אמובטלת בברלין

זו כבר פעם שניה שזה קורה. בדיוק ביום של החוגים, עשר דקות לפני שאנחנו צריכים לצאת, הם לבושים ארוזים ומוכנים וזו כבר פעם שניה שאני מסתכלת אל הגמדה הקטנה בתחינה: "איפה שמת את המפתחות??" היא מסתכלת עלי בעיניים הענקיות שלה, עם החיוך הכי מקסים שהיא יכולה לגייס ועונה בקול שובה לב:"אני לא זוכר", "פיצי" אני אומרת לה, "בובה יפה של אמא, שיחקת עם המפתח?", "כן" היא עונה בחיוך של ניצחון, ו"איפה שמת אותו?" אני מתעקשת והיא שוב עונה בחיוך: "אני לא זוכר". אני כבר למודת מכות, וכבר יודעת מה יקרה עכשיו, וובחושי הנפלאים אני מתחילה להרגיש את הדם שזורם אל הוריד המרוקאי שלי. "זוכרת" אני מתקנת אותה "אני לא זוכרת" "ועכשיו תנסי לחשוב, איפה שיחקת?" "אולי..." היא עונה בחיוך, "אולי במכונת כביסה?" מיד שלושה ילדים ומבוגרת אחת, חסרת אחריות רצים אל המחסן ומרוקנים את תכולת המכונה. כשכבר די ברור שלא לשם היא דחפה את המפתח היא ממשיכה במשחק המקסים הזה "אולי, אולי, אולי...באמבטיה?" שניהם רצים לאמבטיה ואני ממשיכה. "זה לא באמבטיה פיצקי, איפה שמת את המפתח??" היא שוב מחייכת ומוסיפה מבט רציני "אולי במטבח? אולי במגירה?" ואז היא מוסיפה "כן, כן, זה במגירה, אני זוכרת..." היא ניגשת לבד למגירה של המוצצים, מטפסת על הידית הנמוכה ומוציאה לה אחד. "כן, אני זוכרת, מצאתי אותו" מכניסה לפה ועוברת לשבת על הספה. יש לה מבט כזה, של אני יודעת מה יקרה עכשיו, את תתחילי להשתגע, הם יתחילו לריב ואני אשב לי פה בשקט ואצחק. לשני הגדולים יש מבט של עכשיו היא תתחיל להשתגע ולא הולכים לחוג ולי יש מבט של בא לי למות. יש מצב שאני אשתגע.

פעם שעברה מצאתי אותו בתוך קומקום צעצוע בחדר שבעטתי בו בעצבים, אז עברתי על כל קופסאות הצעצועים האפשריות והפכתי את כל הקופסא של הלגו, אחר כך עברתי למגירות של הארון ומשם קיפצתי לעגלה של הבובות. זה לא שם. זה אף פעם לא שם.

בשלב מסויים, הבנתי שאת המפתח הזה אני לא אמצא אז אולי כדאי לחפש איפה מונח הספייר. היה כזה פעם, בטוח יש כזה עדיין. מאז שעברנו דירה לא ראיתי אותו, אבל קשה לי להאמין שהוא נשאר במודיעין, כל החברים שלו עברו איתנו..

אז הפכתי עוד שלוש מגירות במטבח רוקנתי את תכולת התיק שלי על הריצפה והגעתי למסקנה המתבקשת,  כנראה שאת הזיכרון המזעזע ואת הנטיה לאבד היא קיבלה בגנים, כי המפתח ספייר קיים, וכשצעקתי על הבחור בטלפון אם הוא יכול בבבקשה להגיד לי איפה נמצא המפתח הנוסף, הגדול ענה לי שהוא בטח יצא עם המחברת עברית שלו והקטן ביקש שאם אנחנו מוצאים את המקום הזה "איבוד" שנביא לו את הגוגו'ז המוזהב שהוא איבד בשנה שעברה.

בשניה שבה הרמתי עיני אל השעון והרמתי גם ידיים, כי היה לי ברור שלחוג כבר לא נספיק להגיע, הגדול החליט להוציא את הסנפירים מהתיק, אולי הוא תכנן להעביר את החוג לאמבטיה. הצליל של צרור מפתחות נופל על מרצפות מעולם לא נשמע מקסים יותר, ואת צרחות ה"מצאתי, מצאתי"  "מ צ א ת י"  בטח שמעו גם קוראי שמעבר לים...שלוש שניות אחר כך הם כבר היו חגורים למושבי הבטיחות ואני טסתי בגובה נמוך... ילדה אחת בת שנתיים וארבעה חודשים סיפרה למושב איך "אמא חיפשה, וגדוליק חיפש, וקטניק חיפש.. כווולללםםם חיפשו.." זה היה ניתוח מציאות מקסים, כשראיתי שהיא לא מספרת למושב איך אמא צרחה כמו משוגעת ואיך בעטתי בקופסא של הפאזל, הבנתי מה זו אהבה ללא תנאים. 

כשחזרנו הביתה, שעתיים מאוחר יותר, וראיתי את מה שנשאר מהחיפוש הגדול, שקלתי להתקשר לביטוח ולדווח על פריצה. העדויות בשטח היו לגמרי לטובתי... 

כשהייתי עדיין דיירת בבית הורי, וקיבלתי משכורת סבירה פלוס מצבא ההגנה לישראל, הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לחנות ולקנות לעצמי מיטה זוגית. זה היה המרד היחיד והראשון שלי נגד האבא היקר שלי שניסה עדיין לחנך אותי בגיל 21. ככה, כשהייתי חוזרת מהבסיס לשבת והייתי מצויידת במיטה זוגית, יכלתי להתרגל לישון באלכסון, עם כרית נודדת ושמיכה. כמה שנים אחר כך, עברה איתי המיטה האהובה שלי לדירה המשותפת והתרגלתי לישון כפיות. היינו צעירים וכל העניין הזה של לישון ביחד היה עוד חדש אז נרדמנו במגוון תנוחות מוזרות שכללו ערבוב של גופות ורגליים.  עשר דקות אחר כך, כשהבנו את הרעיון הרומנטי עברנו לחיבוק מדגמי של חמש דקות וחזרנו איש איש לכריתו ולשנתו. איבר מסויים שלנו, בדרך כלל שוק או ירך, שמר על טווח נגיעה לאורך הלילה, אבל הידיים חזרו, כל אחת לטריטוריה שלה...המסורת הזו של שינה מקבילה אחרי כמה נשימות משותפות החזיקה די הרבה זמן אבל לא מנעה את הריב האולטימטיבי על הצד הטוב של המיטה. אין לי מושג עד היום מה הוא הצד הטוב. כל דירה שעברנו העירה את הויכוח מחדש ואירגנה לצד אחר את התואר הנחשק. אז נלחמנו בערך חודש עד שנרשמה פשרה... ואז שוב עברנו דירה. מה גם שאז נכנסתי להריון... וככל שחלפו להם השבועות ולא הצלחתי למצוא פוזיציה אחת נורמלית שבה נח לי לישון עם עצמי,כך גם אפשרויות הלינה הצטמצמו ולא נותרה שום אפשרות למשהו אחר מלבד ההחלטה ההגיונית לעבור לישון בשירותים.

כשהגיע הבכור דגלנו שנינו בשיטת חינוך של הורים מתלהבים לילד בכור, השיטה ידועה בכל ספר פסיכולוגיה והתפתחות ויש לה מגוון שמות שמסבירים עד כמה היא טובה: שיטת הרצף, הלינה המשותפת, הביטחון האונטולוגי... השיטה הזו, ששמה הידוע ביותר הוא שם שנותנים לה הורים שמביטים על עצמם בדיעבד, נקראת בדרך כלל "השיטה האידיוטית". השיטה הזו, כמו שאפשר בטח להבין מהשם המקסים שנתן לה הטבע, היא שיטה שדוגלת בזה שהילד ישן, שמח ומאושר וההורים מסתובבים עם מבט מיואש ועיניים טרוטות. הילד, שישן שינה עמוקה, שוכב במרכז המיטה המשותפת, פורס ידיים ורגליים לכל עבר, בועט מתוך שינה ובאופן כללי שקוע בחלומו השמיני עם חיוך מקסים. ההורים, נמצאים כל אחד בצד אחר של המיטה. וכשאני אומרת צד אני מתכוונת לשלושת הסנטימטרים שנמצאים בין שפת המיטה לשלושה סנטימטר משפת המיטה... שניהם שוכבים ערים לגמרי ועינייהם עצומות, שניהם מפחדים להרדם ויותר מזה שניהם מפחדים לזוז. מפני שהשיטה האידיוטית היא שיטה לפיה כל עוד הילד ישן ואתם כמובן לא, הכל בסדר. אבל בשניה שאתם זזים/נרדמים/מנסים חלילה לתבוע בעלות על הסנטימטר הרביעי, הילד חש את זה בחושיו המופלאים, מתעורר ומתחיל לצרוח. השיטה האידיוטית היא שיטה לפיה כשהילד בוכה הוא מסכן וחייו אינם חיים וכשהוא ישן או ער ומחייך אתם הורים נפלאים. אין בשיטה זו שום התייחסות להורים. העובדה שחייהם אינם חיים ושהם לא ישנו כבר ארבעה חודשים רצוף לא משנה. השיטה האידיוטית היא שיטה מצויינת. ורוב ההורים החדשים דוגלים בה לתקופה מסויימת. אנחנו, בהתלהבותנו, דגלנו בה שנה ומשהו רצוף.. ואז דגלנו באישפוז כפוי ליד הילד מהשניה שהסכים, ברוב טובו הגדול, לגשת למיטתו ועד שנפל לשינה כזו שאיפשרה קימה (לעשר דקות וחוזר חלילה).

מה שכן, כשירום הודו יצא ממטתינו הקטנה, נכנסה אליה אורחת חדשה, שמיכה נוספת. שום חיבוקים לא נרשמו לפני השינה ושום מגע אקראי לא היה במהלכה. איש תחת שמיכתו ועל כריתו. תעזבו אותי בשקט ותנו לי לישון.

עם כניסתה של השמיכה החדשה אל צל קורתינו הדלה החלה מלחמה נוספת ביני לבינו. על השמיכה הטובה.  לפי מיטב המסורת שמיכה אחת היתה שמיכה שאתה הולך לישון כשהיא חמימה ומפנקת וכשהיא מכסה כל חלקה טובה של גופך החמים ומתעורר מכווץ כולך, הרגליים צמודות לבטן, והשיניים נוקשות מקור. השמיכה, אי שם בשלהי הלילה, הפכה לכדור מסובך של פוך כלוא בתוך ציפה דקה ואתה, מסתבר, קמת עם אף סתום ושתי קוביות קרח במקום רגלים.

השמיכה הטובה, כשהיא עירומה מציפתה, לא שונה מתאומתה, השמיכה השניה, ולא היית מצליח להבדיל בינהן גם תחת איומי אקדח, אבל במעטה החשיכה היא הופכת למן מפלצת מתגלגלת והורגת את החמימות...

היום, כשהמיטה הזוגית הקורסת שלי היא גם מפלט מפני חלומות סיוטים ומיני מפלצות, גם מקפצה ביתית בימי חורף קרים וגם נקודת התכנסות ביתית של ימי שבת בבוקר, אני הופכת להיות אישה עם חלום.

יום אחד, אני אתפוס את הצד הטוב של המיטה, אתעטף בשמיכה הטובה ואלך לישון... אז אני גם אנום לי ברציפות עד הבוקר בלי לקום למאבדי מוצצים למיניהם ולא אתעורר כשגוף זר וחמים מזדחל לסדק הצר שביני לבינו. כשזה יגיע אני בטח אתגעגע לגופות החמימים שרוצים את קירבתי, אבל בנתיים, לחלום עוד מותר.. 

זה כבר מן טקס קבוע שנערך בכל מיני חגים ומועדים. יש הזמנה רישמית ובערך שבוע אחר כך מתאספים בחדר קטן צפוף ובלי כיסא אחד בגובה סביר מחייכים חיוך אידיוטי ומתחילים לצלם. אם מישהו היה מצלם את כל המצלמים (נו, הא.. ברור שצילמתי...) זה היה נראה כמו מסיבת עיתונאים מהזן הנחות ביותר. יש שם מיני מצלמות שלא היו מביישות גם צלם נשיונל ג'אוגרפיק שמכוון עדשה לציפור טרופית רחוקה הרוב עם טלפונים סלולאריים ויש גם כאלה שהגיעו לשחק עם האייפד ותוך כדי מנסים להוציא תמונה.

אפשר לראות בבירור מי אלה ההורים לילד היחיד או הראשון (שני הורים, אחד רוקד עם הילד השני מכוון עדשה, באמצע הם מתחלפים בכדי שלא תהיה אפליה ואחד לא יופיע בתמונה) אפשר לראות מי שם הורה לארבעה (מגיעה עם התינוק בעגלה, מבט מיואש וטרנינג. תוהה למה היא צריכה את זה ולמה הוא אף פעם לא הולך לשום מסיבה, מידי פעם היא מצליחה לתפוס את הבן שלה רוקד, ובסוף מצלמת אותו תמונה מייצגת עם הסופגניה, תמיד הולכת ראשונה) ואפשר לראות מי סתם חושב שהגננת מגזימה.

השנה, מכיוון שהגדול כבר בגיל שלא עורכים בו מסיבות חנוכה, צעדתי רק לשתיים. אחת ב7:30 בבוקר, כי זה מה שהריתמיקאית העמוסה יכולה. תוך שלושתרבעי שעה כבר היינו אחרי ריקודים שירים וסופגניה, בין לבין הסנדוויץ שלי, בפעם הראשונה, דיקלם שירים ועשה את כל התנועות והיה נראה שהוא גם נהנה. הפרצוף ההמום שלי שהביט על הברישניקוב החדש שגדל פה שכח לפעמים לכוון את העדשה אבל הוא היה גם הבמאי ולא שכח לשלוח הוראות למצלמה: "עכשיו בוידאו" "תעמדי בצד השני של הכיתה" תצלמי אותי שוכב על הריצפה".  אז צילמתי. ויש תיעוד... 28 ילדים מסתירים אותו בריקוד הראשון, בשני רק חמישה. בתמונה של הסביבון הצלחתי לתפוס פרצוף מלא ויש אפילו תמונה אחת של גוף מלא שבה הוא מסתיר כל כך בכישרון את הפנים עם המקלות מעודדות האלה שמחלקים להם בכדי שהם יוכלו לפתח שאיפות. 

כשסיימו את השירים ואת הריקודים הגננת הקריאה את הקטע המקסים על איך כל אור קטן יכול לגרש חושך גדול ואיך כל הנרות יחד יכולים ליצור חווית תאורה מושלמת ולגרש את החשיכה. האבא הזה שאישתו בעטה אותו מהמיטה מעולם לא הזדהה יותר עם קטע קריאה.

המסיבה השניה היתה של בת השנתיים היקרה שלי. בשעה שתיים וחצי, כשאף אחד מהאחים שלה כבר לא בבייביסיטר של משרד החינוך וכשהורים נורמלים נמצאים בעיצומו של יום עבודה, צעדתי לתוך המעון עם עוד עשרים הורים שמנסים להבין על מה לעזאזל הגננת חשבה.

שם פיזרו מגוון מזרונים על הריצפה, מתוך ידיעה שלשבת על הרצפה בלי משענת כשהילדים מטפסים לך על הראש זו האופציה הכי פשוטה. המנהלת הקריאה שוב את הקטע של גירוש האור על ידי החשיכה... ואז ריתמיקאית אחרת חילקה שוב את המקלות עם החוטים אז ברור שהבת שלי נבהלה. היא לא היתה מוכנה לקום מהכסא הנח שהשלד המרופד בשומן שלי היה עבורה והיא בעיקר בדקה מה קורה אם היא ולפחות ארבעה מהחברים שלה ממלאים את החיתול באמצע מסיבה עם חלונות סגורים ובלי משב אויר לרפואה.

מכיוון שכשהיא יושבת עלי אין לי שום אופציה לכוון את העדשה צילמתי תמונה יצוגית עם סופגניה, ובהתחשב בריחות שהגן שם הפיץ אי אפשר להאשים אותי על ששוב, יצאתי ראשונה...

אני יודעת, זה נורא... כי גם הגדול שלי קיבל שני הורים ועדשה מתוחכמת, והקטנה מקבלת תמונה עם סופגניה ובריחה ממש לא מעודנת... 

ויצא לי לחשוב איך זה קורה, ההתלהבות שוכחת וההתרגשות נעלמת? או שהעובדה שזו מסיבת החנוכה ה 13 שאני עוברת ב 7 השנים האחרונות גורמת לי להיות קצת פחות סבלנית לריקודים וסופגניות...הרי גם אני במסיבה הראשונה דיקלמתי איתם את כל השירים וחיפשתי את הזוית הכי מתאימה לתמונות...אבל אולי היום, כשאני קצת פחות מתרגשת, אני יושבת עם הבת שלי על הריצפה ובמקום לצלם אני פשוט מחבקת. לא ממש חשובה לי התמונה כמו שחשוב לי שקיבלתי זמן נטו רק איתה. נכון שיש ריח ואין משענת, אבל אני יושבת איתה על הריצפה וצוחקת. היא מכניסה לי את הכד הקטן לחולצה, ומשחקת איתי תוך כדי חיבוק ונשיקה... פלא שהיא לא רוצה לקום ולהסתובב כמו סביבון באמצע הרחבה? יש לה פה זמן איכות שיותר שווה מכל מסיבה. אז מישהו יכול להאשים אותי שניגשתי לגננת ואמרתי לה כל הכבוד ותודה??

אתמול בצהריים שאל אותי הגדול על הורים גרושים. סבא וסבתא שלו גרושים וההורים של אחת מהכיתה שלו מתגרשים ואני מניחה שיש עוד כמה פרודים וגרושים בסביבותו והוא סקרן.. הקטן גם הוא מכיר את המונח ויודע שכשלסבא וסבתא כבר לא היה טוב ביחד הם נפרדו וכבר לא גרים ביחד.

כשאני אומרת שהגדול שאל אותי על גירושים אני מתכוונת שהגדול שאל אותי אם אני אוהבת את אבא ואם נשאר ביחד לתמיד. כשעניתי לו הייתי כנה עד כדי כאב ואמרתי לו שאני אוהבת את אבא מאוד ושאני מאוד מקווה שנישאר ביחד לתמיד. "או.קי" הוא ענה לי, בני בכורי, אשר אהבתי. "אני מקווה שלא תתגרשו לעולם", "גם אני מקווה", עניתי לו וחשבתי שיצאתי מהעניין די בקלות. "אבל אם כן" הוא המשיך, בני האהוב "אני הולך עם אבא".

הבחור שלי, ששמע את השיחה מהמטבח, בטח פרץ בהורה סוערת בין הכיור לתנור, ואני ניסיתי למצוא את שאריות גאוותי וכבודי על הרצפה בסלון. משלא הצלחתי למצוא כאלה השבתי לו: "אין בעיה, אבל ה WII הולך איתי!".

כן, כן, בחורה בת שלושים וחמש מחפשת להחזיר לילד בן שבע ויודעת שככה, במכה סיבובית פגעתי בו איפה שהכי כואב לו. אחרי שניה של היסוס הוא הודיע שאבא יקנה לו חדש והקטן, ששמע על הרכישה, הצטרף לכוחות הרשע ונטש גם הוא את ספינת האם. זו שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, אספה אותו כל יום יום מהגן, סבלה אותו כשהיו לו גזים וכשצימח שיניים ומכבסת לו מאז בכל יום את הבגדים.

מכאן ואילך השיחה התדרדרה אל תהומות חלוקת הרכוש ואם אחרי הגרושים יהיה לאבא מספיק כסף לרכישות יוצאות דופן, שאלות כמו מי לעזאזל יאסוף אותם מבית הספר ואיך אבא יסתדר עם הכלבה (האמיתית, זו שיש לנו בבית, לא זו שאני אהפוך אליה אם הוא יצליח להפריד אותי מהילדים..) הפכו להיות שאלות הגיוניות לילדים בני חמש ושבע, וביני לבין הבחור הוחלפו עקיצות לא הדדיות ולא עדינות...לא לכעוס עלי, האמא הבוגרת שבי היתה באותם רגעים מרוחה על הרצפה והתבוססה בדם, לא היתה בה טיפת יכולת להיות "המבוגר האחראי" ולהסביר לילדים שאבא ואמא לא מתכוונים להתגרש בקרוב ושאין להם ממה לדאוג, היא באותן שניות חשבה לעצמה שבשנייה שהיא מצליחה לקום היא מרוקנת את חשבון הבנק וטסה לבד לנופש בקנקון.. נראה אותם מסתדרים.

כשדעתי הצליחה להתישב שוב, היא ניסתה להסביר לי שלא נפגעים מילדים ושזו רק המכה הראשונה... לא ממש הצלחתי להקשיב לה מבין הדמעות (המטאפוריות, לא לדאוג) ונזכרתי שוב איך הם רצים אליו כשהוא מגיע הביתה בשניה האחרונה ובבכי קורע הלב שלהם כשהוא הודיע להם שהוא שוב צריך לטוס לחו"ל. תהיתי לעצמי מה יקרה פה אם אני לא אהיה להזכיר לגדול לעשות מערכת ואם לא אדאג שבגדי הים יהיו נקיים ביום של החוג, תהיתי מי ישים לב שהנעליים כבר קטנות עליהם ומי ידע מתי הקטנה צריכה לעשות חיסון.. וכשמניתי את כל מעלותי שלי וחסרונותיו שלו הגעתי למסקנה מאוד פשוטה, אולי יהיה להם מאוד קשה להסתדר בלעדי אבל יהיה להם נורא כיף...

הם ישחקו בWII תוך כדי אכילת מעדנים בסלון, הם יקראו סיפורים תוך כדי קפיצה על המיטה הזוגית.. בכל יום הם יעשו אמבטיה ארוכה ומלאת מים וישארו ערים עד אישון לילה כי הוא תמיד יכנע לעוד סיפור או שיר אחרון. אף אחד לא יאסוף את הפליימוביל מהריצפה ויש מצב יותר מסביר שכל יום הם יאכלו שניצל ופירה. מה רע?

ועכשיו, כשאני הסקתי את המסקנה המתבקשת, השאלה היא אם אני אצליח לישם אותה. האם בין כל הכביסות, השיעורים וההסעות אני אצליח להיות גם אמא של כיף ושעשועים.. וחשוב הרבה יותר מכל זה, האם עכשיו, כשהוא עסוק בישיבה על זרי הדפנה, הוא יבין למה צריך לאסוף את הפליימוביל מהסלון ולהחזיר את הספרים למקום...

לפני בערך עשרים שנה, אמא שלי עמדה מול הכיריים ביום שישי בצהריים ועמלה על ארוחת השבת. היא עשתה מה שהיא עושה כל שבת והעמידה חמשעשרה סירים ותבניות, בישלה בישול איטי, השקיעה בתיבול והוציאה תחת ידיה עוד אחת מהארוחות שגדלתי עליהן. באותה שבת, הגיע אלינו הביתה הבחור לשבת שלמה ומכיוון שהיא בטח רצתה להרשים אותו, היא השקיעה קצת יותר מתמיד והכינה בטח עוד ארבעה סירים נוספים למקרה ש.... מיד אחרי הקידוש היא שלפה את כל ארסנל הבישולים שלה לאותה שנה, סידרה יפה בצלחות גדולות והניחה במרכז השולחן. בחורי היקר התרשם, מן הסתם, מן המגוון והכמות, והושיט את הצלחת. הוא לקח קצת מכל דבר בכדי להיות מנומס והתישב לאכול. בנימוס אופייני לביקור ראשון הוא שאל בשקט אם יש קטשופ ואני שלפתי מקצה המקרר בקבוק מאובק וחסר שימוש שאמא שלי בטח קנתה שנה קודם כי היא רצתה לבדוק מה זה הדבר האדום הזה  והושטתי לבחורי היקר. הוא, שהיה רגיל בכאלה בקבוקים בביתו הקט, שלף את הפקק ושפך בנדיבות על כל מה שמילא את צלחתו. אמא שלי, שידועה בשקט נפשי ובאדישות הגיבה כמו שהיא יודעת וצרחה. הבחור המבוהל, שלא הבין מי מת באותה שניה על השולחן התחיל לגמגם במבוכה וניסה להבין מה הוא עשה.  

כשההמולה הזו שכחה והוא גם התישב והכניס לפיו מהיצירה הוא גילה תגלית נוספת על יסודות הבישול המזרחי. סקאלת החריף בבישולים טריפוליטאים בייתיים , ובביתי הקט כמובן, נעה בין חריף מאוד לשורף בנשמה. כשהוא הצליח להפסיק למות וניסה להסדיר נשימה, אמא שלי הבינה שהיא מתעסקת לראשונה עם זן חדש של אורחים. כאלה שלא יודעים לאכול. כשסיימנו את הארוחה אמא שלי הוציאה סיר נוסף. היה בו ארטישוק ירושלמי במי מלח ומכיוון שהיא בטח רצתה לעשות רושם על הבחור יתכן והיא שלפה גם צלחת עם פיסטוקים וקצת פירות. אז לא הבנתי למה הבחור בוהה בי במבט מאוכזב, וכשהוא שאל אם יש משהו מתוק שאלתי בתמימות אם הוא רוצה לשתות תה. 

לפני עשרים שנה, כשאני הגעתי אליו לשבת ראשונה, התיישבתי אל מול שולחן השבת וצפיתי באמו מוציאה מהתנור את החלה, חותכת סלט מלא ירקות ומתחילה להוציא מהמקרר את הקוטג והזיתים הגיע תורי להחנק. אורחת הערב החגיגית שלהם היתה חגיגית כי החלה היתה חמה וכי הם השתמשו בסט הטוב של הצלחות. מה שאכלתי באותה ארוחה היה בעיקר את התקוות שלי לצאת שבעה.

כשהם סיימו ללקק את הקוטג' מהקופסה, ואני בלעתי עוד קצת רוק, עמדתי נדהמת מול תופעה חדשה: בזה אחר זה זרמו לשולחן עוגות, גלידות וקינוחים, כאלה שלא היו מביישים שום קונדיטוריית עילית. אני, שלא חובבת שוקולד ונפשי לא הכירה את מסתורי המתוק לא ידעתי מה לעשות אל מול השפע הזה, אבל פתאום הבנתי למה הם לא אוכלים כלום לפני הקינוח.

עשרים שנה עברו מאז. הוא למד לאהוב חריף ושיש מקרים (בודדים, ממש ממש בודדים) שהקטשופ מיותר, אמא שלי הוסיפה מגוון קינוחים לשולחן השבת, אמא שלו מתישהו התחילה להגיש בימי שישי ארוחה חמה ואני התחלתי לחפש נחמה במתוקים.

אבל ההבדלים בין השולחנות עדיין מהותיים, ועניין הקינוחים הוא עדיין סיפור קורע לב. הבחור שלי עדיין מסוגל לאכול קוטג עם חומוס ופירות ואני טרם התרגלתי לאכילה לא בררנית. הילדים שלי קיבלו ממנו את אהבת הקטשופ חסרת התנאים וממני את הסלידה ממיני ערבובים לא מזוהים אבל עם כל הרצון שלי להמנע מסטיגמות, שניה אחרי שאני מביטה עמוק בפנים, אני חייבת להתייחס לעניין העדה וחייבת להודות... יש אשכנזים אניני טעם בענייני מזון, הם לא הרומנים וההונגרים של פעם, לא בכדי קטשופ שם הוא תבלין מנצח. יש גם מרוקאים שמבינים במתוק אבל הם עושים את זה בעיקר במימונה, ביום יום הם מסתפקים בקערה עם גרעיני אבטיח.

זו הכללה גסה, אני יודעת. והילדים שלי שיושבים על שני השולחנות מוצאים מה לאכול בכל אחד מהם, הם אוהבים את קציצות של סבתא אחת ויודעים שיש חגיגה של אחרי האוכל אצל השניה. אבל השורשים המזרחיים שלי נטועים עמוק באדמה בכל מה שקשור לאוכל ביתי ולא כל מסעדת פועלים ששופכת שמן לסיר יודעת לעשות את זה כמו שצריך.. הוא לעומת זאת יכול לבחור מסעדה לפי מבחר הקינוחים שיעמוד מולו בסוף ולטעון אחרי ארוחה בת עשרים ושניים סוגי מזון שעדיין חסר לו משהו...וגם אחרי עשרים שנה של יחד ועשר שנות נישואין, האוכל של אמא הוא הכי טעים בעולם, רק שלכל אחד יש את אמא שלו.

התחיל הסתיו. וזו בעיקרון עונה שאני מאוד אוהבת, יש בה חגים, וחופשות, היא רומנטית וצהובה ויש בה מינון מדוייק בין חולצות קצרות לארוכות.

בעיקרון. כי מאז שנולד לי בני הבכור, שהוא אסמתי וקצר נשימה, עונות מעבר, כך מסתבר, הן כמו כפתור הפעל להתקפים לייליים בהם הוא מפיק מגוון קולות נבחניים, צפצופים ושריקות. אם נוסיף לזה את העובדה המצערת שהאמצעי היקר שלי כבר שלושה ימים חולה ושהקטנה נזכרה בגיל שנתיים להוציא עוד איזו שן או שתיים שיארחו חברה לארבע הבודדות שיושבות לה על החניכיים ואוחזות כל אחת בלפחות דונם וחצי של חיך ללא שכנים, תקבלו זוג זומבים בוגרים שמסתובבים כסהרורים פה בלילות - יוצאים עם אחד לנשימות אוויר הרים צלול כיין באישון לייל, מודדים חום לשני או משדלים את השלישית למשכך כאבים ובאופן כללי מייחלים למות. השמועה אומרת שבקבר נחים.

אני מסתובבת כבר כמה ימים עם עיניים אדומות ומבט לא מפוקס, וכמו בתקופות צעירות יותר, גם פה זה בגלל מעשים ליליים שכבר מזמן היה צריך להוציא מחוץ לחוק. את הילדים שלי, שאני כל כך אוהבת באור יום, אני מוכנה בלילות לשלוח לטירונות צבאית או לחילופין לשלוח למתקן עצירים של השב"כ שם לפחות ידעו להעריך את מיומנות הקימה המתוזמנת שלהם: אף פעם לא ביחד ותמיד בשניה שאתה לוחש לעצמך בשקט "כבר שבע דקות רצופות אף אחד לא קם".

לצערי ולצערו של הבחור "בא לי למות" הוא לא תירוץ קביל להעדרות ממקום עבודה ולא מפחית במיל את כמות הכלים בכיור. כך נוצר מצב שבו כבר שלושה ימים מסתובבים פה שני מבוגרים מטים ליפול שבוהים בתקרה ומקווים לישועה מבורא עולם. 

ולמי שמשכנע את עצמו וטוען שביום כיפור, יום מנוחה ידוע, אפשר להשלים שעות שינה ולמלא מצברים להמשך אני אומר תודה. כי באמת אין כמו יום כיפור בעיקר להורים לילדים. קטנים. שמחכים לרכב על אופניים אבל עדיין לא יכולים לעשות את זה לבד. כששני ההורים צמים. כשהטלוויזיה, המחשב, הWII ושאר מיני בייביסיטרים יוצאים אל מחוץ לתחום ונפשך הרכה מייחלת רק לדבר אחד, לכרית. כי לטעמי, כשבחרו מיטב חז"לינו את העינויים הנוראיים שתעבור נפשינו ביום מרוק החטאים, הם היו צריכים לרדת מעניין המקלחת, האיפור ונעלי הבד ולהצמיד לכל אחד ילד מתחת לגיל 9.

כזה שלא חוצה כביש לבד בכדי להפגש עם חברים ולא מכין לעצמו סנדוויץ'.  

כזה שכשלוקחים לו את המחשב הוא חושב שעולמו חרב וחושב שאתה צריך לדעת מזה.

כזה שהולך לישון ב- 9, כי הוא רכב ארבע שעות רצוף על אופניים והוא עייף, וקם ב-6 כי הוא רוצה לצאת החוצה.

אתה, שרדפת אחריו ברגל כל הזמן הזה, וקראת עד שנפלו עינייך איפה שהוא בין שתיים לשלוש ומתעורר שלוש שעות מאוחר יותר למצהלות הבוקר שלו, בטוח לא תשכח שאתה צריך לבקש סליחה.  אז הטירונות הלילית שאני עוברת היא בעצם רק הכנה לדבר האמיתי. ובעוד ארבעה ימים, כשיתחיל הסיוט השנתי המרוכז, אני אבקש סליחה ומחילה בעיקר משעות השינה שלי, שעוברות כל לילה סיכול ממוקד על ידי שלושה עבריינים חסרי אמונה.

חמישה ימים. חמישה ימים זה בדיוק הזמן שלא ניגשתי לפינה של הכביסה. שבת, וחג, ויום הולדת... אז לקחתי לי חופש... לא חופש מוצהר, לא חופש מאורגן.. חופש ספונטני.. פשוט התעלמתי.

הבוקר, כשניגשתי לערימה (למרות שכשחושבים על זה, הדבר האחרון שאני יכולה לקרוא למה שחיכה לי שם זה ערימה... היה שם הר, היה שם צוק תלול והיה שם קיר טיפוס למתחילים... ערימה לא היתה שם...) הבוקר, ונזכרתי שחמישה ימים שלמים לא ניגשתי אליה ושהיא בטח כועסת על חוסר תשומת הלב, לא תיארתי לי כמה אהבה היא תעריף עלי... קודם כל היא קפצה עלי בשמחה בשניה שפתחתי את הדלת, ניסיתי לברוח. סגרתי מיד את הדלת והלכתי לישון לאיזו חצי שעה... להרגע... זה לא עבד, כשחזרתי היא עדיין היתה שם ועדיין קפצה עלי באותה התלהבות של קודם. סתמתי את האף, לבשתי כפפות והתחלתי למיין... גם אם הייתי עושה ערימה מיוחדת לחולצות כתומות עם פסים, עדיין הייתי מצליחה להפעיל מכונה לכל גוון...המגבות הרטובות מיום חמישי נכנסו ראשונות, לא כי הכי הגיע להן אלא כי הארומה שהן הפיצו היתה נראית לי מדבקת. משהו שבין שפעת חזירים לאיידס...

הוצאתי מהמיבש את מה שחיכה לי בנחת כמעט שבוע ותהיתי האם יש שיא גבוה מזה אליו יכולים לשאוף חיי. חזרתי אל המכונה שוב ושוב היום... יש לי עכשיו את הרגע הזה שבו סיימתי לקפל כל קולקצית הקיץ של אמובטלת ובני ביתה לשנת 2012 אבל עדיין לא הוצאתי לאוויר את כל הליין הבייתי של המצעים.

הבן הגדול שלי עוד שניה בן שבע. אם הוא מצליח להחזיק שבע דקות עם חולצה נקיה אני מודה לאל על המזל הטוב שנפל בחלקי.

הקטן, חמש עוד רגע וחצי חמש, מלכלך בעיקר את כל מה שמסביבו- בחול, בבוץ ובקטשופ.. בנסיעות של מעל לחמש דקות, הוא גם ממש אוהב להקיא.

הקטנה עסוקה בלהתמרח. לא משנה במה... זה פשוט השלב הזה בו היא בודקת מה יותר נעים לה על החולצה, המעדן של ארוחת הבוקר או הרוטב של הקציצות בצהריים.. אם היא לא תנסה, איך היא תדע???

ואני? זורקת לסל, וזורקת וזורקת... את הגרבים, החולצות, בגדי הים... כל מה שעדיין בר הצלה. שמים במכונה עם קצת חומצה ומפעילים. אחר כך מוציאים מקפלים לובשים וחוזר חלילה.

ורושמים בגדול מעל המכונה: יותר לא לקחת חמישה ימים של חופשה!

בעיקרון אני נגד. בערך מגיל שמונה עשרה אני נגד. לא זוכרת למה, אולי היתה כתובה שם איזו שטות שעיצבנה אותי, אולי התגייסתי והייתי עסוקה מדי מכדי לחפש... אבל העובדה היא כזו, בערך בגיל שנטשתי את מלך מלכי המלכים נטשתי גם את היועצת הדגולה שלו, מרים בנימיני.

כנראה שכמו העזיבה שלי את מסדרונות מילוי המצוות וחדרי האמונה, גם פה זו היתה יותר התדרדרות איטית מאשר החלטה מודעת. בהתחלה פיספסתי שבוע או שבועיים, אחר כך הפסקתי לקרוא את דברי האלוהים שכתבו על הבחור שיצאתי איתו ומשם זו היתה נפילה מהירה ותוך זמן קצר מרים בנימיני הפסיקה להיות ספקית ההורוסקופ הזמינה שלי.

וזה לא שאני לא מוצאת את עצמי חוטאת מידי פעם בקריאה של הדף היומי או של הפרשה השבועית. אני אפילו מוצאת את עצמי, כמו כל שומרת מסורת שנטשה את דתה, חוזרת לפעמים, בעיקר בחגים ומועדים (יום הולדת, הראשון לינואר והתחזית השנתית המורחבת לשנת תשע"משו) וקוראת את הכל בשקיקה. אבל כמה דקות אחר כך אני שוכחת את כל מה שקראתי וחוזרת לסורי.. חיה חיים חילוניים לגמרי ללא התחזית השבועית.

כל זה היה נכון עד לעיתון של הבוקר. שבו כאמור מופיעה התחזית השנתית לשנה הקרובה.

"לתשע"ג יהיו יתרונות רבים מבחינתכם" היא כתבה לי "גם בלי להשוותה לשנה החולפת, שהיתה קשה במיוחד" כלבה, סיננתי בליבי, והמשכתי לקרוא: "בתחומים החשובים בחייכם יחולו שינויים דרסטיים ותוכלו סוף סוף להרגע". בת זונה, כעסתי, מה לא תעשי בכדי להחזיר אותי לשורות מאמינייך. אין לך גבולות,  באיזה טריקים מלוכלכים את תשתמשי הפעם?  ובכלל, מטר הקללות שמוחי החושב המטיר על ליבי המנתר באושר, יכול לייצג נאמנה כל פרחה מתבגרת שגילתה שהעלימו לה את הלק הזרחני.

כראש כת מיומנת  המשיכה הגברת הנכבדה בנימיני  ופרטה כמה יפה ושונה תהה השנה אשר מתחילה לה היום: בכספים היא סיפרה לי ש"לאחר שלוש שנים לוחצות...מצבכם הכספי יעשה נח יותר, הוצאותכם יפחתו...כספים יגיעו מסוף אוקטובר..."  בקריירה היא כתבה לי שצדק מספק לי הזדמנויות נפלאות ושבסוף יוני יושם דגש על הגשמת שאיפותי. אפילו בזוגיות, שבה בחיי שאין לי יותר מידי תלונות, היא הבטיחה שיפור.  רק הסלוגן שלה היה חסר מתחת : "לפנק, לפנק, לפנק..."

עברו כמה שעות טובות מאז שפתחתי את העמוד הארור וקראתי את בליל השטויות שלה ועדיין אני חושבת עליו. ומכיוון שאני בחורה הגיונית, עם ראש על הכתפיים, ואני יודעת שלא הגיוני שלכל בני ובנות מזל בתולה תהיה שנה נפלאה שבה הם כנראה יזכו בלוטו, יקבלו קידום בעבודה וימצאו זיווג נפלא אני מגיעה למסקנה האחת ההגיונית מכל הסיפור הזה- ולכן אני פונה אליך, הקוראת מרים בנימיני, הבלוג פתוח לעיני כולם, ולכולם מותר לקרוא בו. ועדיין, לקחת את מה שכתוב בו ולהשתמש בו נגדי נראה לי כמו צעד אחד יותר מידי. ולכן, אני כותבת כאן, לבן על גבי מסך אפור, אם השנה הזו תהיה כל מה שהבטחת, ואם השנה הזו תביא עימה את כל מה שכתבת שחור על גבי נייר עיתון, אני מוכנה להתמנות לדוברת העמותה לקידום התחזית השבועית,

אבל אם השנה הזו לא תמלא את התקוות שנטעת בליבי הקל להתמסר אני תולשת את העמוד הזה שלך עוד לפני שאני יוצאת מדוכן העיתונים. וכך יעשו גם כל קהל מאמיני.  שלא תגידי שלא ידעת!

כשהתפללתי כל כך לסיומו של החופש הגדול השמטתי פרט קטן מזכרוני. עם פרוץ שנת הלימודים החדשה חוזרים גם החוגים. עכשיו אני אסביר: חוגים, למי שילדיו כבר גדולים והספיק לשכוח, הם הדבר הזה שאתה מוציא עליו הון לא קטן בכל חודש ובתמורה אתה מוצא את עצמך משועבד במשך שעות בתחילה לרכב, אחר כך למושב פלסטיק זול מול מדריך וכמה דרדקים מזילי ריר, וכשהכל מסתיים ואתה לוקח את חבר מריעך חזרה הביתה, הם טוענים שהם רוצים ללכת לפיצה כי "לא עשינו כלום היום".

אז השנה, במסגרת ה"חוגים" שרשמתי אליהם את שני בני האהובים, יש חוג שחיה. בהסתמך על השיעור האחרון, אני מניחה, די בביטחה, שזה יהיה התסריט הקבוע של ימי רביעי בשנה הקרובה: בשעה ארבע וחצי יתחיל מרוץ מטורף אחר בגדי הים- כמו חולצת הספורט, גם הם אף פעם לא נקיים כשצריך אותם ויד נעלמת מחביאה אותם בכל מיני תיקים מצחינים עם ריחות של עובש וחול. כשאלה ימצאו אני אזרזז אותם בצרחות למכונית ומשם ניסע לבריכה העירונית בעיר הקרובה.

שני בנים יש לי, אחד בכיתה ב', פחדן במסווה ושוויצר לא קטן, השני בגן חובה, חושב שהוא לא יצליח בכלום אבל אין בו טיפת חשש לחייו ויש בו רצון עז לזכות בהערכה מאחיו הגדול. מה שהופך אותו לסוג של מתאבד שיעי.

את הקטן מדריך יפים. מקרר רוסי עם מבטא כבד, ספידו הדוק, כפכפי פלסטיק וברית מילה. הוא צועק על חמשת חניכיו והם בתמורה עושים כל מה שהוא מבקש - בסיום השיעור הראשון, הקטן כבר צלל בבריכה של מטר שמונים בלי מצוף רק מהפחד ששיפים יעיף בו מבט אחד מיותר. כשהוא רכב על המצוף עם תנועות ידיים מגוחכות של מי שזה לו שיעור שחיה ראשון, רק המבט של הגורילה הסלאבית בפאתי הבריכה גרם לו לישר את הידיים ולהכניס את הראש למים. הוא אפילו לא טרח להגיד שהמשקפת לוחצת.לדעתי הוא פשוט פחד כי זה פשוט היה גורר מגע ישיר בינו לבין המקרר הנימול.

את הגדול מדריכה אינה. יפייפיה מולאטית עם עיניים כחולות ושיער שנשאר חלק וזוהר גם אחרי שהוא נרטב, חזה שופע והמון רצון טוב. היא מעודדת את הילדים ומחבקת אותם על כל הצלחה. היא מרשה להם לקפוץ ומאשרת להם במבט אוהב שכל כישלון קולוסאלי שלהם הוא הצלחה מסחררת. מבחינתה השניה הזו שבה הבן היקר שלי הואיל בטובו להכניס את ראשו היבש למים היא כרטיס כניסה לריו 2016. בואו נאמר שהילד פורח, בואו נאמר שמזל שהוא רק בכיתה ב ושהחזון שלה עדיין לא מעניין אותו. הבחור שלי לעומת זאת לא פספס רגע אחד משיעור השחיה של הגדול. אני מניחה שהוא יעקוב אחריה, אופס.. סליחה..אחריו בדריכות עד סוף השנה. 

בתום החגיגה, כשהקטן שוחה ארבע בריכות רצופות והגדול למד לזרוק את המצוף כשהוא מחזיק במדריכה הם יוצאים למלתחות. כבר דנתי בעניין הבנים בנות הזה כבר וטרם נמצא פיתרון הולם לשאלה היכן יתקלחו שני ילדי האהובים- במלתחת הבנות, תחת עיני הבוחנות, או במלתחת הבנים- שם הם יתקלחו בלי סבון ומיים ויצאו עם לבושים כל אחד במכנס של אחיו, חולצה הפוכה ובלי בגדי הים.

השעה תהיה כבר מאוחרת וצריך להחזיק אותם ערים עד הבית. כל האמצעים כשרים. והם רוצים פיצה.

שטויות, מחר יהיה חוג חדש..

שונאת אסיפות הורים של תחילת שנה. שונאת!!!

כל ההורים שמכירים מגיעים ומתחילים להעביר חוויות, אני שמעבירה את הילדים שלי מסגרות בצורה סדרתית (לא בכוונה, בחיי שלא בכוונה!) מגיעה ומעיפה מבטים בוחנים וחיוכים אידיוטים לחלל הגן, אחר כך אני מחפשת פינה רחוקה שבה לא יקלטו שאני מתכופפת כשמחפשים מתנדבים לוועד ומתישבת. עד שהאסיפה מתחילה, אני והחברותיות המאותגרת שלי מתעסקות בעיקר בטלפון וקצת מחייכות לאמא המוזרה בטירוף שהתישבה לידינו. אני והמבט האבוד שלי כנראה מושכים אמהות שאנטיפי שלא התקלחו שבועיים ומגדלות שיער באיזורים גבריים, כי אין לי הסבר למה תמיד האמא הכי מחוברת לטבע שיש בגן מתיישבת  דווקא לידי, הרי אם היתה סקאלה דמיונית שבה אישתו של גבע חובב טבע נמצאת בצד אחד, אני אהיה רחוק רחוק בצד השני, קצת לפני אמהות הקניון מרמת אביב, וגם זה בעיקר כי יש לי פחות כסף, אז פיתחתי תחביבים.

אחר כך הגננת מתחילה להקריא מהדף את נהלי הגן ואת האני מאמין האישי שלה, ומסבירה כמה היא מתרגשת למרות שזו השנה העשרים ושבע שלה כגננת. אני במקביל, תוהה לעצמי אם את הדף הזה הן קיבלו ממשרד החינוך ואיך הן מצליחות להסתיר כל כך טוב את ההתרגשות. הגדול שלי עבר שלוש שנים בגני עירייה והקטן הגיע השנה לשנתו השלישית. יצא לי לפגוש מגוון גננות, טובות יותר ופחות, כולן התרגשו ולכולן ילדי הגן של השנה הזו היו המוכשרים והמדהימים מכולם. מלבד להחמיא לעצמי על שהילדים שלי כנראה מרימים את הרמה של הגן כולו, אני מוצאת את עצמי תוהה מה אני הייתי אומרת לו אני הייתי פותחת שנה מול הורים חדשים כל שנה, אני מניחה שבשלב מסויים גם אני הייתי מפליגה בשבחי ילדי ההורים המדהימים שמולי וגם אני הייתי מזייפת התרגשות. אבל כל קשר בין הגננת המקריאה התרגשות לבין מה שאני אחשוב עליה במהלך השנה הוא מקרי בהחלט.

מה שלא ישתנה הוא מה שאני אחשוב על חלק מההורים. יש בהם שלא יותירו עלי שום רושם, ואם להיות כנה יש מצב די גדול שחלק מאלה שישארו פנים מטושטשות מאסיפת הורים ראשונה יהיו החברים הכי טובים שלי בהמשך השנה, אבל אלה שכן הצליחו להכנס אל נבכי מוחי הקודח לא יצליחו לעולם לשנות את הדמות שבניתי עבורם. האמהות שלא מפסיקות לשאול שאלות, אלה שלא נותנות לגננת לסיים משפט, האבא הזה, שהוא אחת מהחבר'ה, והאב האבוד שזרקו אותו לפה ואין לו מושג מה קורה עכשיו. 

כן, אני סטיגמטית... אני יודעת שיש אבות מעורבים, שמגיעים לאסיפות הורים, אבל אני חייבת להודות בפניכם יקיריי, שאם אתם מהזן המעורב, שהולך לאסיפת הורים ומרגיש שם בנוח, אתם כנראה מהסוג הראשון, שצוחק עם הבנות וזורק בדיחות על סקס, מרגיש מלך העולם אבל בפועל אפעס, לא ממש...הזן השני, שלא מרגיש כמו דג במים, הוא זה שמקשיב בעיון בכדי שיוכל לענות על השאלות של האישה בבית ומוציא את פנקס השיקים בשניה שהאסיפה נגמרת כי הוא חושב שזה מה שאשתו היתה רוצה..

חוץ מהאבות יש את זן האמהות המעורבות. שנורא רוצות להראות כמה הן יודעות. הן בקיאות בסדר היום, בשמות הילדים ומי חטף למי את הסנדוויץ היום בבוקר. הילדה שלהן בדרך כלל היא הכי פטפטנית שיש והיא מספרת להן הכל, כשהיא תגדל היא תהיה שטינקרית ויעשו לה שמיכה בצבא, בנתיים אמא שלה חושבת שזה מגניב להפחיד את הגננת במרגלת שיש לה בין כתלי הגן.

יש כמובן את הורי הוועד, שמתנדבים עוד לפני תחילת האסיפה, ואלה מבחינתי מתחלקים לכמה סוגים. אלה שרוצים שהגננת תדע שהם מעורבים ולכן תתנהג לילדים שלהם יפה, כמה  שרוצות לדעת מה המצב הכלכלי של כל הורה והורה ובעיקר עסוקות בלרכל עם הגננת על זו שיש לה כסף למגף חדש אבל לא לחוג ריתמוסיקה (כן, שמתי לב שהשתמשתי בלשון נקבה...) ואלה שבאמת ובתמים חשוב להם מה תהיה המתנה של סוף השנה. 

חוץ מכל אלה, יש גם תמיד חבורת אמהות, שהילדים שלהן מגיל אפס ביחד, הן ביררו על הגן כבר לפני שנתיים והפעילו את כל הפרוטקציות שאפשר בכדי להמשיך להיות גוש שלם ובלתי חדיר של ילדים מוכשרים מהממים ומדהימים. אחר הצהריים הן נפגשות יחד בגינה ומשם הולכות יחד לחוג הכי נחשב בכל הישוב. 

ואז מגיע החלק שאני הכי שונאת בכל הערב השנוא גם ככה הזה: מיסי הוועד. בגנים עירוניים מיסי הוועד אמורים להיות מוכתבים על ידי משרד החינוך או המועצה האיזורית, והסכום, שאמור להיות קבוע, נע סביב 600 ש"ח לשנה. או אז, ברגע שתוציא הגננת את הסכום הפעוט הזה מפיה, יזדעקו כמה הורים על מיעוטו וישאלו כיצד יכול ילד אחד בודד לחיות עם כל כך מעט, משם יתחיל דיון על מה גובה ה"תרומה" שההורים צריכים להוסיף לגן על מנת שלילדים יהיו יותר טושים, והדיון יהפוך תוך דקה לתחרות. הורה יותר טוב הוא הורה שרוצה לשלם יותר לגן. אין מיתון חברים, גם אין בעיות כלכליות, כמו במכירה פומבית הסכום רק עולה, ואין מי שיעצור או יגיד שזה מספיק.

השנה הם גם הגדילו לעשות וסגרו על תשלום אחד. שטויות, בקטנה...

כשסוגרים את גובה הסכום, הגננת מבחינתה יכולה לסגור את האסיפה.. אז יש מי שיברח החוצה, יש מי שיעמוד בתור לשיחת מנחה עם הגננת ויש שימשיכו לשבת ולפטפט למין ערב כיתה מאוחר.

עכשיו לפני שתשלחו לי פה תגובות נאצה על ההורה הנוראי שאני, אני אגיד שאני מעריכה מאוד גננות. שלטעמי להעביר יום שלם עם כמות כזו של ילדים זו סוג של קדושה ושאין לי נגדן דבר וחצי דבר והן בדרך כלל מלאות תחושת שליחות ואהבה.

עברתי כבר 6 אסיפות בגנים עירוניים,13 אסיפות במצטבר, הגננות משתנות, הגנים והכיתות, רק  ההורים לא משתנים, גם לא התסכול.