אמובטלת בברלין

שמונה שנות אמהות ושלושה ילדים (יותר מ-17 שנות אמהות מצטברת כשחושבים על זה יותר לעומק...) ועדיין אם תשאלו אותי אם היתה איזו נקודה שגרמה לי לפקפק בכמה שווה כל האושר הזה תהיה לי תשובה אחת. מאוד ברורה. הלילה ההוא, בחופשת הלידה של השני. כשהבחור עדיין עשה שלוש פעמים בשבוע משמרות לילה ומשם המשיך ישירות לעבודה השניה ואני הייתי לבד. ילד בן שנתיים ורגע ועוד אחד בן רגע. כאבים של אחרי לידה, של אחרי קיסרי ושל תחילת הנקה, לילות שלא נגמרים לבד. קור איימים בחוץ, לידי עריסה ומצד שני, על הכרית של הבחור, קטנטן שמקנא. שניה אחת חמקמקה שבה העייניים שלי נעצמו ויד קטנה שטופפה לי על הכתף. "אמא.... אמא...."הוא העיר אותי בעדינות, ואז בשניה בלעעעעעעעעעע  

על הפנים, על הכרית, השמיכה, המזרון, השיער... שפריץ ריחני וחמים שכלל את כל מה שהוא אכל בחודש האחרון. קמתי לילד אחד בוכה ורועד וילד שני שהתעורר רעב, חדר מסריח אימים ומים קפואים במקלחת. אז ניקיתי את הפנים והעפתי את המצעים והתעלמתי מהבכי של הקטן ומהבכי שלי שאיים לצאת בכל רגע ולהיות גרוע משל שניהם יחד. אספתי את הגדול בידיים ונכנסו יחד בחיבוק לטוש שיעיף את הזוועה לפחות עד שנוכל להתקלח באמת. הדלקתי אורות, שטפתי את החדר ורשמתי את הלילה ההוא בראש רשימת הלילות הנוראיים של חיי.

באופן כללי הקאות זו הזוועה האיומה ביותר שרשומה תחת מטלות ההורות. זה נורא יותר משמשתינים עלי ואפילו נוראית יותר מהעניין השני.. שאם הוא מצליח לגעת בך, זה עניין מקומי.. לא קרוב לשום איבר פנימי, אז חירבנו לי את הרגל.. או את החולצה.. אבל כשמקיאים- במקרה הטוב זה על הכתף, ונוזל לך על כל הגב ואם לא היית מספיק זריז זה מאיים על חריצים כאלה ואחרים, ובמקרה הגרוע...טוב, בוא נגיד שיש כמה הורים שיודעים מה טעמו של קיא שהתבשל בבטן אחרת.. וכשזה קורה, מלבד הרצון העז להצטרף לעדת המקיאים, אתה מרחם על עצמך בצורה כזו שאיש לא יוכל לעודד אותך ואתה חייב להתעלם מהרחמים ולטפל במישהו אחר.

שבוע וחצי היה הגדול חולה בוירוס מהגיהנום. חום גבוה ופה מלא פצעים שלא איפשר לו לאכול כלום גם ברגעים שהוא הסכים לטעום איזו גלידה. ביום שחשבנו שזה מאחורינו התעוררנו ב 05:00 לקולות בכי והקאות. הארוחה הראשונה שלו היתה מרוחה על השמיכה, הסדין, הכרית, ועל אבא שלו שבא לקחת אותו למקלחת. בבוקר הוא קם כרגיל ויום למחרת הבחור דגם כל פינת הקאה אפשרית בבית. 04:08 בלילה שלאחריו ואני קיפצתי מהמיטה לקולות ההקאה של הקטנה. חצי שעה אחר כך הצטרף האמצעי. שקלתי לנשק לו את הרגלים כי הוא הספיק להגיע עד לחדר האמבטיה.

אני מניחה שאם הייתי עורכת רישום מדוייק של הקאות מרגע שנולד כל אחד מהילדים הסטטיסטיקה היתה 86:1 לטובת הלילה. הקאה באמצע היום פחות מדליקה אותם כנראה. מה גם שבמקום שני בתחרות מקומות ההקאה האהובים ביותר, מיד אחרי המצעים, נמצאים אנחנו. הבחור ואני. (האוטו עומד על הפודיום עם הארד...).

50% מהגנים של הילדים שלי הגיעו ממני. ב 36 שנות קיומי אפשר לספור אולי ארבע או חמש זוועות כאלה, כולל ההריונות. אבל הם היו חייבים לקחת את של הבחור, זה שכשהוא חושב שאולי יש טעם לוואי לביס שהוא הכניס לפה לפני שבועיים הוא מקיא. אם הוא קורא בעיתון שיש וירוס שמסתובב בערב הסעודית הוא מקיא. בעצם הוא לא ממש צריך סיבה. הוא פשוט מקיא.

אני מבטיחה שאני אסלח לכל מי שבעקבות הפוסט הזה יבטל את המנוי, אין לי גם דרך להעביר איתו אזהרה: זהירות, פוסט מסריח, נא לא לאכול בטווח של עשרים דקות מקריאת הפוסט... אבל אם מישהו מכם רוצה לבוא לעשות פה כביסה, או אולי, לרגע קט, להחזיר לפה את השגרה, אני מבטיחה לו ברכה נוגעת ללב מתנה.

זה לא שיכלתי להסביר. לא באמת. הרי אם מישהו היה בא ואומר לי של לפני שמונה שנים מה זו אמהות לא יודעת אם הייתי מקשיבה בכלל. כי שניה לפני שאתה אמא או אבא, די ברור לך שאתה יודע הכל. כל הסיפור הזה של לחתל או לקלח זה מה שבאמת מטריד אותך- אם תדע שהחיתול מונח כמו שצריך וכמה מפחידה המקלחת הראשונה, בטח אם צריך לעשות אותה לבד.. בילד הראשון הייתי מוכנה לחכות עד אחת עשרה בלילה אם זה אומר שלא אהיה לבד בזמן המקלחת. יותר הטרידה אותי כמות האוכל, איך אני יודעת אם הוא שבע, ואיך לעזאזל מטפלים בגזים.

ההכרה האמיתית, שאני באמת לא מבינה שום דבר באמהות ושדרך החינוך שחשבתי שאני לגמרי סגורה עליה היא שטות גמורה מגיעה הרבה יותר מאוחר. בהתחלה יש מעין תחושת משא שמחלחלת. לאט לאט הבנתי שאני כבר לא יכולה לארוז מזוודה ולטוס לטימבקטו. ואתה מכיר אותי, אתה יודע שלא באמת הייתי טסה גם קודם. אבל יכולתי. ואז בא היצור הזה ולקח את היכולת. ובכלל לא ידעתי שאהבתי את היכולת הזאת. עזוב, בכלל לא ידעתי שיכולתי... ואז פתאום הבנתי שיכולתי וכבר לא. והתאבלתי קצת על היכולת הזאת שעד היום אני מתגעגעת אליה למרות שלא הכרנו כל כך טוב. לא באמת.. ולך תסביר לעצמך שאתה מתגעגע למשהו שבכלל לא ידעת שהיה לך.  

שניה אחרי הגעגועים לטימבקטו אתה מתחיל להפנים שזה לכל החיים הסיפור הזה. והבייביסיטר הזה לא הולך להגמר. וכל זה לא מסתדר לך בראש עם העובדה שאתה אוהב את היצור הזה עד מוות ושאת החיים שלך אתה תתן בכדי שרק יהיה לו טוב. אבל שישתוק קצת. ומה עכשיו קקי, ואני מוכן לקחת משכנתא שניה אם מישהו יצליח לסתום לו את הפה. איפה אמא שלו? אמא, תעשי לי טובה. הוא כבר שעה בוכה. ואני מתחיל להיות מודאג. את יכולה לבוא לפה? לראות שאין לו משהו? את חושבת שאם ניסע איתו למיון יקבלו אותנו בשעה כזו? כי מנעד הרגשות שילד מצליח לגרום לך להרגיש בשלוש דקות הוא כל כך רחב שאפילו אתה לא ממש מצליח להבין איך לפני רגע שקלת לסגור אותו בחדר לצאת לבירה עם החברים.

ואתה כל כך אוהב אותו, את היצור הקטן הזה שלקח את החיים שלך דחף אותם למכונה וניער אותם בצורה שאפילו אתה לא מזהה את מה שיצא. ולפעמים אתה בכלל לא בטוח מה אתה יותר, אוהב אותו או שונא את החיים, או שאתה בעצם אוהב את החיים, ובגלל זה אתה כל כך רוצה אותם בחזרה...

ואז מבט אחד בו גורם לך להרגיש שיש לך את כל מה שרק ביקשת ויותר ואתה יודע בדיוק מה זה אושר.

ואני אומרת לך, תקשיב לי, לפעמים אפילו אני יודעת על מה אני מדברת, אתה תזיל איתו דמעות ותקווה איתו ותחיה איתו ותרצה בשבילו ולא תדע בכלל איפה הוא נגמר ואתה מתחיל. והוא יסתכל עליך עוד כמה שנים, ויאמר איזה משפט, שיגרום לך לחשוב שאתה לא יודע כלום. שלושים שנה אתה חי ואתה לא יודע כלום. לא באמת. והוא יחזור על איזה משפט שאתה אמרת ואתה תרצה לקבור את עצמך באדמה. ואז שוב אתה מבין, שלהביא ילד אולי סיפק איזה רצון שלך אבל מאז שהוא הגיע אתה מספק רק את הרצונות שלו ולך לא יוצא מזה שום דבר. להיפך.

שום דבר חוץ מאושר. כי השניה שעמדת בה מתחת לחופה, וחשבת שאתה מאושר, מתגמדת מול השניה הזו שעמדתם מול הבדיקה הביתית. והשניה הזאת היא כלום לעומת השניה שהרגשת את הבעיטה הראשונה... אתה מבין את העיקרון, אתה יכול להבין שיש לך למה לצפות.

יהיו שניות שהאוויר לא יעבור לך בגרון מרוב גאווה. כי הוא שלך. והוא יעשה אותך טוב יותר. הילד שלך. כי זה טבעם של ילדים. לגרום לך להיות מישהו שהוא יוכל להעריץ ומישהו שהוא יהיה גאה בו. ואז, אולי אז.. אתה תבין כמה אתה לא באמת יודע שום דבר.

 אז תבוא עם סבלנות. כי החודש האחרון הוא הארוך ביותר, גם  כשהוא לוקח רק שבועיים. והחודש הזה שבו אתם לוקחים לכל מקום את התיק מכין אתכם לזה שאתם כבר לא ממש יכולים לתכנן או לדעת מה יקרה...אז תגיע פתוח, כי לא באמת אפשר להגיע מוכן.. ותגיע שלם כי אחרת לא תצליח להתמודד... ואולי, אם תדע, מההתחלה, שאתה לא באמת יודע, יהיה לך יותר קל אחר כך, ואז אני  עשיתי משהו טוב.

אוהבת...

אני

6:45 השכמה. - איזה סנדוויץ אתה רוצה היום? חומוס נגמר! תפסיק לבכות כולה חומוס. יש גבינה עם זיתים. תתלבש, כן, שמתי לך חולצה לספורט. למה את בוכה עכשיו? אין חולצה אחרת, זה גם ורוד. בסדר תקחי איתך את הבובה. צחצחת שיניים? למה עוד לא התלבשת? אני הולכת להפעיל מכונה, עד שאני חוזרת שניכם לבושים. די עם המכות!!! יאללה, עשית מערכת? למה לא? עכשיו! יוצאים.

7:45- פיזור- בי מתוק, יום מקסים, תן לי נשיקה, בסדר לא מול כולם.. פעם הבאה תתן לי לפני שיוצאים מהבית, כשאף אחד לא רואה. תחרות עד לגן שלך? בסדר אבל קודם נשים את הקטנה ואז אני אוכל לרוץ. למה את לא רוצה קודם? לא, היום את מחר הוא. לא לבכות. תני לי חיבוק, ונשיקה. יום מקסים. יאללה, תחרות. הי רמאי קטן, התחלת עוד לפני שיצאתי מהגן! מה מצחיק אותך. נשיקה.

8:20- מרפאת שיניים. בערך שלושת רבעי שעה של שקט ואחר כך עוד חצי שעה שמרוששת את חשבון הבנק שלי אבל עושה נחת לרופאת השיניים.

9:20- לעוודה. חצי פרצווו רדום אוול זה עוד מעט יעוור.

9:40- יששש!! מצאתי חניה. במשרד- מחשב טלפון, טלפון, טלפון, מיילים, עוד קצת טלפון. 

10:00- מנתקת ומקללת את ההיא ממשרד התרבות. מתקשרת לבוסית שלה. מנתקת . מקללת גם אותה.

10:00- האתר של משרדי הממשלה נופל. התמיכה הטלפונית קורסת, משאירה הודעה.

10:00- האתר של משרדי הממשלה עולה שוב!

10:01- האתר נופל. אין תמיכה. בוכה מול ההודעה שהאתר לא יפתח ב24 שעות הקרובות ומקללת.

10:02- אוספת הרבה אוויר בריאות ומחייגת לרו"ח. יש מצב שאני מבינה בזה יותר ממה שהוא מבין??? מקללת.

11:00- מסיימת את השיחה עם הרו"ח. הוא מבין יותר ממני, אבל הוא רוצה שבכל זאת אני אעשה את העבודה שלו. מקללת.

11:10- נמאס לי לקלל, יוצאת למכולת. עוברת ברחוב הכי יפה בעולם, מצלמת לי חלונות דלתות ומרצפות, חוזרת עם לחמניה, שוקולד מריר וד. קולה.

11:30- עולה ביחד עם חמשת הקילוגרמים הנוספים שלי ליו"ר העמותה. היא בת שמונים ושבע, זה יקח הרבה זמן.

12:15- הצלחתי להחתים אותה על שלושת השיקים. זה היה זריז, יש מצב שאני אספיק להגיע בזמן לגדול.

12:45- מחכה מול בי"ס.

12:55- מקללת

13:00- הוא יוצא. התירוץ של היום הוא שהוא לא מצא את הסווטשרט. 78 מעלות בחוץ וגם כשהוא לוקח אחד אין מצב שהוא מבלה רבע שעה בחיפושים.

13:05- בבית. מדליקה את המחשב. האתר עלה. מצליחה לעבוד שלוש וחצי דקות רצופות.

13:07- האתר נפל. 

13:10- מנסה דרך המייל, מנסה דרך הטלפון, מנסה תמיכה טלפונית. אומרת לעצמי שבירוקרטיה זה כייף חיים ואושר אמיתי. 

13:11- לא משתכנעת.

13:30- מתיאשת. גדול תעזוב את ה טלויזיה יוצאים. ככה יוצאים. כי צריך. גם אותך הבאתי בזמן. לא, לא כשתיגמר התכנית. ע-כ-ש-י-ו. גנים, אוספים חוגרים.

13:45- בבית. מספיק לריב. עוף ואורז. כי זה מה שהכנתי. אתמול אכלת שניצל. אני לא מכינה עכשיו מרק קובה. ככה. לא, גם לא ספגטי וקציצות. 

14:30- הם שבעים אני מחפשת לאן נעלם הפקק של הקטשופ. 

14:31- מתחיל הריב על השיעורים. קודם אין..אחר כך יש קצת, לא למחר. אחר כך הוא מוציא דף מקומט עם שאלות כי הוא לא לקח מחברת. אחר כך הוא צריך את המחשב ואחר כך הוא לא יודע איפה הספר. אולי במגירה בכיתה. היא רוצה לספר/לאפר/לבשל. הוא מביא את הפליימוביל. היא מאבדת עניין בכל מה שמסביב ומגלה כמה נפלא הפליימוביל. הכי נפלא האביר שאצלו ביד. והחרב שהוא שם בצד. הוא בוכה. היא צורחת. אני נכנסת לחדר ומרביצה לכרית.

15:00- שעת אמא. טושים, סיפורים, מונופול.. לא משנה מה מישהו בוכה. מה שמעודד אותי זה שבכל פעם זה מישהו אחר. אני כנראה לא עושה אפליות הם כולם כועסים באותה מידה.

16:00- הם רבים על השלט, ואז על התכנית. אבל אחרי שלוש דקות יש לי שעה של שקט.

16:01- האתר עלה אבל זאת ממשרד התרבות כבר הלכה הביתה. החיים שלה דבש.

16:47- מסיימת ורואה שיש לי 13 דקות שלמות. נמרחת לידם על הספה ועוצמת עיניים. 

17:11- מתעוררת בבהלה כי הדלת נפתחת והבחור נכנס. מקללת. הוא שוב איחר.

17:13- דהירה. בבקשה שלא תהיה ניידת, בבקשה שלא תהיה ניידת, בבקשה שלא תהיה ניידת, בבקשה שלא תהיה ניידת....

17:20- מגיעה לעבודה. חניכים כועסים, חניכים מאושרים, חניכים בורחים, חניכים רבים. ישיבת צוות. מדריכים כועסים, מדריכים מאושרים, מדריכים בורחים, מדריכים רבים. הביתה.

21:00- מודה לאלוהי המים הרותחים ומסרבת לצאת. הבחור תוהה למה אני מבשלת את עצמי ואם אני יותר טעימה חמה.

21:00:01- יוצאת. עזוב אותי באמש'ך.

21:01 מדליקה טלויזיה, אה, מה עושה פה הפקק של הקטשופ?!

21:02 נרדמת מול הטלויזיה

21:20 הבחור מכבה את הטלויזיה ואני צועקת עליו שאני ערה.

21:21 נרדמת מול הטלויזיה

23:50 הבחור מעיר אותי לחדר פעם ראשונה

23:55 נסיון שני

00:00 אני מבינה שאין לי חיים וקמה.

הכיני רשימה מסודרת של כל הדברים שצריך לעשות.

שימי תזכורות בנייד, לזמנים נוחים. 

שלחי לעצמך את הרשימה במייל.

שימי באאוטלוק תזכורת שתקפוץ על המסך.

תתעלמי

תתעלמי

תתעלמי

הכיני רשימה של טלפונים דחופים

פני לעצמך זמן ללא הפרעות והתחילי לחייג.

אם לא עונים תשכחי מזה.

אם מוסרים לך שיחזרו אליך תשכחי מזה.

אם יש ממתינה תרשמי לעצמך לחזור אליהם שוב. ותשכחי מזה.

אם במקרה מישהו עונה לשיחה ויכול לטפל בעניין נסי לשמור חלק קטן לשעה מאוחרת יותר. אם צריך תתעקשי לדבר איתו שוב בכדי לאשר, ושלא יעשה שום דבר בלי אישור שלך. 

תשכחי מזה.

אם את חייבת לטפל במשהו ממש דחוף, שהדד ליין שלו היה אתמול, זרקי הצידה את כל הדברים וטפלי ובו ובו בלבד. סגרי את כל הפינות וודאי שאין שום קצוות לא סגורים. אחר כך תתפני לקבל מחמאות על הדרך הנפלאה שבה סגרת את כל הפינות ואיך במצב כזה איש חוץ ממך לא היה מצליח להציל את המצב.

קחי אטמי אזניים ותשתיקי כל קול אחר שיטען שבלעדיך הכל היה הרבה יותר פשוט וזה לא היה מגיע בחיים למצב הזה. 

מגיע לך בונוס.

אם זו תקופה לחוצה בחייך, כי אתם אמורים לארוז את החיים שלכם במזוודה ולטוס תגידי למקום העבודה שלך שאין לך שום בעיה לעבוד קצת יותר החודש.

אם בדיוק בחודש זה התפרסמו הקריטריונים שהיו אמורים לצאת בינואר ובמקום ארבעה חודשים יש לך שבועיים וחצי להגיש את החומר, תתעלמי. שבועיים וחצי זה המון זמן.

אם מתוכננת במהלך השבועיים האלה גם טיסה קצרה שמטרתה היא ניסיון נואש לסדר לכם נחיתה רכה, תתעלמי. גם שבוע וחצי זה המון זמן.

אם בשבוע וחצי הזה את צריכה גם לעבוד מול אנשים אחרים, תתחילי להלחץ. 

אם הם מעל גיל 80 תנסי לנשום עמוק.

אם זה לא עוזר תנסי את הונטולין של הילד.

בכל מקרה זו לא סיבה להתחיל לעבוד, כן?

מקסימום תכתבי פוסט, זה מדיטטיבי.

מתישהו זה צריך להגיע. הפוסט על פסח. כי פסח זה לא חג. פסח זו תקופה... ואי אפשר להתעלם מתקופה כל כך ארוכה.

אצל אמא שלי, עידן הפסח מתחיל בערך בטו' בשבט. משהו בשקדיות מעורר אצלה רצון עז לנער שמיכות ולאוורר ארונות. בסביבות פורים היא כבר מוציאה ארגז עם חמץ החוצה ובשבוע שלפני פסח כבר אסור להכנס הביתה, ישנים בשק שינה במרפסת. המנקה של אמא שלי מחכה לפסח כי מבחינתה זו יציאה מעבדות לחירות במלוא מובן המילה ואם היא רק היתה יודעת שברגעים הבודדים שהיא לא נמצאת בבית הורי אימי היקרה בוגדת בה עם מנקה אחרת, היא היתה יכולה להוסיף לחירות גם את תחושת הבגידה ולהפוך בעידן קט אחד ליהודיה אמיתית. 

אצלי, אני מודה, התקופה של פסח קצרה הרבה יותר, היא מתחילה בערך בחופשת פורים בה חופשת הפסח מציצה אלי מהדף הבא ביומן ומחזירה אל חיי את הפחד של כמעט שלושה שבועות רצופים לבד עם שלושה ילדים. את החמץ אני דוחפת בארון למעלה ביום שלפני החג כי ככה אמא שלי כל כך לחוצה ממצב הבית שלי שהיא שולחת אחת מצי המנקות שהיא השכירה לחג למען תעשה מהבית שלי משהו חוץ מגן עדן לפרורי חמץ. אני בשלב הזה כבר אחרי שבוע ויומיים (כן, כן, גדעון סער הוא האליל שלי. ברור שהילדים צריכים לצאת לחופש 9 ימים לפני ליל הסדר, אחרת איך נתגבש?) על תקן צוות הווי ובידור, כבר ביקרתי בכל אולם קולנוע, גן שעשועים, מוזיאון וג'ימבורי שיש באיזור וכל מה שנשאר לי זה למצוא מישהו שיסכים להתיחס אלי ברצינות עם כל הילדים האלה שתלויים לי על הבגדים וצורחים שמשעמם להם...

את ערב ליל הסדר, זו כבר מסורת עתיקת יומין, אנחנו מבלים באיחוד של שתי המשפחות- שלי ושל הבחור. במגוון פוסטים פה כבר הסברתי שהתהום העדתית שפעורה בין ההורים שלי לבין המשפחה שלו היא כזו שלא משנה כמה גשרים אנחנו נבנה וכמה ילדים אנחנו נביא, לא כדאי להסתכל בה למטה, להביט ישר, להתעלם ולהמשיך ללכת... אבל אנחנו מתעקשים, והם חוגגים יחד. המסורת גם מתעקשת שההורים שלי תמיד יגיעו אחרונים לסדר, ותמיד ישבו בצד אחד של השולחן, המשפחה שלו, שמחכה כבר שעה כי אצלם נהוג גם להקדים, תשב בצד השני ואני והילדים נהיה גשר הזהב באמצא.. הפרדת כוחות. הבחור האתאיסט החובב שלי הופך לערב אחד חדור אמונה ומנהל את הסדר ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאמונה אמיתית שצריך לקרוא את הההכככל. כולל ברכת המזון והלל מורחב. בשלב הזה הילדים שלי כבר מסתובבים שיכורים מחוסר שינה ועסוקים בלצעוק ואני מחפשת את החריימי של אמא שלי, כי רק כשהוא מגיע לשולחן אני יודעת שפסח כאן בכדי להשאר וכל תקוותי לקום מחר לבוקר רגיל של שגרה נעלמות בביס אחד של האדום החריף הזה.

הדרך חזרה, שביום רגיל לוקחת שעה, הופכת להיות באורך של טיסה סדירה לאחת מבירות אירופה ואנחנו מגיעים הביתה בערך בשעה שהילדים מתעוררים ליום חדש. ביום הזה ההורים שלי מארחים והמשפחה שלו מקדימה ותופסת את אמא שלי בפיג'מה, עסוקה בניקיון אחרון לפני שהאורחים יגיעו..

כשחול המועד מגיע אני כבר למודת קרבות ויודעת שלא שווה לצאת מהבית בפקקים האלה אבל נכנעת כשהאבא היקר  שלי מציע לילדים שלי את המדעטק ואת תערוכת החלל. בארבעת השעות של הדרך אין שניה אחת שבה אנחנו לא שוקלים אם כדאי להסתובב ולחזור אבל מגיעים ומגלים שהתערוכה סגורה עקב עומס. שניות אחר כך, כשאנחנו מתחילים בדרך חזרה הביתה הילדים שלי, שכבר היום סגורים ברכב זמן לא סביר מגלים בגרות מדהימה ומעבירים דרך שלמה בשקט יחסי. הכל תמורת אישור גישה בלתי מוגבל למכשירי המדיה בבית. כשאנחנו נכנסים הביתה, ואני אמורה לתכנן את המחר כשהם מבלים את הזמן בלהיות דמויות לגו שהורגות עקרבים אני מחליטה שאנחנו בבית. עוד שישה ימים יש לי להעביר ככה, אבל המשאית של המדליות שהיתה בדרך אלי נתקעה בשער הגיא, יש שם עומס...

בתום מחנה הפסח של כיתות ד-ו אני רוצה להגיד תודה לכל מי שעזר במלאכה:

תודה לשולה ויוסי ולמוטי מחברת חשמל, תודה לריקי מחברת המים ולאלי אלי ואלי מחברת האבטחה, תודה למרצדס על צי האוטובוסים ותודה לשטראוס על מעדני הבוקר, תודה לשמש ששקעה וגם זרחה לה, ועל כך שהייתי ערה תמיד בכדי לראות, תודה גם לרני ורחל להדס וקרן, תודה לעצים שהצלו ולאבנים שנכנסו לי כל הלילה לגב, תודה לבנים של המושב הסמוך שחשבו שזה מצחיק לזרוק לבנות שלי פצצת סירחון לאוהל וגרמו לי לבלות חצי מהלילה בנפנוף שק"ש ושכנוע בנות שזה באמת לא כזה נורא. תודה גם לגשם, הנפלא, שמילא את הכינרת ועשה מכל איזור השינה שלנו איזור בוצי ומסריח. תודה גם למדריכים שלי שהיו עסוקים בנייד ובחברים שלהם 90% מהזמן ותודה מיוחדת לאמא של הבכיינית המפונקת שלא מפסיקה לקלל. בזכותך נהנתי הרבה יותר מהחזרה הביתה.

תודה למועצה שמכריחה אישה בת שלושים וחמש עם שלושה ילדים משל עצמה לצאת לשטויות האלה ותודה לכל החניכים שנרשמים, בלעדיכם זה היה אחרת לגמרי. תודה רבה גם לחבר'ה מכיתה ט שמכינים עיסת פסטה דביקה בסיר שהוא בעצם בריכה קטנה וליכולת המופלאה שלהם להרוס גם סלט פשוט ושניצל תירס. תודה לנייד שלי שבגלל כל השכלולים שהוא אוחז בהם הסוללה שלו לעולם לא תצליח להחזיק יומיים, גם אם כל מה שהוא יעשה זה להעביר לי שיחות ואס אמ אסים מהורים מודאגים. תודה גם לשק השינה האישי והפרטי שלי,היה לי לי כל כך קר ומזוויע בלילה ובזכותו אני מעריכה את המיטה שלי הרבה הרבה יותר. תודה אחת מיוחדת אני רוצה גם להגיד לחניכה שכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניה היא בוחרת בשיטת הפעולה הסבירה והנוחה של מכות. אם הצלחתי לגרום לך לבקש סליחה אני יכולה לטפס על האוורסט. מעולם לא הרגשתי מסוגלת יותר.

תודה מגיעה גם לשתי החניכות שנעלמו לי לשעה וחצי, התקף לב מעולם לא היה קרוב יותר ובו בזמן כל כך מפתה. תודה לשניה שהם החליטו לחזור בה ולהגיד שהן רק הלכו לחפש נייר טואלט. ככה גיליתי כמה איפוק אני יכולה לגלות בכל מה שקשור ללהעיף סטירה לילדים של אחרים. 

תודה על היכולת לקטר בלי שאף הורה  ידע ואף חניך לא יקשיב ותודה אחת ענקית לאל, שזה נגמר.

יום רביעי הוא היום הקבוע של השחיה. הילדים שלי שוחים בבריכת שחיה עירונית והכניסה לבריכה היא דרך המקלחות. זה אומר שיש כניסה נפרדת לנשים ואחת שונה לגמרי לגברים. אתמול, בסביבות אמצע החוג, בשעת השבירה של הקטנה, היא התחילה לרוץ ולהשתולל ותוך כדי המשחק הזה היא יצאה מהיציאה הלא נכונה. ברור כשמש שאני לא שמתי לב והמשכתי לרוץ אחריה, וכעבור שניה עמדה ביתי הקטנה מוקפת בכחמישה בולבולים ואמא אחת שננטעה במקומה. אני מניחה שאם היו סופרים את השניות זה לא לקח יותר משתיים אבל אני עמדתי שם לפחות שעה וחצי, קוראת לה לבוא אלי כשאני מגדירה מחדש את המושג חמישים גוונים של אדום.

את הפרצופים שלהם לא ראיתי, הייתי עסוקה בלמשוך את נפשה הרכה של הבת שלי הרחק מתצוגת התכלית הזו ובו בזמן להסתכל על הריצפה. בחריצים שבין הבלטות אם לדייק, ובלמלמל מליוני סליחות....אה...ולנסות לא להתקע במישהו... אבל זה קצת קשה כשמסתכלים על הרצפה והולכים אחורה. אז גם זה לא עבד ונרשמה פדיחה נוספת. בסוף ברחתי כל עוד נפשי בי וכמעט תלשתי את היד של הקטנה.

זו שעה שאין עדיין שחיה למבוגרים, ויש בה רק שיעורי שחיה לילדים, אבל מתברר שמיד בתום השיעור הבריכה הזו נפתחת לשחית גברים ושהם חייבים להתקלח לפני הכניסה לבריכה. נפלא ממש. 

הייתה לי עוד חצי שעה שלמה להעביר שם. ובמהלכה מגוון גברים תקעו בי מבטים מוזרים שבדרך כלל הייתי אולי מייחסת לסיבות אחרות אבל הפעם היה לי ברור שליד האוטו מחכה לי מתנקש. הקטנה שלי, שלא רגילה לראות כזו כמות של גברים עירומים בחלל אחד היתה עסוקה בלהסביר לי שלבנים יש בולבול ולבנות יש פיפי, ובלעבור אחד אחד מבין מבקרי הבריכה ולהסביר לי לאיזה זן הוא שיך ומה בדיוק נח לו בין הרגלים. האדום שהדגמתי קודם הפך בשלב מסויים לבורדו וברחתי החוצה להצטנן... הקטנה שלי המשיכה בבדיקת מינים של עוברי אורח ברחוב אבל שם לפחות הם היו לבושים וסביר שלא ראיתי אותם במלוא הדרם בשניה שלפני. כשלא היתה לי עוד ברירה והשיעור של הילדים הסתיים, כבר לא היה לי ספק שהם חוזרים הביתה ללא מקלחת, את הכל אפשר לעשות בבית. לא עזרו השכנועים שהם יכולים לבד, ושהם רוצים פעם אחת לנסות כי רק כשאבא בחול יש להם הזדמנות. הלבשתי אותם בחולצות הפוכות וברחתי החוצה.

באוטו הקטנה שאלה כל אחד ואחד מהם אם הם בנים או בנות אבל כבר הרגשתי בבית, והרשתי לה לספר לכל המושבים באוטו שבבית שלנו יש שלושה בולבולים ובדיוק למי הם שייכים.

שלוש דקות גג. זה הזמן שיקח לכם להוציא מהבן שלי איפה נמצאת המגירה הזו שאמא ואבא לא מרשים לפתוח, איפה אמא שומרת את כל התכשיטים ובאיזה יום בדיוק היא הוציאה גבות. עניין של חמש דקות ואתם מצליחים לחלץ ממנו את מי הוא אוהב יותר (את אבא) מה אמא אמרה לאבא אתמול בערב (שנמאס לה כבר) ומה אבא ענה לה בתגובה (שתבוא למיטה ושלא תדאג, הוא יעשה שיהיה לה כיף). אני לא אתפלא אם יום אחד, כשאני אבוא לאסוף את הברברן, תיגש אלי המורה שלו ותסביר שהמפתח לפתרון הבעיה של אתמול בערב הוא פשוט לשבת ולדבר כי לצעוק אחד על השני לא מוביל לתוצאות. אה... והיא בטח תציע גם שנפסיק להבהיל כל היום אחד את השני, כי למרות שהגדול חושב שזה נורא מצחיק יכול להיות שאנחנו מעבירים מסר שגוי.

הבעיה העיקרית בזה שהילד שלי פולט סודות מדינה בצורה מקצועית כל כך היא הדרך שבה הוא אוסף אותם. כמו למשל בדרך חזרה הביתה, מארוחה משפחתית ארוכה, שכוללת כמעט את כל אילן היוחסין החי של המשפחה, כולל ההוא שהתחתן עם הדבילית וההיא שהביאה הביתה גוי. אז אתה מעיף מבט קל אל המראה ומגלה שכולם נרדמו והגיעה עת ריכול, אתה שולף את מיטב חיצך המשוננים, אלה שאספת בקפידה לאורך כל הארוחה,  ויורה אותם, אחד אחרי השני, במטרות האלה שישבו סביב השולחן לפני כשעה, ישר ללב. ולקראת סוף הדרך, כשכבר צחקתם על כל מי שרק עבר לידכם וביקש לתומו את המלח, אתה מעיף מבט קל אל שלושת המלאכים בספסל האחורי ומגלה שאחד מהם צוחק.. 

הילד שלי, שכבר אמר לאמא שלי ושל הבחור לא פעם, שהוא יבוא לקחת את השוקולד אחר כך כי אם אבא יראה אותו עם זה הוא "יקרקף לו את המח" או שהוא לא יכול לישון אצלה כי אמא לא אוהבת שהוא מגיע לשם ואין שום חוקים ומשמעת ושכל מה שהוא עושה שם זה לראות טלוויזיה, הוא ילד נפלא. ויש לו אוצר מילים עשיר ומלא. אבל הוא משתמש בו בלי אבחנה, והוא בגיל כזה שהבושה עוד לא חילחלה בו מספיק עמוק... זאת אומרת, הוא כבר לא מוכן להתלבש מול זרים, אבל אין לו שום בעיה אם אני אעשה את זה. זה בעיקר יראה לו מצחיק. וזה די מצחיק, כי בצורה סימבולית משהו, הילד הזה מפשיט אותי מול זרים בערך שבע פעמים בשעה ביום טוב.

אין לו שום בעיה להגיד לאמא של ילדה מתנועת הנוער שאני אחראית עליה שאמא בשירותים ושתתקשר אחר כך כי הוא לא נכנס לשם ... או לשאול את אחותי למה אמא ואבא מדברים עליה בלחש ומה בדיוק קרה לחזיה שלה וגם אין לו שום בעיה להגיד לסבא שאמא מנקה כבר שעה כי סבתא אמרה לה שאתה בדרך.

אני פשוט חייבת לפתור את העניין הזה, כי אין לי עניין להכניס את הילד שלי לסוד מערכת היחסים העדינה שלי עם אמא שלי או עם חמתי. ולא ממש בוער בי להסביר לכל אחד שעובר ברחוב למה אתמול בערב צעקתי בטלפון ועל מי.  אני עדיין לא פתרתי את הדילמה של איך לגרום לילד שלי להיות פתוח ונטול סודות, אבל רק איתי. ואיך אני מסבירה לו שאם הוא לא יספר לי הכל ואני לא אוכל להגן עליו כמו שצריך אבל בו בזמן להסביר לו שהגיהנום הוא הזולת. בטח בכל מה שקשור לעובדה המצערת "שהתעוררתי אתמול באמצע הלילה כי חשבתי שאבא מרביץ לאמא..."

אתמול, כשהוא סיפר למוכרת במכולת שאמא עדיין לא שלחה מתכון לערב עדות אבל זה לא באמת כי אין לנו עדה סתם כי אין לה כח, ושניה אחר כך הוא סיפר לי שבשעת המחנך בבוקר הוא סיפר לכולם שעוד מעט יהיה לו אחיין חדש למרות שהאחיין החדש שלו הוא כרגע נקודה קטנה ומהבהבת על מסך שחור לבן תהיתי מה עוד הילדים בכיתה יודעים עלי. תהיתי אם כדאי לצפות לזה שאמא של עומרי תשאל אותי בקרוב איך קוראים לבלוג שלי או  לזה שהמחנכת שלו תבוא לשאול אותי למה עברתי ניתוח ברחם ואם יהיו לי עוד ילדים.

"תשמעי", אני אגיד למי משתיהן שתבוא אלי... "הילד שלי שקרן קטן ונאלח. אל תאמיני למילה שיוצאת לו מהפה... אבל תעשי לי טובה, אל תגידי לו שהוא ממציא, זה כישרון שאנחנו מאוד מעודדים אצלו..."

הוא כבר בן שבע וחצי, בעיצומה של הכיתה השניה מתוך השנים-עשר של חוק לימודיו, זה אומר שכבר שנה וחצי אני שואלת שאלה קבועה מיד אחרי שמסיימים לאכול. "יש שיעורים?" וכמעט כל יום יש תשובה אחרת, כי הילד הוא יצירתי, וורסטילי, ואין סיבה שתשובות של כן ולא יספקו אותו או אותי... אז הוא מגוון. יש "כן, אבל לא למחר" יש "לא, המורה לא היתה" יש "כן,אבל אין לי סרגל" ויש "לא, היה לנו טקס".

היום הוא ענה לי "כן, אבל לא העתקתי את השאלות" "או.קי" הייתי אמא קולית  "תתקשר לחבר ותשלים" הוא הלך והביא דף קשר ולקח את הנייד. שניה, ביקשתי ממנו.. תביא קודם את המחברת. "איזו?" הוא שאל ברצינות תהומית. בלעתי רוק והסברתי שכדאי שהוא יביא את המחברת שבה הוא צריך לרשום את השאלות.. ואולי גם עיפרון, אם יש בנמצא.. "אבל אני לא יודע"  נשמתי נשימה עמוקה, ועוד אחת, ושאלתי  "מה אתה לא יודע?" "אני לא יודע איזו מחברת להביא. אני לא זוכר במה היו שיעורים" .

ספרתי עד עשר עמוק בלב, וביקשתי ממנו להסתכל על המערכת. "מה היה השיעור הראשון?" שאלתי את הבחור הצעיר, "חשבון", והיו שיעורים בחשבון? "כן", אז תביא את מחברת חשבון, ותבקש מגיל את התרגילים, היה עוד משהו?   "אמממא"  מה?   "חשבון עשיתי בכיתה כבר, את יודעת!!!"   כן, ברור שאני יודעת. ישבתי לידך בשיעור הראשון, אני זו שלקחה ממך את העיפרון שאתה לא מוצא, וגם את הטושים והסרגל.  נשימות, הזכרתי לעצמי... לאט, ועמוק.  אז מה היה בשיעור השני?  שאלתי אותו,  "עברית" ובזה היו שיעורים? כאלה שלא עשית בכיתה? כאלה ששכחת להעתיק את השאלות? "לא, אממממאאא, בעברית לא היו בכלל" והשיעור השלישי מה? "תורה, כן, בתורה, אני זוכר.. בתורה לא העתקתי את השאלות" יופי, אני עונה לו.. שלב אחד מאחורי בדרך המיוחלת אל אחר הצהריים נינוח, תביא את מחברת תורה ותחייג לגיל. הוא ניגש לילקוט ומוציא ממנו את הדבר הזה:

ואני מצרפת רק את הכריכה מפאת כבוד המת, הדפים הפנימיים החזירו את נשמתם לבורא הרבה לפני אותו היום שבו הוא החליט להיות יצירתי ולקרוע את השוליים. בעמוד הראשון יש כמה ציורים מקסימים של מספריים שהפכו לסוג של תנין, העמוד השני צבוע כולו בפנדה כתומה... עשרת העמודים הבאים, פחות או יותר היו חפים  ממגע יד אדם, ואחריהם היו כמה תרגילים בחשבון. שוב ציור מקסים עם הכיתוב "חשבון" בגדול, וכמה עמודים אחר כך יש שאלות על מילים נרדפות. לזכותו אציין שיש גם תשובות. 

נשמתי עמוק, שוב, בלעתי רוק, שוב, וספרתי עד עשר, שוב... ושאלתי אותו איזו מחברת זו. היום, כך מתברר זו מחברת תורה. תלוי איזה יום היום. הסברתי שיש לפחות עשר מחברות חדשות במגירה, שהוא יכול לשים שתי חדשות בתיק, אם אפשר שזו של עברית תהיה עם שורות ושל חשבון משובצת, זה יהיה נפלא, ואחת שיביא לשולחן, זו תהיה של תורה. עם שורות כמובן.

הוא הביא, וחייג, וביקש מגיל את השאלות, וגיל, כך מתברר, הספיק להעתיק את כולן, את כל הארבע, רק שהראשונה והאחרונה הם: הסבר במילים שלך את הביטוי. אז חייגנו גם לעומרי. אולי הוא יודע על אילו ביטויים מדובר. בשאלה הראשונה זה "מקנה" הוא ענה וברביעית זה גם "מקנה". הקטן שלי, בחור חכם, מיד הבין שמשהו פה לא הגיוני, אז הוא בירר עם עומרי, אם הוא בטוח ששתי השאלות זהות. "לא" עומרי ענה לו "בשאלה הראשונה זה הסבר את הביטוי וברביעית זה הסבר במילים שלך את הביטוי  " אה..."  ענה הגאון הקטן שלי. ואני קוראת לו גאון כי בחיי שאני לא הבנתי את ההבדל, ואני מחזיקה מעצמי אחת עם ראש. אבל הוא הבין. אז עזבתי..

כשהוא סיים לענות על השאלות ראיתי שליד שאלה ארבע הוא סימן חץ שמוביל הישר לשאלה הראשונה.

גאון אמרתי, לא?

כשנסתיימה הסאגה הזו, ביקשתי ממנו להכניס את המחברות החדשות והנקיות לתיק ולהכין מערכת. של מחר אם אפשר.. אז הוא הכין, וסיים, ושניה לפני שהוא הכניס את הקלמר שאלתי אותו, בתמימות, יש עוד משהו? "כן" הוא ענה, "ביופי של שפה, ארבעה עמודים". יופי של שפה, זה לא עברית? שאלתי אותו. "כן, אבל  העברית של השיעור השני- זה דרך המילים, זה עברית של שיעור חמישי". אה... צודק, לשם לא הגענו.. נשמתי שוב, כמה שיותר עמוק, וייחלתי לסיגריה של מנחה. כזו שתשכיח ממני את אחר הצהריים הנינוח שתיכננתי. הוא הוציא את הספר, וישב, שוב, להכין שיעורים. ואני חוסכת מכם, קוראי הנאמנים את שאר עלילותיו בשעה שבה הספר השני היה פתוח, רק מפאת הפחד שתנטשו את הבלוג ולא תשכחו לטרוק את הדלת. כי ממילא אני בטוחה שיש שציקצקו במשך כל הקריאה ושאלו את עצמם איזו מן אמא מגיעה למצב כזה עם ילד בכיתה ב, איך אני לא בודקת לו כל יום ילקוט ומערכת, ולמה אני לא דואגת למלא לו את הקלמר כל יום. התשובה שלי היא פשוטה. הייתי שם. והחלטתי שזה לא שווה את זה.

אני מכירה אותו בגרסה המבוגרת. יותר נכון, התחתנתי איתו בגרסה המבוגרת. והוא שרד את כל היסודי, התיכון, התואר הראשון השני והשלישי, בלי לאבד את הראש שלו אבל עם לאבד את כל השאר. הוא תמיד הכין שיעורים רק לפעמים שכח באיזו מחברת, ותמיד הצליח לקושש ממישהו עיפרון. אני יודעת, שעוד שבוע או שבועיים, כשיחלקו תעודות, בשורה של סדר וניקיון, הוא יקבל ג' וגם את זה תמלא המחנכת שלו ברגשות מעורבים. אם היה שם ז' זה היה מייצג יותר בנאמנות את מה שהיא בטח חושבת. גנטיקה היא דבר מופלא, והוא דומה לי אולי בטחול או בכליות. כל השאר זה אבא שלו.. והוא יצא בסדר. אז גם הוא יסתדר.. בנתים הוא סיים את השיעורים, ומחר אולי יהיה שלג.