אמובטלת בברלין

גברים יקרים.

אני יודעת שאתם רגישים סימפטים ומושלמים. אני יודעת שמי שקורא פה שוטף כלים ומכבס על בסיס קבוע, אבל אני פונה לכל השאר. אלה שהם מעטים, כמעט לא קיימים , אלה שגם בגיל ארבעים עדיין צריכים הוראות:

1. הקראתם סיפור של לילה טוב, ואז עוד אחד ועוד אחד. ואחר כך הרשתם אור דלוק עם שלושה ספרים כל אחד במיטה. זה רעיון יפייפה. מאוד חינוכי.  כששטפתי את הבית למחרת ועם המים נסחפו החוצה ארבעה ספרים רטובים, חשבתי לעצמי שטקס האשכבה שעשיתם להם אתמול היה מכובד להפליא.

2. אני יודעת שקשה לכם להחליט, ושהרבה פעמים היא לא ממש ברורה וצריך ממש להתעמק בה בכדי לקבל החלטה, אבל החולצה שלבשתם היום לעבודה, מלוכלכת או נקיה? בסל כביסה או בארון? על הקולב או לקפל? ולא, על הכיסא בפינת אוכל זו לא החלטה.

3. עם הגרביים זה הרבה יותר פשוט, בחיי, ישר לסל. לא, לא אכפת לי שהם נעימות. לא שסוף סוף מצאת זוג שאתה באמת אוהב וגם לא שיש סיכוי שהם לא יחזרו משם...לסל!

4. כשאתם שוטפים כלים זה נפלא. זה אפילו סקסי ונהדר. אבל צריך קודם לפנות את השייש ואחר כך לנקות את הכיור. אם תזכרו להחזיר את המכסה המחורר הזה שמונע סתימות למקום, אנחנו באמת נשאל למה מגיע לנו כל הטוב הזה...

5. עכשיו הסבר מאוד פשוט, אבל צריך לשים לב, יש כמה פרטים שצריך לזכור אבל בעיקרון זה אפשרי: לאסוף את כל מה שעל הרצפה ולשים על השולחן לא נחשב לסדר. נכון, הרמתם, נכון, הרצפה נראית נפלא, בחיי... מעולם היא לא הבהיקה יותר מעכשיו... אבל השולחן צורח באימה... ושוב, זה עניין לא מסובך: מה שעשיתם לא נקרא לסדר, זה נקרא להעביר בלאגן. נכון, לסדר לוקח עוד קצת זמן... אבל הלו, חסכתם את הריב שאחרי, לא משתלם?

6.הקטע הזה שיש לכם תפקיד ברור בבית הוא מקסים בעיניי. בחיי, אם יש משהו שממש לא מונח על כתפי הוא נהדר, נפלא ומרגש כאחד.. אבל אם נניח, רק נניח, לשם הדוגמא, כן? שהתפקיד שלכם הוא ארוחת הבוקר, ושהם אוכלים אותה על הספה תוך כדי מריחת מעדנים לכל עבר ואחר כך זורקים את הכפית לקיבינימאט ואת הצלחת מתחת לספה, אז זה עדיין מקסים שהכנתם אבל קצת פחות שובה לב...

7. הגעתם הביתה, וכל הילדים רצו אליכם לחיבוק והנפה המפורסמים שלכם, ומיד אחר כך ישבתם איתם לכמה משחקים אחרונים לפני שינה בקונסולה הביתית. שוב התרגשתי, זה נוגע ללב ההקרבה הזו. רק אפשר שזה יקרה לפני 21:00?

8. בואו נניח שהגעתם מוקדם. השקעתם שעות לגו ופאזלים עם הילדים. הוצאתם את הפליימוביל ואת המשחק הזה עם אלפי החלקים המתגלגלים שהם אמרו לכם שאמא אף פעם לא מוכנה להוציא להם. בואו נניח ששעתיים כאלה גרמו לכם לתחושה עילאית של זמן איכות עם הילדים ושהצלחתם סוף סוף לשבת איתם נטו, בלי הפרעות. אם אחר כך תגידו להם לאסוף את הבלאגן הזה מהריצפה בסלון, או אולי תאספו יחד איתם (ולא, לאסוף את הכל לקופסא הכי גדולה לא נחשב שפיניתם, בחיי, באלוהים, שפה אני אמות אם לא!) אז יכול להיות שלא יקרה לכם כלום. נכון, יש מצב שיפול מטאור על כדור הארץ וסתם בזבזתם זמן יקר, אבל רוב הסיכויים שלא...

9. עוד עניין פעוט, קמתם בבוקר וחשקה נפשכם בחולצה. לא זו שבראש הערמה, לא השניה וגם לא השלישית. אחת מהאמצע... עכשיו זה הקטע המסובך, אני יודעת, אבל אם תקשיבו טוב זה יצליח לכם: נכון שזה נראה שאם תמשכו אותה ממש ממש מהר אז כל החולצות שמעליה לא ישימו לב וישארו במקום? ונכון שעדיין לא הצלחתם לעשות את זה מספיק מהר ולכן זה מתבלגן? אז  אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני אבל חולצה היא נקבה... הגיון אין לה, נכון? אז אני אסביר לכם ופשוט תקבלו את זה.. צריך להרים בעדינות את כל הערמה שמעל החולצה הנדרשת, לקחת אותה ולהחזיר את הערימה. אני יודעת, זה מטומטם... אבל ככה זה נקבות.

10. אני יודעת שזה נראה כאילו שלא משנה מה יהיו לנו טענות. ואני באמת מעריכה שהייתם איתם כל הערב, ששיחקתם, קילחתם האכלתם ושטפתם כלים. בחיי שאני מעריכה. אני יודעת בדיוק מה זה אומר. אני עושה את זה כל יום. ואף אחד לא מנקה אחרי. 

ביום חמישי האחרון החלטתי לעשות מצווה ולתרום מעט מהזמן הלא פנוי שלי לאגודת הנכים הבין לאומית ולקחתי את אחותי הצולעת לסרט. גם לי וגם לה היה קצת יותר מידי בלאגן בחודשיים האחרונים. לי עם הבת שלי ועם החופש הגדול, עם ההעבודה וכו' ואצלה סתם תאונת דרכים שבגינה היא כבר יותר מחדשיים רצופים לא ישנה בבית, מין חופשה מרוכזת כזו.. מהחיים שלה.

אז ביום חמישי כאמור, נסעתי לאסוף אותה וביחד יצאנו אל העיר הגדולה (בינייני האומה, ירושליים, קולנוע עם טעם של פעם...).

כבר יצא לי פעם או פעמיים להסתובב עם הפוחזת בחברת אנשים כשאני מגלגלת אותה על הרכב החדש שהיא קיבלה במתנה לפחות לכמה חודשים הקרובים..., וזה לא חדש לי שאנשים מסתכלים על בחורה נכה במבט מלא רחמים שסוקר את גופה מכף רגל ועד ראש במטרה לגלות איזה רמז ללמה כל הסיפור הזה קרה לה, אבל יום חמישי בערב, איזור התחנה המרכזית הוא איזור הומה מהרגיל והמבטים היו בוחנים ועמוקים מהרגיל. חלק חיפשו לה קרניים על הראש, חלק נתנו לה מיד לעבור כי היא מסכנה וחלק ברחו הצידה כי אולי זה מדבק החרא הזה... מכיוון שאין לי מסננים על הפה, ומכיוון שאיתה הפה שלי מקשקש אפילו יותר מכרגיל, שאלתי אותה ובדקתי עד כמה היא מודעת לגודל הזוועה. ומתברר שהיא מודעת. פחות מחודש היא יוצאת מידי פעם מהמלון חמישה כוכבים שלה לסיורים בינות לאנשים רגילים, חסרי כיסאות (וקרניים כמובן) ומסתובבת על הכיסא שלה כאילו היא נורמלית. פחות מחודש והיא כבר הפנימה את הקודים שקיימים בין הולכים על שתיים לבין נכים, בין נכים לבין נכים אחרים  ובין נכים לבין אנשים אידיוטים. מתברר שיש פה מערכת חוקים מסועפת ושצריך להיות בקיאים בפרטים על מנת להבין איך מתנהגים. מכיוון שאני לא בעלת כרטיס חבר במועדון המתגלגלים הארצי, לא הצלחתי להבין ולהפנים את כל החוקים אבל במבט מהצד אני יכולה להגיד בוודאות שמדובר במועדון יוקרתי, עם חוקי קבלה נוקשים ועם מבט מתנשא כלפי כל מי שלא התקבל לקליקה הקטנה והאיכותית שלהם. הם לא עומדים (יושבים?) בתור ולא עוברים בידוק בטחוני (מסכנים לא נושאים פצצות, כך מתברר..), מרחיקים מהם ילדים (ואחת אפילו הגדילה לעשות ועצמה לבן שלה את העיניים...) והם יושבים בכל מקום. ככה זה.

בשלב מסויים המבטים האלה , שגרמו לי לרצון עז להתחיל להעיף סטירות לכל עבר, הופכים להיות לא קיימים כמעט עבורם. אותי זה מטריף, עבורה זו מציאות. היא הסבירה לי מאד בפשטות שאם היא רואה חבר מועדון נוסף, שהיא יכולה לעשות משהו שהוא לא, היא לא תחשוב פעמיים ותעשה את זה בשבילו, והיא אמרה לי שישר היא יודעת מי חדש במועדון ומי כבר שנים בו... זה לא איך הם נוהגים, זה כנראה משהו בהשלמה שלהם עם המצב.

שלוש שעות לקח לי לברר אם לקולנוע יש גישה לנכים, ארבע שעות לקח לי להבין למה אין שרותים שמותאמים לבחורה מתגלגלת, כשקניתי את הכרטיס אמרו לי ששורה 6 היא הכי נגישה, כשהגעתי לאולם גיליתי ששורה 6 מתוך 13 היא בדיוק באמצע ושיש מדרגות גם למעלה וגם למטה. גם לשורה הכי נגישה שתי מדרגות ומעבר צר, אבל שטויות.. אני לא ציפיתי לזה, אבל היא? היא חברת מועדון.. היא ידעה, וזו בעיה שלה שהיא החליטה בכל זאת לבוא לסרט.

בקיצור, אני אולי קצת צינית ושחורה, ונהניתי למרות האידיוטים שהרחיקו מאיתנו דרדקים וסקרו אותה כאילו היא חזיר יערות תאילנדי לבוש בגד ים באמצע הרחוב, ואני יודעת שלאחותי יש כרטיס חבר זמני, ושעוד מעט המועדון היוקרתי הזה יבעט אותה מבין שורותיו, אבל גיליתי שהם פשוט יותר טובים מאיתנו. שמגיע להם יחס מועדף ומגיע להם גישה וקיצבה ואפשרויות. גם כי מה שמגיע לכל בן אדם, והוא מובן מאליו, מגיע גם להם. וגם כי אם הם מצליחים להעביר את ימיהם בתוך היחס הזה, בלי להרביץ לאף אחד, מגיע להם אפילו יותר.

אני אתחיל בווידוי: כל החיים כמעט, אני אוכלת כל מה שמתחשק לי, כולל ארבעה קרמבואים בימים יפים ווופל בלגי לקינוח. המחיר שאני משלמת על חוסר הבושה הזה והעדר הרצון הבסיסי לספור קלוריות הוא יחסית לא גבוה. כן, אני יכולה להיות הרבה יותר רזה, כן אני יכולה להוריד הרבה מהקפלים האלה שיושבים לי מעל ומתחת לתחת אבל אני נראית בסדר גם ככה ואני נורא אוהבת קרמבו.

התקופה הרזה ביותר שלי הייתה לפני הגיוס, אי שם בשלהי תקופת האבן, השמנה ביותר שלי היא כנראה היום... ואני אומרת כנראה כי אני נמנעת מלהכניס משקל הביתה וכי התקופה החשוכה של חודשי ההריון שבה הכריחו אותי לבדוק אחת לשבוע מה התנודות במשקלי זכורה לי במעורפל כמשהו שגרם לי להמשיך לאכול כמו פרה אבל להפסיק להינות מזה. 

אני יודעת שהג'ינס השווה כבר לא עומד יפה כמו פעם ושיש אחד שדורש מלחמת חורמה בכדי להסגר אבל אין לי מושג מה זה אומר בקילוגרמים. בעיקר כי כל השאר עדיין עולים...

חוץ מזה יש עוד עובדה מאוד מצערת שאני כנראה חייבת להודות בה: אני טיפוס נגרר... מאז ומתמיד היה מאוד קל למשוך אותי לעשות שטויות. זה התחיל בלברוח מבית ספר והגיע בסוף לנסיונות קשים בסמים קלים. אני אף פעם לא יזמתי אבל אף פעם לא אמרתי לא. אם זה כיף אז אני שם ואם זה לא אני הולכת...

כשמחברים את שתי העובדות המצערות הרשומות לעיל ומחברים אותן לעובדה שכל המשפחה המורחבת שלי כבר ארבעה חודשים בצום כי או טו טו יש חתונה, מגיעים לעובדה המצערת הנוספת: אני, אמובטלת, לראשונה בחיי, מנסה לעשות דיאטה. טוב, אם מי מהשפחה הקרובה שלי קורא פה, הוא פורץ בצחוק חסר מעצורים וטוען שאני משקרת במצח נחושה. אני עדיין מכינה את הפיצות הכי שוות בעולם לארוחת ערב ולא עושה חשבון בארוחת צהריים, אבל אני כבר יודעת מה נחשב משמין (אחותי- שומרי משקל..) מה מלא חלבונים (אחי- דיאטת טוקאן) ומה מכיל גלוטן ו/או גלוקוז (אמא שלי- בגמילה מכל מה ששווה בחיים). אני כבר לא חוטפת חבילת מרשמלו באישון לילה ולא טורפת בלי חשבון לחמניות עם שוקולד מריר. שבוע אני מסתובבת עם פרצוף רעב ומנשנשת מלפפונים בין הארוחות. אני גם הולכת ברגל להביא את הילדים מהקייטנות בעיקר כי הישוב שלי הוא בהרי ירושלים, הבית הוא ממש למטה והגן של הקטן איפה שהוא בראש הברוש..וגם קצת כי האוטו שוב התקלקל.

ויש תוצאות חברים! אם היה פה משקל הוא לדעתי היה מסמן הורדה משמעותית של משהו בין חמישה לעשרה גרם, ויש סיכוי, יותר מסביר, שאם אני אמשיך ככה, עד החתונה זה יעבור. 

זה פשוט לא שווה את זה... גם אם הג'ינס יסגר וגם אם השמלה תראה נהדר, אני אסתובב עם עיניים שקועות וחסרות חיים ואשאל את עצמי מה כבר נשאר לי? את השינה לקחו לי לפני כמעט שבע שנים, את הספונטניות ממש במקביל, את היציאות והדיסקוטקים זנחתי איפה שהוא בכיתה יא' ונשארו לי בעצם רק שני דברים. אחד מהם הוא אוכל השני הוא זה שקיין רוצה שאני אכתוב עליו....

סופר נני שלום,

רציתי להגיד לך שאם היית מגיעה אלי היום משעות הצהריים הביתה, היתה מספיקה לך תצפית אחת של בקושי חצי יום והיית מתקשרת לקדמן, שיבוא לקחת לי את הילדים.

היית עומדת בצד, עם המבט הרציני שלך והעיניים המתגלגלות, והיית מסמנת בקלסר השחור והנורא הזה את כל מה שעשיתי לא בסדר. היית מצקצקת בלשון כשצרחתי כמו משוגעת על הקטן ושלחתי אותו לחדר אחרי שהוא בסך הכל עבר ליד אח שלו והוציא לו לשון, היית מסמנת איקס גדול בטוש אדום כשהיית מגלה שהקטנה מסתובבת עם קקי כבר לפחות שעתיים ואני אפילו לא יודעת והיית שולחת אותי לסשן סיוטים במכון אדלר כשהיית רואה איך התייחסתי לגדול.

היית עומדת בצד, עם הקוקו האסוף הזה, שאף שערה בו לא מעזה למרוד בך ולצאת לשניה מהצורה שהנחת אותה בבוקר והיית נאנחת ותולה בי מבטים מיואשים, כשהבחור היה סוף סוף מגיע היית נוזפת בו על איך שוב הוא השאיר אותי להתמודד לבד ואומרת לו בטון המעצבן שלך "אתה חייבבב להבבין, זה פששוט בילתי אפפשרי".

אני רוצה להגיד לך שאם היית פה, והיית עושה את זה, כי זה מה שאת עושה, הייתי מעיפה אותך לאלף עזאזל. אני בדרך כלל בחורה מנומסת, ואמא שלי למדה אותי שמתייחסים יפה לאורחים ועדיין, בשניה שהיית אומרת איזו אמא נוראית אני, הייתי מטיסה אותך לקיבינימאט.

אלפי פעמים צפיתי מהצד בהורים שמגדלים את הילדים שלהם בנחת, אבל במקרה עברו לי מול העיניים. היו כמה מקרים שחשבתי שהם נפלאים אבל בואי נודה על האמת, ב90% מהפעמים חשבתי שאני יודעת יותר טוב. ומהבחינה הזאת תפסת לך ג'וב אלילי, את נכנסת לאנשים הביתה, מציצה להם לחיים ולתוך לנשמה, ומיד אחר כך יושבת וצולבת אותם עד מוות.

אם נהיה כנים לשניה, ומישהו שחומד לצון ובעל חוש הומור מבריק היה מצליח להכניס אותך אלי הביתה חמושה במצלמות ומבט ביקורתי, התכנית שלך היתה הופכת להיות משהו אחר לחלוטין, כי אני בטח הייתי מנצלת את העובדה שהילדים שלי תחת פיקוח צמוד ומדוקדק, תופסת מזוודה, זורקת לתוכה בגד ים וסיגריות (אם כבר רחוק...) ומשאירה אותך להתמודד. הייתי שמחה לראות איך את קמה בבוקר המי יודע כמה, כשרק לפני שעתיים הלכת לישון, ומצליחה לשמור על התסרוקת המעצבנת הזו שלך. הייתי רוצה לראות איך את היית מתמודדת עם ערמות הכביסה, עם המינוס בבנק, עם הריבים בינהם ועם החופש הגדול. אין מצב שהיית מפספסת את החיתול עם הקקי, הא? כי היא בטח היתה שוב מורידה את החיתול ומשאירה לך הפתעה על הרצפה בסלון. איזה סמפטית וסבלנית היית אז... כל מה שהיה מעניין אותך זה שהקטן חייב תשומת לב אחד על אחד.

אה.. אני גם תוהה לעצמי איך היית מגיבה כשהיית מגלה שבזמן שהכנת צהריים וחשבת שהם משחקים נפלא בחדר, הקטנה הספיקה לשבור לך את המשקפי שמש שהתלבטת חודשיים אם לקנות ולקשקש לך על כל המסך של הפלאפון בטוש היחיד בבית שהוא בלתי מחיק. הם בזמן הזה, במקום לשחק בערמות הפליימוביל שקנית במיטב כספך ועל חשבון כל מה שרצית לעצמך בחמש שנים האחרונות, חושבים שזה ממש, אבל ממש מצחיק לשפוך על הרצפה מרכך כביסה ולעשות חְליקות. 

כמה סבלנות וסימפטיה היתה לך אז? היית יושבת איתם לארוחת צהריים מחוייכת ואומרת לעצמך להרגע? היא הרי לא הבינה שהמשקפיים האלה היו הדבר הראשון שהרשית לעצמך להוציא עליו כסף בשנה האחרונה בערך ואצלם זו בסך הכל משובת נעורים, לא?

אני רוצה לראות מה היה קורה לך כשהבחור היה מגיע הביתה, אני אעשה לך ג'סטה, לפני ארוחת ערב והם רצים לקראתו כאילו הם שהו כל היום עם קרואלה דה ויל, ויושב איתם שעה שלמה לסיפורים ומשחקים בזמן שאת עם מבט מזוגג בעיניים ורצון אמיתי למות, גם אז היית חושבת שצריך להשקיע בזוגיות ושאתם חייבים לעצמכם פעם בשבוע זמן איכות? כי אני חושבת שהיית פשוט הולכת לישון. ספק אם היית מתקלחת ואלוהים יודע איך הקוקו שלך היה קם בבוקר.. 

אני רוצה להגיד לך, סופר נני יקרה שלי, שכשאני נופלת על התוכנית שלך, בין ניקור לשינה, ובהורים שפונים אליך לעזרה, אני מתחבאת מתחת לשמיכה מבושה. לא על האמא שאני, בזה אני דווקא לפעמים די גאה (פ'סדר, חוץ מהיום בצהריים ואתמול לקראת שינה) אלא על הדרך שבה אנשים נואשים מוכנים לקבל עזרה. ועל איך את מנצלת את זה וכמה זה קל, כי יום אחרי זה כשאני רואה את ההורים האלה שמגדלים בנחת שוב חולפים מולי לשניה, אני נזכרת שגם אני בעצם לא כל כך בטוחה.

כששלושתם יושבים מאחורה, היא צורחת ונפל לה המוצץ, הגדול תפס ראשון את הבקבוק של השתיה והוא בדיוק באמצע להוציא לשון לאחיו על ההישג והקטן בועט לי בגב וצועק בקול הכי מעצבן שקיים עלי אדמות "דאאאאאייייייי", אני מדמיינת שיש לי מונית ניו יורקית צהובה ושבלחיצת כפתור אני מרימה חלון מפריד ואטום לרעש.

 אני מגביהה קצת את המוסיקה ונשבעת לעצמי שאני לא אסתובב אחורה.

זה מחזיק עשר דקות, או שתיים עשרה... ואז אני שואגת שאגה מטורפת, שעושה לי אדום בעיניים, ש"די" ו"מספיק" ו"שקט כבר", שאגה שמעלה לי את הדופק לשלושמאותשמונים במנוחה ולהם לא עושה כלום.

היא צורחת קצת יותר כי היא נבהלה ושני הגדולים מתחילים במלחמת צרחות שאמורה לפתור אחת ולתמיד את השאלה הכי חשובה שקיימת נכון להיום: מי התחיל?

 ההסברים הלגיטימיים וההגיוניים נעים בין "זה אוּוּוּוּוּוּ"  לבין "לא נה-כון" ומסתבר שככל שהטון יותר גבוה עולה רמת הסבירות לזה שהדובר צודק.

כשאני מצליחה סוף סוף לגרום לשקט במושב האחורי (הטון שלי הכי גבוה, בנתיים...) אז מתחילה מלחמה שבה אני מנצחת אם הגענו הביתה ואף אחד מהם לא נרדם. כל האמצעים כשרים: שוחד הוא לגיטימי והוא מחזיק חמש דקות, אז כדאי לשמור אותו לסוף. לעצבן את אחד מהם לקול מצהלות האחרים מעביר בערך חמש דקות לכל ילד, לתת להם לשיר בקולי קולות עובד רק אם זה שירים שכוללים את המילים תחת ו/או תחתונים ו/או קקיפיפי וזה סוג של דיסוננס קוגנטיבי...

כל נסיעה שנמשכת מעל עשר דקות וכוללת מושב אחורי מאוכלס בשלושה ילדים שנולדו בפחות מחמש שנים היא  מתכון בטוח לירידה מהרכב עם היפרוונטילציה. לפעמים אני שוקלת להעסיק נהג, אבל אז נזכרת שאני אצטרך לשבת איתם מאחורה ושמחה שיש לי את הפריווילגיה של מושב נפרד במרחק סימלי.

בשעה אחת אספתי את האמצעי מהקייטנה, הגדול והקטנה כבר היו באוטו ובסידורים מהבוקר (אלוהים יודע למה הקייטנה של הגדול החליטה שה 10.7 זה תאריך מצויין להתחיל בו) ויצאנו לדרך. האוטו היה צריך להכנס למוסך לתיקון קצר יחסית ומכיוון שאני מטופלת בילדים 24/7 +פוחזת היום בצהריים היה הזמן היחיד.

הכנתי את עצמי מראש, נשמתי נשימות עמוקות וסידרתי לו"ז. מול המוסך יש קניון, יש בורגר ראנץ' ויש חנות ספרים, סוגר לי בול את השעה +איזה שעה טווח ביטחון. מהמוסך צעדנו ישירות לבורגר ראנץ', ומכיוון שאני ממילא מרעילה אותם בשמן חסר ערך תזונתי נתתי להם להתפרע ולהזמין איזו ארוחת ילדים שירצו, אפילו עם ספרייט. ככה לשלוש דקות בערך הייתי אלילה. לידי ישבה אמא אחת עם שלושת הילדים שלה וגם עם האמא שלה, וניסתה להסביר לילדים שלה כמה הם נוראיים וכמה הילדים שלי מקסימים ואוכלים בשקט. רציתי להעיף לה כפכף לראש, ככה, במשפט אחד בודד, היא עברה על כל היהרג ובל יעבור שלי. עזבו את זה שהמטומטמת אמרה לילדים שלה שיש יותר טובים מהם, זה בקטנה, הילדים שלה, שתתמודד, אבל היא לגמרי העלתה לילדים שלי את השתן לראש ויותר חמור מהכל, היא קראה למרפי (הבן זונה, כן?).  

חמש דקות אחר כך הקטן היה צריך להשתין והגדול ניסה לקלוע לו צ'יפסים לשיער, נשמתי עמוק והסברתי לקטן בשקט וברכות שגם אם יצא לו שתן מהאזניים עכשיו הוא ימתין עד שנגמור לאכול כי השרותים הקרובים נמצאים מחרתיים בערך והעברתי את כל הצ'יפס של הגדול לקטן. יותר פשוט לתת לו את זה ידנית, בלי שערות.

הקטנה היתה מלאת קסם, בחיי, רק תנו לה קטשופ ואפשרות להתמרח, ואין שקטה ממנה ביקום. אחר כך תשרפו את הבגדים.

כשסיימנו את התענוג הצרוף (אין על ספרדי חריף, חרא המבורגר שוחה בחומצה גופרתית, אבל טעים רצח) הלכנו לשרותים. ופה אני חייבת להבהיר נקודה. כשאני, אישה (די בבטחה אני אומרת את זה), עם שני בנים בגיל הסקרנות המינית ותינוקת, צריכה ללכת לשרותים, בעצמי, או איתם, תמיד אני אהיה בדילמה. הם רוצים את הגברים. הסחלה הזה של המשתנות עושה להם את זה ויש להם איזה קטע של אושר עילאי אם יש משתנה שמתאימה להם בול (אני אחסוך מכם תיאורים של משתנות שמתאימות להם כמעט, כן? כי כל פעם שהקטן מחבק משתנות בכדי לקלוע, יורדות לי שנים מהחיים. וכן, אני מציצה...) ובאופן כללי הם כבר מרגישים קצת בושה להכנס לשרותי נשים. אני סתם בחרדות שמישהו מהם יתקע בתא נעול/יפגוש פדופיל/ימרח על הרצפה אז אני מעדיפה לראות אותם. בייחוד אם זה קצת יותר מפיפי. היגיינה בסיסית זה לא הצד החזק שלהם, ויש מצב שאם אני לא שם הם מלקקים את המושב של האסלה. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותם לבוא איתי. רוב הפעמים לא. אז אני נעמדת מבחוץ, ומציצה. הגברים בפנים תוהים מי זו הסוטה עם התינוקת ומה לעזאזל עושה לה את זה בתאי שירותים והילדים שלי עסוקים בלקלוע למשתנות.

אם גם אני, חלילה, צריכה להשתין, אז מתחיל מסע שיכנועים שיבואו איתי. ומציאת תא שירותים מספיק גדול להכיל גם אותי וגם עגלה, עם אופציה לשני מציצנים, שיכולים מבחינתי לעמוד בכל צד של הדלת, העיקר שאני אדע שהם לא החליטו ללכת לבקר את החנות הזו שאמא לא הרשתה שנכנס אליה.

זה המקום להודות לנכים. המודעות שיש לבעלי הכסאות עשתה את חיי קצת יותר קלים. 

משם המשכנו לג'מבורי המאולתר שכל קניון שמכבד את עצמו מקים מול החנויות הכי אטרקטיביות שלו, הוא מיועד לפעוטות עד גיל שלוש בערך, ולהשגחת הורים, אבל ברוב המקרים תמצאו בו גורילות בני שמונה ואמהות בקניות. אני, איפה שהוא באמצע, גורילות בהתהוות והשגחת הורים...

בערך אז קיבלתי את הטלפון מהמוסך, לא שעה ולא שעתיים, בערך שלוש, עם אופציה ליותר. מזל שהגג סגור לרגל שיפוצים,  כי סתם לקפוץ לקומה של החניון לא יעשה את העבודה.

את החנות ספרים משפצים, אז הפינה היפה של הכסאות לא קיימת, ולהקריא להם ספר בעמידה זה לא שוס, אבל יש סופר בקומה למטה, בואו נלך לבחור ממתקים... 

העברנו שם בכייף עוד עשר דקות שלמות ומשם חזרנו להשתין, ונכון שלא צריך, אבל בואו נחליף חיתול עכשיו, אין אף אחד בפינת החתלה, וזה חדר גדול, אפשר ללכת שם מכות חופשי. בשניות זה הגיע ללהשפריץ אחד על השני מיים ומזל שיש סייל ויש חולצות ב9.90. ככה שרפנו עוד בערך רבע שעה בלחץ, "עוד פחות משעתיים", אני עובדת על עצמי, אבל מייד עונה לי "אוי, סתמי, טיפשה!".

שלוש וחצי שעות אחר כך, כשכבר עברתי איתם בכל חנות בקניון, הענשתי כל עונש אפשרי והם החטיפו את כל ארסנל המכות שלהם אחד לשני, הגענו למוסך.

לא עניין אותי שהוא אמר עוד מעט, ולא עניין אותי שהאוטו עדיין לא היה גמור, העלתי, חגרתי, הכנסתי את העגלה והתישבתי בפנים. עכשיו אני רוצה לראות אותך עונה לאיזה טלפון או אומר לי שזה ייקח עוד שעה... 

שלוש שעות ועשרים דקות. זה הזמן שבו ישבתי מול תשעה קשישים וקשישה אחת. מתוכם היו 10 דקות של הסבר על הפעילות, דקה של חתימה ומאה שמונים ותשע דקות של בדיחות ביידיש ורכילות מימי פלוגות המחץ.

כולם שם דיברו תנ"כית שוטפת כשאני השתדלתי לא לעשות טעויות של שלוש ושלושה. מהשניה שהרשמיות נגמרה ורואה החשבון ברח כל עוד נפשו בו, ישבתי וצפיתי באנשים שעליהם כנראה ביססו את הדמויות של הזקנים מהחבובות. שמות כמו בן גוריון, עגנון ולייבוביץ', היו מהמעטים שכן הצלחתי לזהות, הם דיברו גבוהה גבוהה ואני בקושי מטר וחצי...היו רגעים, נדירים אמנם, אבל היו, שבהם הרגשתי שאני חלק מההסטוריה, אני יושבת בחדר אחד עם אנשים שאם הייתי בודקת יותר לעומק את העבר שלהם, בטח הייתי מגלה שחוץ מכל מה שאני כן יודעת הם בטח חתומים על מגילת העצמאות ולחשו על אזניו של משה שרת שניה לפני שעצם את עיניו.

הם ספרו את החברים החיים של הקליקה הקטנה ממילא שלהם ונזכרו בערגה איך היה פה שמח לפני שנולדתי, כשטרמפלדור עוד היה בחיים והם היו בשיא תפארתם. 

אני חייבת להיות כנה עם עצמי, אלמלא העבודה הקודמת שלי, שהקנתה שורה של יוקרה לכאורה, לקורות החיים, ושם המשפחה הגלותי שהקנה לי הבחור, ספק אם הייתי מגיעה לשבת בחדר אחד עם חברי האקדמיה ללשון  עברית ועם גווארדיה כל כך מכובדת מהספרות הקלאסית. וזה לא שאני מזלזלת בעצמי חלילה, אלא שהסוג הזה של האנשים כל כך שבוי בתוך המסגרות של פעם, שאין סיכוי שהייתי מצליחה להשתחל לי לתוך כזו ישיבה, בטח שלא לארגן אחת.

ואני אחזור שוב, הישיבה הזו היתה ברובה רכילותית, אין שום כשרון שהייתי צריכה להפגין בכדי למלא את תפקידי החשוב שם, אבל בכדי לקבל אותו הייתי צריכה להתאים למסגרת. הייתי צריכה לדעת איך מדברים עם עשרה קשישים שגורבים גרביים חומות ודקות ומעליהן  סוגים שונים של סנדלים בצבע זהה, הייתי צריכה לדעת לענות בדיפלומטיות לדקירות כואבות מתחת לחגורה, כי זה מבחן הכניסה שלהם, והייתי צריכה להיות יפה ולשתוק (באחד מהתחומים אני מאותגרת קשות, עם השני למדתי להשלים...) הייתי צריכה לדעת לחייך במקומות הנכונים ולהנהן בהסכמה, הייתי צריכה לדעת מתי לבקש חתימה ומתי לשחרר ישיבה. כל זה לא דורש דוקטורט, רק להיות בן אדם.

ובכל זאת, בסוף, כשליוויתי את אחת מהן במדרגות לביתה, וראיתי איך כל היוקרה נושרת, קצת בכל מדרגה, וכשהדלקתי לה את האור בבית הריק, ראיתי שהעיניים שלה נשארו נוצצות ושחדוות המפגש נשארה אצלה הרבה אחרי ששלי נעלמה, ושמחתי. כי אחרי הכל, חוץ מאת העבודה שלי, עשיתי גם משהו טוב.

מלחמות ביתיות הן קטנוניות. הן קנטרניות ומלוכלכות. וזה נורא להיות חייב. אתה מסתובב כל היום בתחושה שזה היה מתחת לחגורה. שאתה חייב למצוא ולהחזיר איפה שיכאב, כי כשאוהבים אז יודעים איך להכאיב באמת. ואתה תמיד רוצה שהמלחמה תגמר, ושתפסיקו כבר עם המשחקים המטופשים האלה. וגם אם אתה מוכן להבליג ולהפסיד, הכבוד שלך ישב על הכתף ויכריח אותך להחזיר. בשניה שאתה עשית את הצעד האחרון אין לך בעיה לבקש סליחה ולהציע הפסקת אש. כבר כמעט שבוע שאני מחפשת את הדרך שתכאב לו הכי הרבה, מחפשת איך להחזיר לעצמי את הכבוד ולהצליח. הוא כבר שבוע מחפש אותי מעבר לפינה. הוא יודע שבסוף אני אצליח להבהיל אותו בחזרה.

כבר יותר מעשר שנים שהמלחמה הזו נמשכת, בהתחלה היינו רק שנינו ואחר כך הצטרף הגדול. יום אחד כשהגננת שלו שאלה למה הוא מבהיל את הילדים בגן, עבר בי רגע קטן של בושה על התחביב הנורא הזה שפיתחנו פה בבית, אבל הוא עבר עוד באותו היום כששוב הפכתי לזו שהפסידה במערכה האחרונה.

הפוחזת גם היא לוקחת חלק במלחמה, היא תמיד נגדו אחרי שהוא זה שהכניס אותה לעניינים כשהוא הגיח מאחור ושאל בחושך "מההה את עושה?". הגדול הולך על מי שנמצא, יום אחד הוא ישתתף באיזו תכנית ריאלטי שתחפש כישרונות, אין מצב שהיכולת הזו שהוא מפתח לא תזכה לאיזו שהיא הערכה...

ואני, שהכנסתי הביתה את המלחמה, צוחקת גם אם עכשיו ירדה לי מהחיים איזו שנה. אני לא מצליחה להשאר חייבת ולא מצליחה לעזוב את זה בצד. אני חייבת להחזיר ולהשיב את הסדר. גם אם שניה אחר כך אני אחזור להיות זו שמסתכלת מעבר לפינה וזו שבסוף יתפסו אותה לא מוכנה....

סוף שבוע אחד עם לינה אצל סבתא, שני ימי הולדת, אחד של איחוד משפחתי מרגש ואחד עם חברות שהזמן בו עצר מלכת, באמצע היה לילה של שינה טרופה והמון יקיצות לא טבעיות, פרוייקט אחד גדול ויצירתי, נסיעה ארוכה הביתה וסוג של עבודה חדשה.

בשניות הראשונות שבהן אני יושבת מאז יום חמישי, קופצים בחוץ שישה ילדים, שלושה מהם שלי, שניים מוזמנים ואחד (אלוהינו) שבא עם אחיו והחליט להשאר. כשהבחור יחליט להפציע אני אצא למשרתי השניה (השלישית? הרביעית? כבר הפסקתי לספור...) ואחזור עם הלשון בחוץ. כתבתי אלפי פוסטים בראש ואף לא אחד על מקלדת, היו לי מליוני דקות של שקט, אף אחת מהן לא באמת הצליחה לצאת מחלומות הזויים ולהפוך למציאות. יום אחד אני אכתוב על זה ספר. יקראו לו היתה ואיננה. 

פעם בכמה שבועות, מגיע אבא של הבחור מרחוק ורוצה לפגוש את הנכדים. פעם בכמה שבועות אנחנו חולים באמנזיה קלה וקובעים איתו במסעדה.

שש בערב וכולם מקולחים לבושים ומריחים, נכנסים למקום הארוחה התורנית ומתחילים לסבול. הגדול והקטן מתיישבים אוטומטית אחד ליד השני ומתחילים לריב. הקטנה מתחילה לטפס על הכיסא בניסיונות לשבור את המלחיה. לוקח לי כמה שניות להזכר שבדיוק ככה היה גם בפעם הקודמת ואני חוזרת לתפקד. בין שני הגדולים אני מקימה חומה בדמות סבא. את הקטנה אני מושיבה בפינה הכי רחוקה מהסכום ומהכוסות. כשהבחור ואביו שקועים בשיחה ערה על עינייני דיומא, הילדים שלי עסוקים בלחרב את כל הדייטים ברדיוס קילומטר ואני עסוקה בלרצות למות. גדול די, קטן מספיק, פיצי תעזבי כבר את הסוכר. גדול עזוב את הסכין אתה תוציא למישהו עיין, קטן עזוב את הסכין אז מה אם הוא הוציא לך עין...

המלצרית בשלב הזה כבר בוכה במטבח והשף בשוק מזה ששפכו על מנת הדגל שלו מיץ תפוזים. הקטנה עושה עיניים לשולחן מאחורינו והופכת אותם לבעלי בריתינו היחידים במסעדה כולה.

על החולצה של הילדים שלי חסרים רק המחירים בכדי להשלים את התפריט ואת השולחן שלנו ישרפו בחוץ ישר אחרי שנצא, להציל אותו כבר אי אפשר.

יש רגעים בערב הזה שכל מה שבא לי לעשות זה ללכת להתחבא בשרותים ולרכל עם הזקנה התורנית על משפחת החוליגנים מהשולחן שליד הכניסה. "איזו חוצפה" אני אגיד לה "חסרי נימוס בסיסי, ראית איך הם משכו למלצרית את המגש? בנס זה לא נשפך להם על הראש", היא מייד תצקצק בלשון ותגיד שהנכדים שלה בחיים לא עושים כזה בלאגן. ושאולי היה עדיף שזה ישפך להם על הראש, כי אז הם ילמדו אחת ולתמיד איך צריך להתנהג. כשאני אצא מהשרותים אני אעיף מבט מזלזל בבעלי שיחיה ובשלושת גוזלי הקטנים, ארים את האף גבוה גבוה ואצא לבכות באוטו, בשקט.

אבל זה לא יקרה, אני אמשיך לשבת ליד השולחן ולצפות בזוועה כמו בסרט אימה שאתה לא יודע אם אתה נגעל או נהנה מכל הדם הזה שנוזל שם בכל חור, ומכסה את העיניים עם הידיים אבל מציץ כל הזמן מבין האצבעות.

כי עם כל הבלאגן והצעקות, באיזה שהוא מקום, עמוק עמוק בלב, אני בעצם די שמחה שהילדים שלי מלאים שמחת חיים, שהם צוחקים בקול ומכל הלב, שהם מתיחסים למלצרית כמו לחברה מהגן ומרגישים בכל מקום כמו בבית. זה אולי לא נח לי באותה סיטואציה אבל זה אומר שנח להם בחיים.