל אחד. 8 התחנות הראשונות בתחתית הן לא בעיה, מחכים בתחנה יבשה וחמה מתחת לאדמה, לפעמים מסריח, לפעמים צפוף אבל חם ויבש הן מילות המפתח. תחנת האוטובוס שאחריה לעומת זאת, היא עמוד. אחד קטן ובודד, בלי סככה, בלי ספסל ובלי איזו זכוכית קטנה להגן מהרוח. עמוד. והאוטובוס הזה הוא היחיד שמגיע אל הגן.

בהתחלה, כשהיינו סביב ה6-8 מעלות זה היה נחמד... את דקות ההמתנה העברנו ב"ים יבשה" על שביל האופניים או בתחרות ריצה על המדרכה, אבל כשהתחילו לצנוח הטמפרטורות כבר עמדנו (אני עמדתי, היא ישבה לה בנוחות על זוג הידיים השריריות שלי, עם טיפת עזרה מאזור האגן... וקברה את הראש שלה עמוק בתוך הכתף החסונה שלי. כי קררררר לה) בצד, יחד עם כל שאר הממתינים לאוטובוס. לפעמים דקה או שתיים לפעמים גם רבע שעה... 

אבל אז גיליתי תגלית: בדיוק מול העמוד הערום שאמור להיות תחנת האוטובוס שלנו יש בניין משרדים. עם מבואה קטנה וחמימה... וסגורה. מידי פעם אנשים נכנסים לאיזה משרד או יוצאים ממנו...ואני מתמלאת קינאה במעבר הזה למקום אליו הרוח לא מגיעה. כשהטמפרטורות היו סביב ה 2-3 מעלות גיליתי שבקומה הראשונה יש בנק. בנק רגיל של אנשים רגילים. שמידי פעם הם לוחצים על הכפתור של הבנק באינטרקום ואוטומטית נפתחת הדלת... בלי ששואלים אותם לאן ולמי...אז החלטתי לנסות. ולחצתי... ובאורח פילאי נפתחה הדלת, אז נכנסתי עם הקטנה  וגיליתי עוד עניין פעוט. המבואה מחוממת... בהסקה ענקית לאורך כל הקיר ויש ממנה תצפית מצויינת אל הכביש שממנו מגיע האוטובוס!

למחרת ניגשתי בצעד בטוח, צלצלתי לבנק והדלת נפתחה. הקטנה מיד נצמדה להסקה ואני הייתי מאושרת. בשניה שהאוטובוס הציץ בפינת הרחוב יצאנו מהמחבוא ועלינו לאוטובוס. איתנו עלו גם מליוני מבטים זועפים של כל החברים הקבועים שלנו שחיכו ברחוב. הם לא אהבו את זה.

ביום השני קיבלתי מבטים זועפים כבר ביציאה מהאובן. הם ליוו אותי בכעס עת צילצלתי באינטרקום ובהו בי כל זמן שהתחממתי לי על ההסקה בפנים. כשהופיע האוטובוס הם כולם אצו רצו לעמוד לפני ונתנו בי מבטים זועפים כאילו מינימום זרקתי עכשיו אריזת קרטון לפח של הזכוכיות.

המבטים האלה ליוו אותי כל בוקר במשך כמה שבועות ואהבתי להתעלם מהם ולעשות לביתי... אבל אז, ביום לא בהיר אחד, הגיע השלג. 

אחת מהזועפות הראשיות החליטה לעשות מעשה וברגע שנכנסנו פנימה היא צילצלה באינטרקום. אני ניסיתי להתחבא בפינה לפני שהיא תתחיל לצרוח בגרמנית אבל זו מבואה קטנה אז היה נראה לי עדיף לתפוס את הקטנה ולהתחיל לשיר.

הצוציקית הקטנה שלי, שביום רגיל צורחת שירים בעברית תחת כל עץ רענן החליטה דווקא הפעם להגיד שלא בא לה והזועפת התקדמה... זה היה נראה אבוד.

או אז הזועפת חייכה אלי חיוך קטן ושלחה שתי ידיים אל ההסקה הגדולה. אני שלחתי אליה חיוך מבין וחזרתי לענייני. שלוש דקות אחר כך הצטרפו לכוחות הרשע זוג הזקנים שיורדים בבריכת השחיה ליד הגן. 

למחרת בבוקר, כשהגעתי לתחנה הזועפת כבר חיכתה במבואה ואיתה עוד חמישה אנשים. אפילו לא הייתי צריכה לצלצל לבנק, הם פתחו לי את הדלת ופינו לקטנה מקום על ההסקה. 

אמובטלת:1 ברלין:0

פעם, מזמן, כשרק פתחתי את חשבון הפייסבוק שלי, הצטרפו אליו רק חבריי הקרובים. משם לאט לאט הוא גלש לחברים לעבודה ומשם זה התפתח. אני לא מחזיקה באיזה חשבון מטורף של כמה אלפי חברים... אבל הוא התחיל כמקום קטן ואינטימי. לפני בערך שלוש שנים אירגנו פגישת מחזור של בני הקורס שלי מהצבא ואז נוספו לי עוד כמה עשרות "חברים" שלא הייתי איתם בקשר יותר מעשר שנים, אחר כך היתה פגישת מחזור של התיכון ואחד מהיסודי מצא אותי בטעות והתחיל פרוייקט נורא של חידוש קשרים שמתו בצדק. תוסיפו לכל זה את העובדה שיש לאמי היקרה 13 אחים ולאבא שלי 12, לכל אחד מהם יש לפחות ארבעה ילדים שלכווולם יש פייסבוק, כמה מהם אני מאוד אוהבת אבל כמה בכיתה ג' וכמה אני פשוט לא מכירה... בחיי, לא מתוך כוונה רעה, הם פשוט נולדו אחרי שאני כבר גדלתי ויש להם שמונה אחים חרדים (ל90% מהם קוראים על שם סבא שלי ויש עוד עשרה אחוז שעדיין לא קוראים בלי ניקוד).

ואז עברתי מקום עבודה והוספתי עוד אחד, ובני הנוער של המושב מצאו אותי במסגרת הרחבת מעגל החברים שלהם שכלל בקשת חברות מהמוכר במכולת של המושב וזה שאתמול הם ישבו לידו באוטובוס לירושלים. 

אבל הבעיה האמיתית התחילה כשהדור המבוגר של המשפחה שלי החליט שפייסבוק זה ה-דבר. שאם אין לך כזה אתה בכלל לא מבין ואתה כנראה לא מדליק/מגניב/להיט/כלמילהאחרתשמתהלפני67שנה. במסגרת פתיחת החשבון שלהם הם דבר ראשון ביקשו חברות מכל מי שיש לו שם משפחה זהה לשלהם. לפעמים הם נפלו גם על בני משפחה. אחר כך הם עברו על רשימת החברים שלהם וביקשו חברות מכל שם שהיה נשמע להם מוכר ואחר כך, כשכבר היה להם חשבון רציני עם 32 חברים, הם ביקשו מהחברים בעבודה.

המסמר האחרון בארון הפרטיות של הפייסבוק שלי היה לפני כמה חודשים כשזוג הורי היקרים, חמותי וכל ארסנל הדודים שלי הצטרפו בבת אחת לפייסבוק. כל בקשת חברות שקיבלתי היתה כמו מכה מתחת לחגורה... החברות עם אבא שלי הרגה את העדכון האינסופי כי "מה זה מעניין את כל העולם מה את עושה?" "למה כל דבר את מצלמת?" "למה כל העולם צריך לדעת איפה את נמצאת? את יודעת כמה זה מסוכן?" החברות עם אמא שלי הרגה את ההערות השנונות על סטטוסים של חברים "מי זה X?" "למה התכוונת שכתבת Y?" "לא הבנתי" "לא הבנתי..." "אה..אבל למה כתבת את זה?" דודה אחת שלי התחילה לבדוק מה אני מבשלת אז סיימתי באחת עם כל תמונות האוכל, והשניה פירסמה לי ברכות יום הולדת שבהם היא נזכרת בערגה איך היא החליפה לי חיתול. הלכה הספונטניות.

היום, כשהניוז פיד שלי הוא כמו עיתון משפחתי בלי רכילות (!), שבו כל אחד מפרסם ברכות כמו "תודה לבני היקר שאין עוד כמוהו בכל העולם על שלקח אותי למסעדה, אני מאוד אוהב אותו ואת אישתו הנפלאה שמכינה חמין הכי טוב בעולם" אני שוקלת להתאבד. לא מחלון הקומה הרביעית פה בשוסטרוסשטראסה אלא מהפייסבוק. להעיף אותו מחיי אחת ולתמיד. כי למחוק/להתעלם/להסתיר את כל המשפחה, הבאמת נפלאה שלי, יכול לגרום למשבר אמיתי ביחסי ישראל ברלין שתוצאותיו יכולות לנוע בין התעלמות באירועים משפחתים ועד למחיקה מהירושה. ואני אוהבת את המשפחה שלי. באמת אוהבת... אהבה אמיתית שבלב. אבל רוצה את הפייסבוק שלי פנוי להתעללות בחברות, להערות אגביות אצל חברים מהעבודה ובכלל, העניין הזה שאדון צוקרברג ירום הודו, מראה למי שהייתי איתו בגן שושנה את מה שכתבתי כהערה לתמונה של חברה אמיתית הוא חטא אמיתי שמצדיק עונש מוות. 

כי שם נפלא כמו שלי לא בונים ביום אחד אבל הערה אחת מדודה שלי יכולה להפוך אותו לבאמת בלתי נשכח.

**** הצהרה

אני, אמובטלת בברלין לבית ישראבלוג, מתחייבת בזאת שלא להביך את בניי וביתי היקרים ביום שבו יצטרפו לספר הפנים המקולל. לעולם לא אספר שם איך האחד הרס אמבטיה משותפת בחירבון ולא איך השני היה נראה בתמונה שצילמנו בשדה הכלניות. אני מתחייבת בזאת להיות חברה שלהם לצורכי ריגול, הפרת פרטיות ומעקב אחר חייהם בלבד ושלא על מנת להרוס את חיי החברה שלהם לדורות הבאים. לפחות לא עד שאני, אמובטלת, אהיה בת 92, שכן החוק היבש מאשר לכל מי שהגיע לגיל הזה לאבד את המסננים הקיימים בין המח לפה או במקרה של הפייסבוק ליד. אם הגעתי לגיל הזה הם כנראה יצטרכו להתמודד.  

סליחה שאני מטרידה אתכם... אני פשוט רוצה לבקש סליחה. רק לבקש סליחה. כי בחודש האחרון יש לי יותר כניסות מהרגיל, וזה לא שיש לי איזה פוסט גאוני או איזו אמירה אמיתית ונוקבת... אבל אני חוששת שאני יודעת למה. רימיתי.

בשוגג!! לא בכוונה!! בחיי! אבל זו כנראה הסיבה... כי יום אחרי היו לי איזה עשרים כניסות לפחות בגלל זה ושבוע אחרי אחת או שתיים פחות אבל עד היום יש שרידי כניסות... וכבר די הרבה זמן אני צריכה, אז הגיע הזמן. וצריך כבר לבקש סליחה, כי זו רמאות. ובכלל אין לי זמן לכתוב עכשיו פוסט אז באתי רק לבקש סליחה.

אני יודעת שזה נשמע כמו שורת פתיחה מסרט פורנו זול, ובכלל אמובטלת בברלין שכותבת סיפורי סקס יכול להיות דבר נפלא שמאוד ישמח את הבחור שלי, אבל, שוב, אני חייבת לבקש סליחה. מכל מי שנכנס באישון ליל לפה וקיווה למצוא פנטזיה זולה וגילה מציאות לא פשוטה....

הבחור בפשוט בחו"ל. אז אני מזדיינת  רק בסבלנות בנתיים. 

לפני כמה ימים, שבועיים וחצי אחרי שהקטנה התחילה סוף סוף ללכת לגן, הופיע לי על הצג של הנייד המספר של הגן. זה גן של התנועה ליהדות מתקדמת ויש לבת שלי שתי גננות אחת גרמניה ואחת ישראלית. הגרמניה מגמגמת בעברית והישראלית מגמגמת בגרמנית וביחד שתיהן מצליחות לתקשר עם ההורים.  באותו יום אמור, אמא של הבחור, אחיו וחברה שלו היו כאן בביקור והבחור לקח יום חופש בכדי להראות להם את העיר. בשניה הזו שהנייד שלי צלצל בדיוק קפאנו מקור בפסגת הזכוכית של הרייכסטאג וניסינו להבין אין בדיוק אמורים לצפות על העיר אם יש ערפל ופתיתי קרח על הזכוכית, וכשהנייד החל לצרוח תהיתי איך עוד לא המציאו נייד שאפשר להשתמש בו עם כפפות אימתניות עשוייות מפוך.

בצד השני של הקו היתה הגננת הגרמניה של הבת שלי והיא היתה על סף בכי. "את חייבת לבוא מהר" היא אמרה בבהלה. מה?! מה קרה?! הקטנה בסדר? נבהלתי, "לא!" היא ענתה לי, "היא לא יכולה נשארת בגן" מה קרה? שאלתי שוב כשאני צורחת ומגוון התיירים ברייכסטאג באים לבדוק מה קרה "יש לה ביצים" היא אמרה לי, "אנחנו הבאנו מישהי, מומחה, בודקת את ילדים!! ולבת שלך יש ביצים!!! שתיים!!!" מה? עדיין לא נפל לי האסימון, ביצים? איפה? "על הראש!!" ענתה לי ההיסטרית מהצד השני "שתיים!! שתיים ביצים!! של כינים!!!" כשהאסימון שלי נפל, והבנתי סוף סוף על מה המטורפת מהצד השני של הקו מדברת לא ידעתי איך להגיב, ראשית נשמתי עמוק בכדי להשיב אל חיי את השנים שאיבדתי בשניות שקדמו למילה כינים ושאלתי אותה אם היא בטוחה. זו היתה נראית לי תגובה ראויה, אני לא מודה באשמה ובקושי מסכימה עם העובדות. בליבי כמובן אמרתי לה "תגידי לי את מטורפת? זה נראה לך הגיוני? שאת מתקשרת אלי כאילו מינימום השתלטו חבורת טרוריסטים רעולי פנים על הגן והעובדה שאני אבוא לקחת את הבת שלי היא הדרישה היחידה שלהם תמורת שחרור בני הערובה??? וכל זה בגלל כינים? לא, סליחה, בגלל ביצים??? קבלי תיקון, שתי ביצים??? מה היית עושה אם היית רואה נגיד, חלילה וחס, כינה אחת? או נניח שמונה...?? עולה על הגג ומאיימת בהתאבדות? מחזיקה סכין על הצוואר וצועקת תחזיקו אותי?" אבל מה אני מבינה בענייני כינים גרמניות? או לחילופין בענייני גננות גרמניות?

היא ענתה לי שהיא בטוחה. שאני חייבת לבוא מיד, ו"לקחת את הילדה ולעשות חיסול". הסברתי לה שאני בצד השני של העיר ותלויה בתחבורה ציבורית, שאני אגיע אבל זה יקח לי קצת זמן. היא מלמלה כמה מילים בגרמנית, שנשמעו כמו אסופת קללות וניתקה.

עת ניתקתי את הנייד כבר היה ברור לכל דוברי העברית ברדיוס של חמישה קילומטר ממני שיש לילדה שלי שתי ביצים של כינים ושאני נוסעת להביא אותה מהגן. שלושת ההורים מבייננו- בחורי היקר, אימו הנאווה ועבדתכם הנאמנה ניהלנו שיחה ערה שנעה על הסקאלה שבין הגננת מטורפת לגמרי לבין הגננת זקוקה לאישפוז, שני הרווקים לעומת זאת, כבר היו עמוק בחיפוש תחבורה ציבורית לצד השני של העיר, מקום חסר ילדים וכינים...

בדרכי הארוכה עד לגן תהיתי מה מעוללת הגננת לבת המכונמת שלי, אם היא סגרה אותה בחדר בידוד ואם היא נוגעת בה רק עם כפפות או שמא היא סתם נעלה אותה בתא שירותים. תהיתי גם איך אני מתמודדת עם העובדה שהגננת שאמורה להמשיך לטפל בבת שלי בכמה חודשים הקרובים חושבת כנראה שאני האמא הכי נוראית עלי אדמות ושבטח אין לנו מקלחת בבית. הייתי גם קצת עסוקה בלהתפדח, וכל מי שקרא אותי בעבר יודע שאני לא נבהלת מכינים, בחיי שלא, אבל לפני שהגענו לגרמניה וגם בשבועות שלפני הגן ובית הספר, הראש של הילדים שלי סורק השכם וערב ולו בגלל העניין הזה של להביא כינים ישראליות כשרות לבית הספר יכול לעשות לילדים שלי יחסי ציבור לא כל כך חיוביים...

אז הגעתי אל הגן, והבת שלי, יצאה עם עם כל חבריה לחצר, וראשה נתון בכובע הצמר שלה ומתחתיו השיער שלה אסוף באדיקות. הגננת ההיסטרית ברחה כנראה הביתה והגננת הישראלית ניגשה אלי, ושאלה בחיוך אם הספקנו לסיים את הביקור, ואם הכל בסדר.. נאנחתי לי בהקלה, היא נשמעה רגועה והסבירה שזה קורה גם כאן ושולחים את הילדים הביתה בכדי לא להדביק... וזה נראה לי הגיוני וסביר ואפילו חיובי לחלוטין.

בדרך החוצה קיבלתי אס אמ אס מאח של הבחור והחברה שלו, הם מודאגים, ושואלים מתי בדיוק נסרק את הילדה בכדי שהם ידעו מתי השטח סטרילי ואפשר לחזור.. 

לפני 64 יום המכולה שלי עזבה את הארץ. מאז עברתי  דירה. ויבשת. מאז עברתי גם שתי עונות והגעתי ישירות לחורף ארקטי.

לפני 49 יום נחתתי פה. ויש פה הכל... יש פה מרכזי קניות ענקיים ותחבורה ציבורית מצויינת, ויש פה בתים מדהימים עם חלונות ענקיים ורצפה מעץ, יש פה 200 פחי זבל שמחולקים בערך לפי היסודות הכימיים של כל חומר. בארבעים ותשעה ימים התחלתי מסגרות חדשות עם שלושה ילדים ואפילו הצלחתי לקבל את הויזה שלי. הצלחתי למצוא באיזה סופר כדאי לקנות ירקות ובאיזה עדיף לקנות מוצרי חלב, מצאתי גם פקידה בבנק שיודעת אנגלית והצלחתי להסביר לאסייתית בתחנה איזה כרטיס אני צריכה לרכבת. אבל לא הצלחתי להתחבר לאינטרנט.

בהתחלה עמדה ביני לבינו הויזה. ואני, כמו כל בת טיפשעשרה מאוהבת, שנכספת ועורגת לאהוב רחוק, עשיתי כל מה שרק יכלתי בכדי לקבל את הויזה ולזרז את המפגש. בשלוש לפנות בוקר עמדתי (טוב, נו שקר גס... הבחור עמד..) מול משרד הזרים, ואחרי שבעים ושש שעות המתנה נלחמתי בפקידה הגרמניה (הא! פה כבר הצטרפתי!!) ואחר כך שילמתי סכום מאוד לא סימלי ויצאתי עם המדבקה לעבר המקום הזה, שבו קיוויתי להפגש עם אהובי.

אז עמדה שם בחורה גבוהה, בלונדינית, עם עיניים כחולות (כולן פה כאלה, אני פה הרבה יותר מיוחדת. נמוכה, שיער שחור ועיניים חומות...איפה יש עוד כזה?!) שבמתק שפתיים אמרה לי לי שמרגע ההזמנה אני אמתין בין שבועיים לשמונה שבועות עד שנתאחד שוב. אני והאהוב. ושבנתיים אני אמורה להזדיין בסבלנות. ולשלם. אז שילמתי. והזדיינתי. כי שלושה וחצי שבועות של המתנה תמו להם, והגיע לפתח ביתי בחור גבוה, בלונדיני, עם עיניים כחולות (כן, נו, גם הגברים... אבל הם אוהבים נמוכות עם שיער שחור ועיניים חומות. נשבעת!) חיבר מכשיר אל הקיר, הראה לי שכתוב O.K והלך לו. נותרתי בדד, עם שני ראוטרים, ממיר, מכשיר טלפון, מחשב נייד, מחשב נייח, שני מכשירי פלאפון ועשרים חוברות הדרכה בגרמנית. שבע שעות מאוחר יותר, עת הבחור ואני הרמנו ידיים מול הפעם ה-26,875,731 בה המחשב שידר לנו הודעה בגרמנית שאומרת שאין לנו אינטרנט, ניסינו בפעם הראשונה להתקשר לשירות הלקוחות. 38 דקות המתנה הסתיימו בהפניה למספר דובר אנגלית. 43 דקות המתנה נוספות הסתיימו בשיחה נחמדה עם נציג דובר אנגלית שהסביר לנו באדיבות שנתנו לנו את המספר הלא נכון. רבע שעה לאחר מכן עמדתי שוב מול הבלונדינית (טוב, נו.. הבחור... באמת, ההתעכבות הזו על הפרטים הקטנים לא מובילה אתכם לשום מקום!!) והסביר לה מה עשינו ומה מהחשב אומר. היא החזירה אותו הביתה עם הבטחה, זה תיכף יסתדר.  למחרת מוקדם בבוקר (עשר... הבלונדינים לא מתעוררים לפני כן...) עמדתי בדמעות מול בלונדינית אחרת, יפה לא פחות, שלא חיברה אותי, לא רצתה לעזור לי ולא דיברה אנגלית. היא קראה לבלונדיני אחר, שהגעתי לו לברך ימין. הוא טען בתוקף שאין לו מה לעשות. את חייבת להתקשר לשירות לקוחות. אתם יודעים, באהבה, כמו באהבה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ואין גם הגיון. אז לא היתה לי ברירה והתיישבתי על הריצפה, תלשתי שיערות, בכיתי, רקעתי חזק ברגליים, כל מה שלמדתי שעובד אצל הקטנה...."אבל הם מנתקים לי! והם לא מדברים אנגלית!!" זה לא הזיז לו. והלכתי.

אחר הצהריים הגיע הבחור, לאותה בלונדינית ובלונדין. וניסה לדבר איתם בהיגיון. הוא הסביר להם שאנחנו שילמנו כבר שני חשבונות וחיבור איין. שכבר יומיים אנחנו לא מטפלים בילדים והבית מסריח, וזה עבד: התקשר הבלונדין לשירות הלקוחות שהסביר לו שרק ביום שני, אחרי שיגמר יום שישי, וגם תעבור שבת, וראשון כמובן, הם יוכלו לבדוק מה קרה.

והוא חזר הביתה. והוא יותר חזק ממני אז קצת פחדתי להרביץ לו אז ישבתי לבכות ביחד איתו. הפורנו שלו והחיים שלי יחכו קצת. אנחנו באירופה. הכל פה איכותי יותר. זאת מהפורנו תגנח בגרמנית ואני אקבל כמויות מטורפות של לייקים שיוכיחו לי שזה שחיים האמתיים באמת נמצאים בפייסבוק.

ואתם, בלוגיי הקבועים, תשתדלו לא לעזוב במפתיע, ללדת, לגייס ילדים, אני לא עומדת בזה שאין לי מושג מה קורה לכם בחיים. אין לי טלויזיה. מה כבר נותר לי בחיים???  

יש מעט מאוד דברים שאני שונאת יותר מלעלות ארבע קומות עם קניות. אני אהיה קצת יותר מדוייקת ומפורטת: אני אומרת בוודאות של כמעט מאה אחוז שאין סבל גדול יותר מלעלות את המדרגה ה 40 ולהביט לעבר הדלת המציצה, לראות שאין לידה את העגלה שקווית שתהיה ולהבין שאת רק בקומה שניה. אין יותר מייאש מלהבין שכל מה שטיפסת עד כה, עם שמונים ושישה קילו בכל יד וילדה עייפה על האצבע, זה רק חצי. 

אנחנו גרים בקומה רביעית. בלי מעלית. 80 מדרגות, ענקיות, ותלולות. ידעתי את זה עוד לפני שהגענו. אבל חשבתי לעצמי שהמחירים המטורפים של השכירות פה לא ירדו ביומיים הקרובים ולכן עדיף לגור באיזור טוב עם דירה גדולה, אבל בלי מעלית... אחרי הכל, 7 דקות את בחדר מדרגות וזה נגמר. בסוד אני יכולה גם לגלות שלתומי חשבתי שאת הקניות הגדולות יעלה הבחור. שאני לא אטפס עם משקלים כאלה ארבע קומות. (80 מדרגות. 80!!! תלולות!!!נוראיות!!! )בפועל הוא עובד. ואני לא. (אני רוצה לכתוב "עדיין לא" אבל זה לא ישתנה בקרוב.. אלא אם מישהו מהשגרירות או מהסוכנות בברלין קורא את בלוגי הקט וחושב "אוי, כמה שהיא מוכשרת הבחורה הזו..אז מה אם היא לא מבינה מילה בגרמנית..") אז אני הולכת לקניות. 

וכמה עובדות חשובות על הקניות כאן: אמרו לי שיותר מחמישים אחוז ממשקי הבית בגרמניה הם של אדם אחד. בודד. כשאני מסתובבת עם שלושת ילדי בחוץ אני מקבלת מבט שאני הייתי נוהגת לתת באחת הנשים מבני ברק שחלפה מולי עם עגלת תאומים 3 ילדים עם תיק גן ארבעה עם ילקוטי בית ספר וחישבתי שבטח יש עוד שבעה שנשארו בבית. מבט כזה של "וואו, היא נראית צעירה... מתי היא הספיקה?" - במקרה הטוב, או של "קונדומים? גברת... גלולות...? שמעת על זה??" במקרה הקצת פחות...

מכיוון שאני כזה עוף מוזר פה. שבגיל שהם מתחילים לחשוב שאולי כדאי להתחתן ולקנות כלב אני חולפת מולם עם שלושה ילדים, הקניות בסופר עבורי הם מעין אתגר. הסופר פה זול. זה נכון.. אבל מה שלא אמרו לכם עליו זה שהוא זול גם בגלל שהאריזות פה מיועדות לשני אנשים. גג שלושה. חבילה של חזה עוף, XXL, מתהדרת בכמות הנהדרת של 2 חתיכות בקופסא (כמה זה יוצא? 300 גרם נגיד? ), מחירי הירקות הם לפי בודדים ובקבוק קולה הוא של ליטר. מכיוון שרכב אין בנמצא ותחבורה ציבורית היא דרך ההתניידות שלנו קניתי עגלת סופר מעוצבת, מין שקית בד גדולה שיושבת על עגלה עם שני גלגלים, חתמתי על מנוי באחוזת ראשונים ויצאתי לדרך. קניתי ד. קולה, מרכך כביסה, אבקה למדיח, 7 עגבניות, קטשופ, 2 קופסאות שימורים, שעועית ירוקה לחמניות ומעדנים לילדים, ומוצרלה. אספקה ל3שעות וחמישים ושבע שניות כשכולם בבית. תחלקו את זה בחמש אם מישהו מגיע לביקור. כשיצאתי מהסופר הקטנה שלי, שכבר משתגעת מלהיות בבית, ושונאת ללכת לסופר ובעיקר שונאת כשאמא מבקשת ממנה ללכת ברגל נבהלה מהרוח. כשהיא התחילה לבכות, כל מה שיכלתי לחשוב זה "חכי, חכי, עוד חודש נדבר..." אבל ביקשתי יפה, והסברתי שזה רק עד הבית וזה בדיוק 6 דקות ו38 שניות הליכה. והיא הסכימה. בתנאי שהיא הולכת אחורה. ככה אין לה רוח בפנים. אז הלכנו... או זחלנו... או עמדנו באמצע הרחוב והתחננו לרוח שתפסיק בכדי שנצעד עוד צעד. והגענו. והיא עשתה בדיוק, אבל בדיוק את מה שהתחשק לי לעשות. ישבה על המדרגות והתחילה לבכות. "ללללללללא רוצה לעללללללללות" סניף, סניף, "זההההה הההההרבבבבבבהה" ו"אני רוצצצצצהההה ההההביתתתתתתה- לישראאאאאללללל".

אני אעשה עוד הפסקה יזומה בסיפור שלי ואספר שבערך שבוע וחצי אחרי שנחתנו פה באישון ליל והילדים שלי קפצו לשכנים על הראש הגיעה המכולה שלנו. יום לפני שהיא הגיעה תלתה חברת ההובלות שלטים ברחוש שמחר בין השעות X לY אסור להחנות רכבים ברחוב אבל ביום המיועד בשמונה בבוקר הרחוב היה מלא במכוניות של שכני ושכנותי החדשים. חצי שעה מאוחר יותר חברת ההובלות הזמינה את המשטרה שחילקה דו"חות וגררה מכוניות, שעה אחרי כן הם שברו את החלון הגדול העתיק והצבעוני של חדר המדרגות. לכן כשהבת שלי התיישבה בתחתית המדרגות והתחילה לצרוח התפללתי נואשות לאלוהים וביקשתי ממנו שיתעלם מכל הבקשות של הפוסט הקודם, חצי שנה שלג אני מוכנה לקחת על עצמי, ושהשמש לא תזרח עכשיו חודשיים, אם הוא רק יסתום לה את הפה.

וכל זה עוד לפני שהתחלתי לעלות.

160 מדרגות בעליה ו80 בירידה. זה מה שהייתי צריכה לעשות בכדי להוביל את קיצבת האוכל היומית שלנו למעלה. מחר, עם הקניות של שבת ולקראת הביקור של אמא שלי ואחותי זה יהיה לפחות כפול.

הייתי שמחה לדווח שלפחות רזיתי, אבל כשאני מגיעה למעלה אני חייבת לפצות את עצמי על האינקווזיציה. אז אני אוכלת. שטויות בעיקר. וממתקים.

הייתי שמחה לדווח שלפחות אני בכושר, אבל גם זה טרם קרה... יום אחד אני אטפס שמונים מדרגות ואגיד לעצמי בסוף "את רואה? זה לא כזה נורא..."

חוץ מזה רציתי לבקש סליחה שעוד לא חזרתי להגיב אצלכם... רק עוד שבוע (פתחו יומנים ורשמו: 22.11 תאריך היסטורי, רק 7 שבועות מאז שנחתנו כאן!) יתקינו פה סוף סוף אינטרנט ואני אוכל לשוב ולהתחבר לחיי הוירטואליים. עד אז אני שופכת חמתי על הוורד ומדביקה...  

קר לי.

הינה אני מודה. קר לי. ירושלמית בלאי שכמותי, 6 מעלות וקופא לי התחת, אבל קר לי... והארבעה חודשים שלג עוד לפניי והמינוס עשר מחכה לי מעבר לפינה.

אני עוד לא יודעת מה נהוג מבחינת החימום וכמה מדליקים. (זה ברור שאם לא היתה פה עלות כלכלית שתוציא אותי לפנסיה מוקדמת החימום היה דלוק כל יום... כל היום... כן?!) אני עוד לא יודעת מה אני צריכה לקנות בכדי שכשהילדים שלי יצאו החוצה לא ינשור להם האף ויעזב על מדרכה ברלינאית אקראית. אני גם עוד לא יודעת כמה עבות צריכות להיות הגרביים ואיך מסתדרים בלי לפתוח חלונות... חוץ מזה אתמול ראיתי שקיעה. וזה הפליא אותי כי זה אומר שמתישהו כנראה היתה פה שמש. אלוהים יודע איפה היא היתה בשעתיים וחצי שמואר כאן. אבל אם היא שקעה זה בטוח אומר שהיא זרחה מתישהו. מין היגיון בריא כזה. אז יש לי בקשה קטנה לבורא עולם, אם כבר העלת את את השמש, והיא עומדת רק כמה שנות אור מעלי, תעשה טובה, תבדוק מה הסיפור שלה. היא כבר כמה שבועות עושה פה שביתה איטלקית... כאילו יש אור וזה... אבל במקרר שלי בבית יותר נעים מבחוץ...היא מאחרת לעבודה ויוצאת מוקדם, והיא לא מחממת בכלל, שלא תעבוד עליך... בחיי באלוהים, היא רק עושה כאילו. אולי היא רוצה העלאה, או הטבה בתנאים... אין לי מושג, אבל צריך לפתור את העניין הזה... אתה בטח גם אוחז בתפקיד של יו"ר בית הדין לענייני עבודה שם למעלה, לא? כאילו, אני יודעת שאתה עסוק וזה... אבל זה יכול לסגור איזו פינה לכמה מליונים, ואז יש מצב שהם ילכו לים ויתפנה לך מלא זמן. win win...

אני שונאת בירוקרטיה.

עוד יותר שונאת בירוקרטיה איטית והכי אני שונאת בירוקרטיה איטית בשפה שאני לא מבינה. יש פה חוק אידיוטי שאומר שנציגי החוק הגרמנים מעניקים שירות בגרמנית. (נקודה). זה כולל את העיריה, הבנק, ביטוח לאומי, רשויות המס וכמובן את משרד הזרים. שאמור לשרת זרים. רק זרים. בגרמנית. כי אנחנו בגרמניה. 

זה אומר שאם הגעתי למשרד אחד מן המבחר לעיל, אני אעמוד בתור, שבע שעות ורבע בממוצע, אכנס אל הפקיד או הפקידה התורנית, אחייך יפה ואשאל בתחינה "יו ספיק א ליטל אינגליש?" שניה אחרך כך אני אקבל מבט כועס ו"ניין" קצר, שמיד אחריו יגיע מטח ארוך של מילים שמיתוכם אני מבינה את ה"נישט" את ה"ניין" את ה"ראוס" ואת הטון. הם כועסים עלי. אין לי את ה$#%&%$ וחסר לי ה!@!@$# ואני חייבת לגשת ל!@$2 ולהביא @#%$#@$%^!!!!! איך הבנתי את כל זה? כי זו של אתמול אמרה לי בדיוק אותו דבר, גם זה של שלשום וההיא של לפני יומיים. בנתיים הם שולחים בדואר את התשובה השלילית ל!$@#$ שבלעדיה אי אפשר להזמין את @$#@#% ולכן אין לי גם!#@#$.  כל מה שאני יודעת כרגע זה שמה שיש לי לא מספיק, שההיא של אתמול חייבת את הטופס שההוא משלשום סרב לתת כי אין לי את האישור של שבוע שעבר. תמותו. 

אז אם כבר הטרדתי את מלך מלכי המלכים, ואתה כבר קורא את הבלוג, אני אשמח להבין מה חסר לנו בדיוק ואם יש דרך שבה אני אקבל השבוע פקידים עם קצת אנגלית. כאילו אני לא מבקשת חיוך חלילה, גם לא רוח נדיבה או השתדלות. סתם שיגידו גו טו... ברינג מי דה... אנד קם בק טומורו... יש?!

חוץ מזה, אדוניי היקר, אני באמת מודה על הקטע הזה של שבת וראשון... הסידור הזה של כל דת נותנת לך יום חופש אחר בגלל זה יש לי סוף שבוע ארוך יושב עלי יופי, אני אנסה לדבר עם כמה שיותר יהודים שלא יטרידו אותך בשבת ותבין על מה אני מדברת. באלוהים, אין דברים כאלה... אה, רציתי גם להודות לך אישית על זה שהילדים שלי מסתדרים פחות או יותר ושיש פה כבר בית. גם על זה שאמא שלי מגיעה ביום חמישי אני שולחת תודה אישית. אז רק העניין הזה עם השמש... והגרמנית... ואם אתה כבר בשוונג אני אשמח למצוא איזה עיסוק כי עקרת בית זה יופי טופי אבל נראה לי שאני יותר נחמדה כשאני עושה משהו.. חוץ מזה בחיי שאתה בסדר. אפילו הדלקתי נרות. 

עובדה: לפעמים אני מעגלת פינות.

זה אומר שלפעמים אני קצת מייפה את המציאות בכדי שיהיה לי נח יותר או טוב יותר, ושלפעמים אני קצת משקרת בכדי להשיג מטרה ולפעמים אני מרשה לילדה שלי לעשות פיפי בבריכה של הקטנים. 

לפני שבוע הבחור ואני פינינו יום קייץ מסוייט, ארזנו את הילדים ונסענו ליום טיול שעבר גם במשרד הפנים ובמשרד החוץ. חלומו הרטוב של כל ילד בחופשה, אני יודעת, אבל לא היתה ברירה. אז בתחנה השניה מבין השתים התברר שתעודת הנישואין המקורית שלנו, שחתומה בחותמת הרבנות הראשית ברעננה, לא מספקת את משרד החוץ בינלאומי שלנו כי רעננה היא כנראה מדינת ספר נידחת והרבנות הראשית שלה לא יכולה לספק את המעמד הבינלאומי היוקרתי של המדינה האירופאית שלנו, ושצריך לעבור ברבנות הראשית ולאשר את התעודה. הרבנות הראשית, כמה מוזר, בדיוק היתה ביום בו אין קבלת קהל. תודו שאתם בהלם...

אז חייגנו אילהם וביקשנו שאולי בכל זאת, ובשניה שחשתי טיפת שיכנוע חטפתי את הטלפון מהבחור והסברתי לגברת ציונה שאנחנו הגענו במיוחד מרעננה , ששבוע הבא אנחנו עוזבים את הארץ וששלושה ילדים ברכב קשורים ומחכים למוצא פיה. כוח השכנוע המופלא שלי, שנרכש בשנות עבודה מפרכות בתקשורת הישראלית,  גרם אפילו לשומר בכניסה להסביר שהוא לא מאמין ושזה בחיים לא קרה לו. גם ששבוע שעבר היתה משפחה שהגיעה במיוחד מעכו ונסעה חזרה. כח השכנוע המופלא שלי גם גרם לזה שהגדול שאל אותי בדמעות אם אנחנו באמת טסים שבוע הבא ומתי שינו לנו את שם הישוב לשם העיר של סבתא....

לפני שבועיים, יום אחרי שהקטנה חגגה 3 הגענו לתערוכה שאת כרטיסיה קנינו מבעוד מועד. כשרכשתי את הכרטיסים הקטנה עדיין לא הייתה בת 3 ואני חשבתי שהתערוכה הזו שווה את הכסף ושאפשר יהיה להגיע לתערוכה בתאריך שהיא היתה אמורה להפתח. טו מייק א לונג סטורי שורט לקבוע תור לתערוכה לקח זמן ובזמן ההמתנה המזוויע  חשבתי בליבי שלא קניתי כרטיס לקטנה. כל זה לא היה מפריע לי אלמלא היינו יום אחרי החגיגה. היא היתה גאה והגדולים היו גאים.. ולכן ידעתי שצפויות לי בעיות. כשראיתי את השומר כבר הייתי כולי שלולית מים עצבנית והושטתי את הכרטיסים בכעס. הא שאל כמה ואני עניתי בזעם עצור ארבעה. האמצעי, איש הצדק והיושר, אמר שאנחנו חמישה ואני עניתי שהקטנה עדיין קטנה. או אז הודיעה הקטנה שהיא כבר לא קטנה והגדול אמר לה בקול מלא חשיבות שנכון, בדיוק אתמול היתה לה יומולדת. שלוש, הוא דיקלם לה את המנטרה של החודשים האחרונים, זה גיל של ילדים גדולים- בלי חיתול, בלי מוצץ. כאלה שלא בוכים סתם.

האזניים האדומות שלי וכושר השכנוע הדי מגמגם שלי העבירו אותי את השומר המזיע.. אבל לא הצליחו להציל אותי מהשאלות שלהם אחריו.

היום, בעודי יושבת לי על שפת הבריכה ומביטה בקינאה בהורים של הילדים הגדולים שאכלו אבטיח

ל ב ד, ולא חיפשו כל שניה איפה נמצאים שלושת הילדים שלהם ומי טבע הפעם, ניגשה אלי הקטנה, ושאלה אותי אם היא יכולה לעשות פיפי במים. עכשיו, שאלה כזו היא מסוג השאלות הקיומיות, שתמיד ידעת שהן יגיעו אבל אף פעם לא הכנת את עצמך באמת. והיום, כשהיא הגיעה, ושאלה ב ל ח ש אם אפשר לעשות פיפי במים, היה לי חם ועצוב ועניתי לה כן עייף. שניה אחר כך היא היתה ערומה וקיפצה למים...   "מה את עושה?" צרחתי עליה "למה את מורידה את הבגד ים???" כי אני רוצה לעשות פיפי, היא ענתה לי... הוצאתי אותה, הלבשתי לה את בגד הים ואמרתי לה שנלך לשירותים. מיד היא התחילה לצרוח שהרשתי לה ולבכות שהיא לא רוצה שירותים ואסלה של נסיכות! (אה... בכדי לשכנע אותה שצריך לרפד אסלות ציבוריות לפני שימוש פיתחנו תאוריה כזו שכוללת נייר טואלט עם ציור של לבבות ומושבים מלכותיים. עובד כמו קסם!)  בסדר, לחשתי לה. רק תפסיקי לצרוח, תלבשי בגד ים ולכי תעשי בבריכה. הרשתי, לא? מרוצה וטובת לבב היא ניכנסה לבריכה פיסקה רגלים וצרחה לי מרחוק באושר "אמא, עשיתי פיפי!!" 

אז אני מודה, לפעמים אני קצת מעגלת פינות. ולפעמים אני קצת משקרת... שקרים קטנים, לא מזיקים... לבנים כאלה... או מקסימום מוקה... אבל אין  לי מושג עדיין איך מסבירים לילדים שלי שמותר לי לפעמים קצת לשקר. אבל שאני לא מרשה להם בשום אופן, בחיים, לתפוס אותי!!

אתם קמים בבוקר, מוקדם מידי, מרגישה כאילו לא הספקת בכלל לישון והיא רצתה פיפי. כשהיא חזרה לישון גילית שעשר דקות זה כל מה שנשאר מהלילה הזה. הוא חישב במהירות שלא תספיקי להרדם  ועשר דקות זה זמן מצויין לדברים אחרים. זרמת איתו, בטח שזרמת איתו, כי הפיפי שלה זו חרא של דרך לפתוח בוקר של לילה קצר מידי אבל הרגעים איתו יכולים להפוך את היום הזה לכזה ששוה לצאת מהמיטה בשבילו. דקה וחצי אחר כך, כשהכל נראה מבטיח המפלצת הגדולה שגידלתם נכנסת לחדר למסע הבהלה ואת לא מבינה מה עשית רע ואיך אפשר לקום בכלל אחרי שהעזת לחשוב שבבית שלך יש רגעים או מקומות או מיטות שהם שלך בלבד. היה חשוך מידי מכדי שהוא יבין לאיזו סיטואציה הוא נקלע אז הוא גם בא לחיבוק, ונשיקה. זה נותן לכם פחות משניה לנתק חיבורים שממילא כבר לא היו מחוברים כמו שצריך, למשוך שאריות פיג'מה למקומות הגיוניים  ולשכב במיטה זה לצד זו כאילו השניה העירו אתכם בצרחה, וכאילו זה היה מצחיק. וזה אכן מצחיק, כי שלוש שניות לפני כן היית בתחושה שגוף עירום זה הדבר הכי נפלא שקיים, ואז הגוף שלך קיפל רגליים וברח אל קרקעית ים המלח. עד עכשיו הוא לא רוצה לצאת. יותר מזה, אם להיות כנים, זו פעם ראשונה שבבוקר מול הארון חשבת שג'לביה שחורה ורעלה באמצע הקיץ זה לא רעיון כל כך נוראי.

אחר כך התארגנתם ושני הקטנים יצאו לקייטנות. את המפלצת הגדולה ארזת לאוטו ויצאת לעבודה. איתו. שניה אחרי שסיימת את הפקקים ושניה לפני שמצאת חניה נזכרת ששכחת את הקלסר עם כל מה שחשוב ועשית פרסה. אז הגעת מאוחר מידי והוא כבר סיים את הספרים שהוא הביא ובכה שמשעמם לו. זאת שנוהגת מאחריך, ברכב הלבן עוד שניה דופקת לך את האוטו עם הברקסים המטורפים שלה וחלק קטן בך מייחל לזה שזה יקרה בכדי שתוכלי לדפוק לה את הראש. העצבים האלה צריכים להיות מנותבים לאיפשהו...

כשאת מגיעה לעבודה הוא מצייר שלוש דקות ומתבכיין ואז משחק בפלאפון ארבע דקות ומתבכיין. משעמם לו. אז את גם מתחילה לקלל את הקייטנה שמכלה את כספך ומתחילה רק עוד עשרה ימים. בכדי להרגיע את צרור הקללות הזה את משכנעת את עצמך שאם מנהל הקייטנה ימות לא בטוח שיהיה לו מחליף ועוד עשרה ימים תשארי בלי כלום. ואז את מחייכת. ונותנת לו עוד נשיקה. אין עדים אז הוא מרשה...

משם את עולה ליו"ר העמותה. הוא, כמובן, בא איתך. היא בת שמונים ושבע ויש לה בית שנראה קפסולת זמן, ילדים לא משתלבים שם, אבל הוא הבן שלך אז היא מרשה. הוא יושב על ספת ענתיקה בת 750 שנה ומסתכל על חדר העבודה של סופר לפני 60 שנה. הכל מלא ספרים, ושולחן העבודה ענקי נראה לו מזמין. לכי תסבירי לו למה לא. אפילו למה לא להכנס אליך לחדר כשחשוך והדלת סגורה את לא מצליחה להסביר לו.

כשהכל עובר בשלום יחסי ואת יוצאת אל הרכב את מגלה שמרוב איחורים גם שכחת להפעיל את הפנגו ויש לך תשורה מעיריית ירושלים, וניסית לצאת מוקדם והגעת על השניה, אבל עד שמצאת חניה סגרו לך את משרד הפנים בפנים, כמה אירוני, ולא תאריכי את הדרכון היום. אולי עדיף ככה, אל תטוסי לשום מקום היום, חבל ששאר הנוסעים ירצחו אותך על רקע יום חסר מזל שהרס להם חופשה משפחתית.

אז בואי נסגור מעכשיו שתיכנסי לחדר ותגיפי תריסים. עדיף שתשבי שם (לבד, כן?) ותחכי שהיום הזה יעבור. טוב בטח לא יצא ממנו.

החופש מגיע ואיתו מגיעות שעות ארוכות של זמן איכות עם הילדים. אם את כבר מנוסה בחופשות ארוכות את בטח יודעת שהחופש הגדול הוא זמן נפלא לטיולים, לבריכה, למוזיאונים ולמגוון פעילויות מעשירות שניתן לעשות עם הילדים.

החופש הגדול, שנבנה במיוחד עבורך, על ידי כמה שרי חינוך שמעולם לא היו אמהות עובדות, אמור להוות עבורך פיצויי לזמן האבוד שבו לא הצלחתם לבלות יחדיו בשנה שחלפה. בשבוע שלפני ליל הסדר היית עסוקה בנקיונות, בחופשת חנוכה הם היו אצל סבתא וסבא, בשבוע של סוכות הבוס לא אישר לך חופש ובל"ג בעומר, כשניסינו לפצות על זה ולהוסיף יום חופשה ללא סיבה שלחת אותם לחבר. לכן אנו, במשרד החינוך, מעניקים לך 57 ימים רצופים בכדי שתוכלי למצוא את הזמן להכיר את ילדייך. וכשאנחנו אומרים להכיר אנחנו מתכוונים ללראות אותם כשחם להם, כשצפוף, כשמשעמם, כשיש תור ארוך בכניסה או כשהם עם מבט קטטוני של ארבע שעות טלויזיה רצופות.

כמו כן, החופש הגדול הוא גם הזדמנות פז עבורך, להכיר את עצמך לעומק. לבחון את סבלנותך ואת תגובותייך. לבדוק אם את מסוגלת לנהוג באיפוק גם אחרי יום שלם עם שלושה ילדים בבריכה, גם אחרי בילוי מעשיר המשלב משובת נעורים עם יצירות מוזיאוניות וגם אחרי השיחה ממנהל הבנק שמסביר שחייבים לסיים את החגיגות. 

כמו שכבר הזכרנו יש לחופש יתרונות רבים גם בפן הכלכלי. אם בעשרת החודשים האחרונים חייתם בדוחק רב והסתדרתם עם משיכת היתר, החופש יוכיח לך שנגמרה הקייטנה ומתחיל בית הספר, האמיתי, המורים בו הם תלוש המשכורת שלך ומנהל סניף הבנק ותעודת הגמר היא רשימת הציוד לשנה הבאה. 

מכיוון שחופשת הקייץ שלנו מאתגרת ומפנקת כאחד, החלטנו, כאן במשרד החינוך, לקבץ עבורך כמה טיפים להקלה על הימים הקרובים:

1. מערכת החינוך (היסודית) מעניקה לילדיך 185 ימי לימודים בשנה. זה משאיר לך 180ימי חופשה לחלק בינך לבין בן הזוג, הסבים והסבתות. אם תנהגי באחריות עם ימי החופשה במקום עבודתך וכך גם הוריך, הורי בן הזוג, השכנה ממול וכמובן בעלה, תוכלו לעבור את הקיץ עם תשלום שערורייתי רק למחזור הראשון של הקייטנות. ובכל מקרה, אנא זיכרי, רוב ימות השנה עדיין אצלנו.

2. לפני החופש מומלץ לקחת את הבוס במקום העבודה לשיחה אישית ולהכין אותו לכך שתאלצי להעדר ללא התראה ולצאת לחופשה מרוכזת בדיוק בסיומו של פרוייקט גדול. כידוע, בוסים הם עם מתחשב ומבין וסביר שהוא יקבל את העניין בהבנה. אחרי הכל גם לו יש ילדים.

3. מומלץ לצאת מהבית לפחות פעמיים בשבוע בכדי למנוע התנוונות של שרירי התזוזה. מכיוון שכניסות לאתרים בקייץ עולות פי שתיים מאשר בשאר ימות השנה יש להערך לכך בהתאם ולסגור 1000 ש"ח כל חודש בעשרת חודשי הלימודים. הסכום הנ"ל יספיק במידה ואין לך יותר מילד אחד, יש לך קרובי משפחה שיכולים לרכוש כרטיסים לאטרקציות  בחבר/הסתדרות המורים ומועדון טוב וכמובן אם אינכם מעוניינים לצאת לחופשה משפחתית. חופשה משפחתית בדרך כל תכפיל את הסכום ושני ילדים נוספים ישלשו אותו.

4. במסגרת ההערכות מראש לחופשת הקייץ שאלי את הילדים לאיזו קייטנה הם מעוניינים להרשם. סביר להניח שהם ידרשו את הקייטנה היקרה ביותר שקיימת בשוק היום ומכיוון שהיא כזו יש להרשם אליה שבועות רבים מראש. הרשמה מראש בדרך כלל תעניק גם הנחה משמעותית של שקל תשעים לילד מה שיתן לך קצת מרווח בסגירת האובר דרפט.

5.כשנמצאים עם ילדים משועממים ומזיעים מספר ימים רצופים, יש לפעמים נטיה לאיבוד סבלנות, משיכת שיערות ובכי בלתי רצוני לכריות. בכדי למנוע הישנות של מקרים כאלה יש להכין מבעוד מועד כרטיס טיסה ולברוח מהבית.

זיכרי,

יחד נעבור את הקיץ בשלום!