אמובטלת בברלין

אתמול היה טקס קבלת החומש של הגדול. הוא עמד לבוש לבן, עם זר פרחים על הראש, ודיקלם מול כל בית הספר וההורים את המשפט שרודף אותי בחלומות. הוא רקד את הריקוד ושר את השירים ובסוף קיבל את החומש והעוגה ולא השאיר חלקה לבנה לרפואה.

כל שנה לפני שבועות אני מתחילה בחיפושים ומרוצים. אני חייבת לעבור על אחד מעקרונותי הגדולים ביותר, למעול בכל מה שאני מאמינה בו ולזרוק לפח את אישיותי העיקשת שמבטיחה לעמוד בפרץ. אני הולכת לקנות להם חולצה לבנה. כל פעם כשאני מגיעה לחנויות הבגדים (סוף עונה, מכירת חיסול ומבצע סוף סוףףףף עונה) אני פוזלת לעבר המדף הלבן: חולצות חגיגיות, מכנסיים מעומלנים ושמלות מתנפנפות. וכל פעם אני נשבעת שלא משנה איזה מבצע ומה המחיר. כי אני יודעת שזה לא שווה את זה. הילדים שלי יפייפיים עם בגדים כהים. שלא רואים עליהם בעין בלתי מזויינת, את הכתם של הקטשופ, את המריחה של המעדן ואת תפריט ארוחת הצהריים של השבוע האחרון. הילדים שלי נראים נפלא בבגדים שאפשר להרתיח במכונה, שאפשר ללא חשש לשפוך עליהם כמות נדיבה של מסירי כתמים ובכלל הם נראים הכי טוב בבגדים מכותנה, ישנים, שגם ככה לא היו משהו כשהם יצאו מהבית. סבתא שיק.

כי כשאני מלבישה אותם בג'ינס יפה או חולצה עם צווארון (לא מכופתרת או מעומלנת חלילה, טריקו, פשוטה, שני כפתורים למעלה ומראה קצת יותר מכובד, מבד נעים, כן?) אז בהליכה הראשונה לשירותים הכפתור של הג'ינס נקרע מעצבים והחולצה מריחה למרחקים כי הוא כל כך היה עסוק בלקרוע את הכפתור ושכח שצריך גם אותה לפנות מהזרם, כשהוא יסיים הוא יחזיר את המכנס למתניים (המאוד מאוד נמוכות שלו, כי אם לשפוט לפי קו המותן של הילדים שלי, אני מגדלת שני אינסטלטורים בפונטציה) באלכסון וימשוך את הצווארון כי הוא מפריע. את הכפתורים הוא ילעס עד מוות או עד שהחולצה תקרע, מה שיבוא קודם... ואת הנעליים הוא בכל מקרה הרס בפעם הראשונה שהוא נעל אותם, אז הלוק ממשיך עד למטה.

במשך כמעט שבע שנות הורות פיתחתי כל מיני פתרונות לסטייל ההורס של הילדים שלי. בקיץ אני קונה רק סנדלי שורש, כי לא משנה כמה כדורגל שיחקו בהם ובכמה שלוליות ברזיה הן שהו, שטיפה אחת והכל נראה יפה וחדש. המכנסיים מגיעים רק עם גומי והבגדים כהים. מכחול ומעלה.

ואז כאמור מגיעה הדרישה מהגן ומבית הספר לבוא לבושים לבן. ולא רק החולצה, שכבר נצבעה שבלל צבעי האוכל מאז יום השואה ויום העצמאות. עכשיו צריך גם מכנסיים!

אני תוהה מי בכלל רואה שהמכנס לבן כשהם מגיעים למערכת החינוך. הם הרי אכלו ארוחת בוקר, טיפסו על העץ בדרך לאוטו ועשו תחרות זחילה בשביל הגישה, וכל זה רק בחצי שעה הראשונה של היום.

הבגדים החד פעמיים אני קוראת להם. יש מקרים שחייבים לקנות בגדים חד פעמיים- למשל לחתונה של אחי הבאה עלינו לטובה. בחתונה של אחותי הקטן הקיא על עצמו עוד בדרך ותוך כדי הריקודים הם שכבו על הרחבה ואספו נצנצים.

אז יש לי מכנס לבן אחד, שהיה פעם ארוך ורחב והיום הוא קצר וצמוד. הוא עובר מדור לדור ומשנה לשנה, ובכל שנה מוסיף לעצמו עוד כתם אחד של כבוד. כל שנה אני מחפשת אותו במדפים הגבוהים של הארון ומתלבטת אם הוא עדיין בר לבישה. והוא מביט עלי, עם כל אותות הכבוד שאסף על פני השנים, מחייך ומבטיח שגם השנה יהיה בסדר. ממילא אף אחד חוץ ממני לא שם לזה לב. 

מישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל הם מפסיקים להשתין על הקרש של השירותים? ואם יש גיל שבו אני אפסיק לשמוע את ה"לא בא לי" הזה? כי אני אישית לגמרי מיציתי, בחיי. ובאיזה גיל הם מפסיקים לזרוק את הגרביים בסלון או את הילקוט בכניסה? כי אולי אם יהיה לי איזה דד ליין אני אפסיק להתעצבן מזה כל פעם מחדש...

אה, וגם ממש מעניין אותי באיזה גיל הסיפור הזה של להתעלם מהצעקות שלהם מתחיל לעבוד, כי הם כבר מזמן למדו להתעלם משלי.

יש דברים שאני יודעת שלא עוברים לעולם, כמו שבשניה שצריך לסדר פה אז מתפתח כאב בטן פתאומי ששולח אותם להתייחדות חסרת תוצאות עם הקרש המושתן.. ויש גם דברים שאני יודעת שברגע שהם יעלמו אני אתגעגע אליהם קשות, כמו לדעת בכל רגע נתון איפה המבצע הכי טוב בארץ על חבילת חיתולים. אבל יש דברים שאני יודעת כבר עכשיו, שאם הם יעלמו מחיי לא יהיה בי ולו שביב קטן של חרטה, כמו הסיפור הזה של ההשתטחות על הרצפה בבכי קורע לב- הושיעוני זדים, אמא לא מרשה לי ארטיק..או הקיבה הכל כך רגישה לנסיעות ארוכות. יש לך בחילה? תתמודד! תפסיק להצחין לי את האוטו, ולא, זה לא מצחיק אותי בכלל שעשית את זה גם בדרך לחתונה של אחותי. אחי מתחתן עוד שלושה חודשים ויש לנו כמה נסיעות לא פשוטות בהולנד, אז יש מצב שנסגור את הפינה הזו כבר עכשיו?

ומישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל אפשר, סופית, להפסיק להיות העוזרת הפרטית שלהם? כי היום הם מתנהגים כמו סלב ליגה ג' מהוליווד שצריך כלבוייניק שיזכיר להם מתי  לנשום. ואני כבר יודעת שעד גיל מסויים אני אהיה מונית ואחריו אני אהיה זאת שלא יכולה לצאת כי אין לה אוטו, ואני יודעת שיגיע גיל שבו הנייד שלהם יהיה הרבה יותר שווה משלי והמחשב יהיה עם קוד וסיסמא שאני לא אכיר במקום הפוך, אבל אני תוהה איך אני גורמת להם להפסיק להשאיר לי סימני דרך בכדי שאני אדע בדיוק מה הם עשו בכל רגע, כי עמי ותמי זה רק באגדות.

בעצם אני תוהה, אם יש גיל שבו הם יסתכלו עלי כמו על בן אדם ולא כמו על הכובסת/נהגת/השף הפרטי? ואני לא מדברת על גיל ארבעים, שהם הורים בעצמם ששורדים את תלאות הסימלאק ההאגיס וגן רקפת, אני מדברת על משהו שבין התמימות הילדותית של שנה ושנתיים לבין הגיל שהם פורסים בו כנפיים.

כי אחרי הכנפיים זה באמת לא נחשב, אני אתגעגע לכל שניה של תשומת לב והם יתגעגעו לכביסה...

אז תנו לי איזה תאריך, איזה יום, שבו אני אדע שאני יכולה בו לשבת רגל על רגל ולדעת שהכל כבר נעשה, כי מאיפה שאני עומדת כרגע זה נראה כאילו רק נהיית פה יותר עבודה.. 

בחודש האחרון הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. הילדים שלי, כך מתברר, הפכו להיות האטרקציה האיזורית.

על הצד השני של הקו נמצא הדרדק התורן שרוצה לבוא לבקר. האמא עומדת במרחק סביר מהגמגמן הקטן, בכדי שבשניה שאני אגיד כן, היא תוכל לחטוף את הקו ולסגור את הפרטים. הסיבה לפופלאריות הפתאומית הזו, ששני הגדולים שלי זוכים לה, היא לא האישיות הכובשת שלהם ולא חוש ההומור יוצא הדופן אלא המתקן המתנפח שקנינו בכדי לרכך את הנחיתה במקום החדש ועכשיו יצא מהמחסן לכבוד הקיץ. נכון, יש גם טרקטורון של סבא שעומד בחצר, יש גם אחלה מתחם כדורגל וסל, אמיתי, מברזל. אבל הסיבה האמיתית היא שהילדים (וההורים) רוצים ג'ימבורי חינמי עם כיבוד חופשי.

אני הפסקתי לענות לטלפון בשעות מסויימות. ממילא יש שם זבי חוטם שכל מה שנפשם חפצה בו זה את מי מילדי שיעניק להם כרטיס כניסה יומי למתקן בחצר. הם כבר יודעים מתי אני עובדת, יודעים מתי יש חוגים ויודעים באיזו שעה להתקשר בכדי להקדים את האחרים.

יש מהם שהם חברים טובים, הם מזמינים ומוזמנים, ואין לי בעיה עם העובדה שהמקפצה בחוץ הופכת את החצר שלנו לקצת יותר אטרקטיבית. אבל יש בינהם כאלה שהפכו את הבית שלי לסוג של צהרון מאוחר לטיפול בילדים. 

כשהם מתקשרים, בפעם השמינית השבוע, ושואלים את הילדים הנלהבים שלי אם אפשר לבוא אליהם שוב, ושוב, ושוב, אני, שכבר נמאס לי להיות השמרטף החינמי שלהם, מתחילה למצוא תירוצים יצירתיים מתחת לאדמה כמו אנחנו הולכים לסבתא היום (היא גרה בדירה למעלה ואנחנו נקפוץ לשם תיכף להביא את הדואר. אני לא שקרנית) או שאנחנו חייבים היום ללכת לקניות (במכולת, שני רחובות מכאן, מי רוצה ארטיק?? ) שיספקו גם את הילדים שלי, שאוהבים שאוהבים אותם, וגם את ההורה שמאזין לילד שלו מזמין מזמין את עצמו לביתי הקט.

ההורים של המזמינים הסדרתיים האלה, לא מכירים אותי, ולא יודעים עלי או על הילדים שלי שום דבר, אין להם מושג אם הילדים שלי מקסימים או חסרי חינוך. אין להם מושג אם אני אם אוהבת או מתעללת בהם בסתר. הם מעולם לא טרחו לדבר איתי או לרדת מהרכב כשהם הורידו את הדבר הכי יקר להם אצלי בבית. כשהם מגיעים לאסוף אותם הם צופרים מהכביש או מתקשרים בכדי שאשלח אותם החוצה. 

אני, שמנסה להתאים את עצמי לזן האמהות והילדים שיש כאן באיזור, מנסה מידי פעם להתגבר על הבושה שאוחזת בי ומלמדת את הילדים שלי להתקשר ולהזמין את עצמם לבתי החברים שלהם. ולמרות שאני מכירה את האמהות, ולמרות שאני יודעת בדיוק מי הילדים, עדיין אני מרגישה קצת חסרת בושה כשאני אומרת להם היום אי אפשר להזמין, אבל אתם יכולים ללכת....

אז היום תקראו לזה איסוף חובות, או ערבות הדדית, או כל שם שלא מתאים לעובדה שאישרתי להם היום להזמין את עצמם לאלה שהיו פה ביום שישי ואתמול. הם חברים, וזה לא אני עשיתי, זה שני זבי החוטם הפרטיים שלי, אני רק האזנתי במרחק סביר וחטפתי את הטלפון בזמן בכדי לסגור את הפרטים...

כשעבדתי במקום העבודה האחרון שלי מישהו חשב שמותר לו לצלם לי את החריץ של התחת. הוא היה חכם מספיק בכדי גם להראות לי את זה ושלוש דקות אחר כך הוא גם שלח את זה לחברי המערכת שלו במייל.

בהתחלה, כשהוא הראה לי את זה, הבושה שהציפה אותי, כיסתה על כל טיפת בינה שפיתחתי בכל שלושים ומשהו שנות קיומי ובמקום לתת לו סטירה צעקתי עליו שהוא אידיוט ושימחק את זה מהר. כשנכנסתי לחדר הסמוך להטביע את יגוני, הוא חשב שהלכתי ושלח לחברים שלו במייל את התחתונים המבצבצות שלי. כשאחד מהם פתח את מלוא כובד ישבני על המסך, הוא מייד שאל מי זאת והצלם המוכשר הסביר שזאת זאת שישבה פה קודם על השולחן. הבינה שלי, שקודם התכסתה בבושה, ברחה עכשיו לגמרי מהחלון והשאירה אותי עירומה מול המסך, מול כמה חברי מערכת ויותר מכולם מול עצמי.

יצאתי מהחדר, עניתי לבחור ששאל שזאת אני וצעדתי ארבע שעות לשולחן שלי שהיה במרחק שנים וחצי מטר משם.

התיישבתי, נסערת, מושפלת וכועסת וניסיתי לחשוב איך לעזאזל אני מגיבה. האינסטינקט שלי, הראשוני אמר לי לסתום את הפה, הוא היה בכיר ממני, וחשב שזה מצחיק. אני מודה שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היתה שאני מטומטמת. איזו מטומטמת.

ואז זה קרה, הוא שלח אלי מייל מתנצל, שזה לא היה ראוי ושהוא לא חשב שאני אפגע. שבכל מקרה הוא לא אמר של מי התמונה וששום נזק לא נגרם. ישבתי מול המייל ובינתי הפורחת התחילה לחזור אלי. קודם כל, היא אמרה לי, תבכי. מותר לך. אין סיבה טובה מזו. ועכשיו, היא אמרה לי, תגרמי לו לשלם לבן זונה. 

עליתי נסערת למעלה, ונכנסתי למחלקת כח אדם, ישר אל משרדה של אלוהי המערכת בכבודה ובעצמה, בלי תור מראש, בלי טלפון מקדים, פשוט נכנסתי. היא הסתכלה עלי וישר ידעה שלא כדאי לתת לי לחכות. משם עברתי גם לבוס של הבוס שלו וסיפרתי את קורות השפלתי שוב ושוב. תוך חמש דקות הפכתי לשיחת היום תוך עשר כבר הסיפור רץ ברשת. הוא הגן על עצמו בחירוף אני שמרתי על זכות השתיקה...

אני לא יודעת אם הטיפול היה ראוי, בסך הכל הוא קיבל נזיפה והשעיה ללא תשלום. אבל הנקמה האמיתית שלי היא הפגיעה בשמו. מי שצריך יודע.

אני יודעת שאם הייתי קצת יותר פחדנית, אולי כמו העובדת של נתן אשל הקדוש, אז אולי זה היה ממשיך. ואני יודעת שאם הייתי קצת יותר רעבה ללחם, כמו הנאנסת של ראש עיריית קריית מלאכי הצדיק, אז הבינה שלי הייתה נשארת מחוץ לחלון והייתי סותמת את הפה.

הטרדה לא מתחילה באונס, ולפעמים היא גם לא נגמרת בו. ואם נתן אשל ממשיך לעבוד, וגם הבחור שצילם לי את התחת המשיך לעבוד אז אני לא מבינה למה קצב בכלא? ובכלל, אני שואלת את עצמי, אם אלה הסטנדרטים היום, מה יהיה כשהקטנה הזו תגדל קצת. איך אני אגרום לה כן לתת סטירה ברגע הנכון? ואיך אני אגדל את שני הגברים לעתיד להתייחס בכבוד לגוף של אישה ולנשים בכלל, אם החשיפה שלהם לפורנו, על שלל יתרונותיו,  מתחילה מוקדם. הרבה יותר מידי מוקדם.

אני יודעת שמה שנושמים בבית, ומה שסופגים מהסביבה משפיע, אבל בגיל מסויים אתה מאבד את השליטה על סוג החברים שהוא בוחר, וצריך לסמוך על עצמך שלימדת אותו לבחור נכון. ואז מגיעים לשלב שבו מקווים. באמת באמת מקווים. שהם יעמדו איתן מול לחץ חברתי, שהם לא ישפילו ושידעו לשמור עליה כמו על עצמם. ושהיא, הקטנה האהובה הזו, תהפוך לאחת שיודעת לשמור על עצמה, ולבחור רק את מי שיודע לשמור עליה.

אני שוקלת לעשות טקס אזכרה. לזיכרה... כבר שש שנים ושמונה חודשים מאז שהיא נפטרה, והיא חסרה לי כל כך. אני כבר לא יכולה לצאת מהבית בלי לחשוב עליה ולא יכולה לצאת לחופשה מבלי שהיא תזכיר לי כמה הדברים היו פשוטים כשהיא עוד היתה בחיים.

הספונטנטניות שלי, כמה אהבתי אותה. מעולם לא חשבתי שאפשר להתגעגע ככה...

פעם, כשהיא היתה עוד בחיים, ואני הייתי יוצאת מהבית כשכל מה שיש לי ביד זה ארנק ומפתח, לא ידעתי להעריך אותה כמו שצריך. היום, כשאני יוצאת עם תיק שאפשר לחיות איתו שנתיים על אי בודד ומבלה שלוש שעות לפני כל תזוזה בחיפוש אחר המוצץ, הגעגועים אליה גומרים אותי. 

אפילו הסקס המתוזמן שלי עם שעות שינה וטלוויזיה של שלושה גמדים מתגעגע אליה.

אז נעשה טקס אזכרה.

אני אשא דברים, היציאות שלי יבכו בשקט בצד. אני יכולה להזמין חופשה מהעבר, על תקן מקוננת, שתהפוך את הטקס לקורע לב ואותנטי כאחד. אני אזמין את כל החברים הרווקים שלי, הם כבר שנים אומרים לי שזה לא אותו דבר בלעדיה, וחוץ מזה אני אקרין סרט לזיכרה, על מסך גדול. יהיו שם נעורים, ויהיו שם כל היציאות, החופשות, תהיה ההתארגנות המהירה... אני אחתוך בעריכה את כל הדאגות, ואת החיפוש התמידי אחרי בייביסיטר. היא תשוב להיות כוכבת, סרט קורע לב זה יהיה. 

אני אזמין את שבת בבוקר, עם נאום על יקיצה מוקדמת וערבוב מעדנים וקורונפלקס. לא תשאר שם עיין אחת יבשה בקהל.

אולי אני אגייס את הבחור, הספונטניות שלו נפטרה באותו תאריך. נעשה טקס משותף.

יש מצב שהטקס השקט והעצוב שלנו יופרע על ידי הפגנות הילדים מבחוץ. אין להם טיפת הערכה לספונטניות. חסרי חינוך, תאמינו לי... מי לימד אותם את החוסר כבוד הבסיסי הזה לאבדן סקס סוער על רצפת המטבח?? בדור שלנו זה לא היה קורה.

האמת? היה ליום הזה אחלה פוטנציאל. היינו במוזיאון המדע ובהופעה מצויינת, אכלנו עם סבא ואפילו מילאנו את חובת פיית השיניים עליה השלום.

אבל אז, כשכל זה נגמר, הייתי מאוד מרוצה מאיך שהיום הזה עבר ומזה שאנחנו צועדים בשמחה לעגלה המשפחתית שלנו, ומשהו בהליכה המאוד מרוצה שלי כנראה, הביא את מרפי וחבר מרעיו (הידועים בכינויים: בני זונות, תמותו, כלבים) להגיד שככה אי אפשר. שחייבים להרוס משהו בכדי שאני אפסיק לפזר חיוכים לכל עבר. זה עושה קמטים.

אז הגענו לעגלה/מזבלה/מוזיאון הארוחות של הילדים בשנה האחרונה וניסינו לפתוח את הדלת. הבטריות של השלט כבר חודש מקרטעות אז ישר עשיתי קצת עבודת יד וסובבתי את המפתח. שלוש דלתות מידית הקשיבו לכוחות הטבע ונפתחו. 

עכשיו אני אסביר שלעגלה היקרה שלי, שאני מאוד אוהבת, יש מושב אחורי רגיל לחלוטין ובו מונחים שלושה כסאות בטיחות לשלבי התבגרות שונים. כשפותחים את הדלתות מתבצע תהליך מאוד פשוט שדומה לפתיחת כפתור בג'ינס אחרי ארוחה ממש ממש טובה, הכסאות מתרווחים במקומותייהם ונושמים נשימה עמוקה. בכדי לסגור את הדלתות צריך לעשות מה שאישה שרוצה להיכנס לג'ינס בשתי מידות יותר קטן ממה שהיא באמת, צריכה לעשות. צריך הרבה אמונה בלב, וצריך להפעיל כח. הרבה הרבה כח.

אם הדלת של הנהג לא היתה נפתחת הייתי מסתדרת, גם אם האחורית שמאלית לא הייתה נפתחת הייתי מסתדרת, כי לידה יושב הקטן והחגורה שלו היא החגורה של הכיסא ואין לה שום בעיה. האחורית ימנית היתה זאת שמרפי גייס (בת זונה, תמותי, כלבה), ולידה נמצא הבוסטר, זה שחוגרים עם החגורה של הרכב, זאת שננעלת מאחורי הבוסטר ואי אפשר למשוך כי היא מדמיינת שהיא בתאונה.

הייתי כבר עייפה בטירוף מיום עמוס רדיפות אחרי שלושה עבריינים, העצבים שלי כבר נמתחו עד קצה גבול יכולתם כי את כל הסבלנות וסימפטיה שהיתה לי בזבזתי על הידיעה שתוך עשרים דקות גג אני בבית מעבירה עליהם בעלות לבחור. הם היו עייפים מיום עמוס בריחות מאמא סופר סבלנית (ומושלמת, בחיי שמושלמת), העצבים שלהם נמתחו עד קצה גבול היכולת כי הם ידעו שעוד עשרים דקות גג הם חוזרים הביתה ויכולים לראות טלוויזיה לאיזו חצי שעה לפחות ואחר כך הם עוברים לידיו החסונות של אבא, הידוע בכינויו אין בעיה, בטח שמותר. והדלת לא נפתחת. וחם. הם רוצים את אבא, ואני רוצה את אלוהים.  בחיי שפספסתם היום אחלה הזדמנות, אם הייתם עוברים לידי ברגע הנכון הייתי מעבירה לידכם בעלות על רכב משפחתי נאמן תמורת חמישה שקלים ובמבה מיובשת. 20 דקות תמימות עשיתי נסיונות נואשים לשחרר את החגורה, ואז ביליתי עוד איזה חמישה עשר בניסיונות אבודים להוציא את הבוסטר מכלאו (בן זונה, תמות, כלב) ובסוף, ביזבזתי עוד חמש בחיפוש אחר מסור חשמלי.

טו מייק א לונג סטורי ורי ורי לונג, אני אגיד שהסיפור הסתיים בהשתטחות שלי על הרצפה עם חצי בוסטר ביד. כשחצי אצלי ביד היה לי מאוד קל לשכנע את החצי השני להתאחד עם אחיו האובד ולהתחבר במושב הקידמי.

אז עכשיו אני בבית, עם חיוך של ניצחון ובוסטר שבור. 

אגב, יש מישהו שרוצה לקנות רכב? רק לפני שבועיים עשיתי לו טסט....

באופן עקרוני אני יכולה להגיד שיש לי תסביך שיניים די רציני. זה התחיל כנראה מהביקור הראשון שלי אצל רופא שיניים, הייתי בת ארבע בערך, בכיתי המון והוא הוציא את האמא ההיסטרית שלי החוצה ונתן לי סטירה. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. היה טיפול, לא היה..אבל אני זוכרת את הדרך הביתה. ילדה אחת עם דמעות יבשות, מפחדת לפתוח את הפה, ואמא צעירה ומבולבלת שלא ידעה מה לעשות, לא עם עצמה ובטח לא איתי.

מאז הנושא נסגר, לא סובלת רופא שיניים, דוחה תורים בסדרתיות, מתיישבת בחרדה על הכיסא ומבקשת שיחוסו על חיי. לא משנה כמה פעמים עברתי את זה, לא משנה שאני כבר לא בת ארבע, ולא משנה העובדה שאני יודעת שאקמול לא סותם חורים אלא רק יוצר טיפולי שורש.

כשאני סוף סוף מתיישבת על כס העינויים הנורא הזה, הרופא התורן מחכך את ידיו בהנאה, מסתכל לי לתוך הפה ורואה איך הוא משדרג את האוטו בקרוב. מאוד מאוד בקרוב.

כשאני יוצאת ממנו אני שוב אומרת לעצמי כמה זה לא היה כזה נורא ואיך זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה לעצמי. איך מהיום, בשניה שמתחיל לכאוב אני מתקשרת. אז אני אומרת, אז מה? אני גם אומרת לעצמי שהיום אני אתחיל לרוץ, אבל לאט לאט מגלה שאף אחד לא רודף אחרי ואין שום סיבה אמיתית לסבול.

בכדי לא לגרום לחרדות בלתי מוסברות וחסרות ביסוס אצל ילדי הרכים (וגם בשביל שהם לא יחזרו אחר כך ויגידו לבחור "אבא, אמא פוסטמה..") אני מעדיפה שלרופאי שיניים ילך איתם הבחור. הוא יושב בצד, במבט מלא פאסון, מסתכל על הגמד התורן שמתישב על הכיסא, ונרדם. הם בטוחים שאם אבא הלך לישון שום דבר רציני לא הולך לקרות פה ושוקעים לתוך סימום של גז צחוק.

אתמול, הוא לקח את הגדול. התחילו לצמוח לו שיניים מבלי שאף שן נשרה לה. הוא נידנד בעדינות, ואז קצת בכוח, ואחר כך הוא התחיל לדמיין, ובשלב מסויים טען שיש לו שבע עשרה שיניים מתנדנדות בו זמנית. הוא כל כך רצה את ביקור הפיה ומתנותיה שהוא היה מוכן לרגע לסגת מחוסר האמונה הבסיסי שלו בכל מה שקשור לעל טיבעי, אלוהים ומשאלות. כשהתחילו השיניים החדשות לבצבץ מאחור, הבנתי שהגיע זמן ביקור ושיש סיכוי שתהיה שם הרדמה ועקירה, מה שהוריד לחלוטין את הסיכוי שאני אנשום את אותו אוויר מצחין של חדר המרפאה יחד עם בני, בכורי אשר אהבתי.

חמש דקות אחרי שהם יצאו התחלתי לשלוח לבחור אס.אם.אסים מודאגים שהוא ענה עליהם בלקוניות משהו. מה היא אמרה? "שכיח" תהיה עקירה? "אין לי מושג" איך הוא?"בסדר", כאילו גובים ממנו תשלום על מילים מיותרות.

10 דקות אחר כך התקשר הגמד שלי, כולו זורח מאושר ומדבר בשין שורקת. " אמא" הוא צרח לי באוזן "עקרו לי שששתי שששינים"

עשו לו זריקה ושלפו ממנו את שתי השיניים הקדמיות תחתונות שלו. כלום לא הזיז לו, העיקר שהיום הוא ילך לבית ספר ויהיה מלך ליום אחד, ושכשהוא יחזור הוא והפיה יעלו לרכב ויסעו לחנות הצעצועים ויקנו לו את הפליימוביל אבירים שהוא חושק בו כבר כמה חודשים.

כשהוא חזר הביתה התברר שעשו לו גם סתימה (שהקטן שואל "אבל למה סתימה? גם הם רוצים שתסתום את הפה?") וגם שתי עקירות. ושאני יכולה לישון בשקט, החרדה לא עברה לדור הבא.

כבר ציינתי פה פעם שלילדים שלי יש מנוי אינטרנטי על אינצקלופדיה מדוברת. הם יושבים מידי פעם מול המחשב, בוחרים ערכים ורואים הסבר פשוט ומאוייר. 

אתמול, בכינוס משפחתי קטן אצל הורי היקרים, הושבתי אותם מול הלפטופ המלכותי של אבי היקר, חיברתי אותם לאתר (עיין ערך בייביסיטר..) והתפנתי לי לענייני רכילות משפחתיים. 

מזוית העיין קלטתי את פרצופו של אבי מולידי הופך לבן תוך כדי שהוא מתקדם בזהירות לשולחן שבו ישבתי אני. בשקט וביראה הוא ציין בפני כי הם צופים בפרק על התינוקות וכי הוא שמע במפורש את המילים "יחסי מין".

עכשיו אני צריכה להסביר שאבא שלי, הוא איש צעיר יחסית והוא אבא לילדים, ככה שסביר שגם הוא קיים בחייו פעם או פעמיים יחסי מין. אבל בכל מה שקשור לילדים התמימים שלו, יחסי מין, שלא לומר סקס, זה דבר שלא מדברים עליו, לא עושים אותו ובטח שלו מעבירים עליו סרטי הדרכה לילדים בני פחות מ-72. זה עלול לטמא את נפשם וגרוע מזה, הם עלולים להבין מזה שסקס זה דבר חיובי.

כי בבית שאני גדלתי בו, האבא היקר שלי, בשניה שהחלו לבצבץ ניצני חזה, החליט שהוא חייב להחליף את המקצוע שלו ולהפוך להיות משמרת הצניעות התורנית. ואני, שמגיל שש עשרה אחזתי בחבר רציני, ובכמה סתמיים לפניו, הייתי נתונה למעקב מדוקדק והייתי חייבת בדיווח מקיף על כל שניה בחיי, מה שלא השאיר בידי שום אופציה מלבד לשקר. לשקר ולשקר ולשקר.

עד גיל 23, כשכבר הבחור אחז בוותק של כמעט שמונה שנים רצופות, אסור היה לי לסגור את הדלת בחדר כשהוא בא לבקר, ואני לא מדברת על מנעול, כי במשפחה לא צריך מנעולים. אני מדברת על סגירה כזו שתאפשר לי ללבוש מהר את החולצה או לסגור את הרוכסן של המכנסיים, כי מעבר לזה זה בכל מקרה היה סיכון מחושב של רצח על רקע כבוד המשפחה.

הבחור שלי, שגר רחוק, והיה בצבא, והיה רוצה לבוא לבקר את חברתו הצעירה, המקסימה וחסרת המעצורים, היה צריך לבלות את הלילה בביתי תחת עינו הפקוחה של אבי היקר. כי בלילות כאלה, משמרת הצניעות היתה נכנסת לכוננות מיוחדת ונשארת כל הלילה על מדים מלאים ועסוקה בפטרולים בין המיטה שלי לבין המיטה הכי רחוקה ממנה בקו אווירי. פעם בשעה אבא שלי יצא לבדיקת מיטות ופעם בשעתיים הוא שלח שיעול אזהרה לחלל הבית.

היו לילות שהצלחתי להרדים אותו בשמירה והייתי מתגנבת בשקט להרפתקאה לילית. היו לילות שאחרי שעות יאוש והמתנה הייתי נרדמת טרוטת עיניים ומיובשת והוא היה מכתיר את הלילה כהצלחה מסחררת.

וזה לא שבגיל 24 האבא היקר שלי הפך לנאור ומתקדם, פשוט עברנו לגור ביחד, וכבר לא הזדקקנו לשרותי המלונאות של בית הורי.

אמא שלי, הכביכול מודרנית שבינהם, הרשתה לעצמה לנסות נסיונות לא מחייבים וחסרי אמונה לשכנע אותו. לא חלילה לסגירת דלתות ולינה משותפת אלא סתם לשעת חזרה מאוחרת יותר או להסיר את צווארון הגולף באמצע אוגוסט.

היום, כשכל ילדיו הם פוחזים חסרי אמונה, והוא עמוק עמוק בתוך ליבו, יודע שלא נותרו בתולים תחת קורתו הדלה, מותר לספר בדיחה גסה ולצחוק קצת ואפילו להגיד את המילה המפורשת סקס. אבל גם היום אם מישהו יעז להטות את השורש ז.י.ו.ן זה, סביר להניח, יסתיים בטוש אדום ואיקסים זועמים על מסמך מצהיב עם הכותרת "ירושה".

עכשיו כשכל המשא הזה על גבי, הייתי צריכה לגמגם לאבי היקר שאני דווקא שמחה שהם צופים בזה ושהם מרגישים שזה בסדר לצפות בזה בלפטופ של סבא במרכז המטבח. אם הוא היה מסכים להמשיך את השיחה יש מצב שהייתי שוחטת איזו פרה קדושה ומספרת לו שאת הילדים שלי לא הביאה חסידה ושאם הם ישנו אצלו היום בלילה יש מצב שאני א.ז.ד.י.י.ן...

בכל בוקר, בין השעה ארבע לחמש, כשאפילו השמש עוד לא החליטה אם כדאי כבר לקום, מתעוררת הפצפונת הזו ומחליטה שדי. היא מתיישבת, בודקת שכולם עדיין ישנים ושזה הרגע המתאים ביותר ויורדת מהמיטה. אני בשלב הזה מתחפרת עמוק מתחת לשמיכה ועסוקה בתפילות חסרות סיכוי ליושב במרומים, "עוד קצת, תן לי עוד עשר דקות, עוד חמש, עוד דקה אחת.." וכלום. אני שומעת אותה צועדת לסלון ומשם למחשב ואז מגיעה לחדר, מטפסת על המיטה, דורכת לו על הראש, מרימה את השמיכה ונכנסת.

כמו כל חייל מאומן היא ממשיכה הלאה, וברגע שהיא כבשה את המיטה היא מסתערת על היעד הבא: להעיר את הבית.  בנחישות וברגישות היא מתחילה לבקש שנקום, לבקש לאכול, להסביר כמה היא רעבה, איך היא חייבת עכשיו לצפות בטלויזיה ולמה הקטן והגדול צריכים להתעורר. אם חלילה ניסינו להחזיר אותה למיטה שלה ולהסביר לה שעכשיו רק כמה מוקדניות מנומנמות במד"א ומתמחים חסרי מזל במיון ערים היא מתחילה בסדרת צוחות שיכולה להביא לכאן את המועצה לשלום הילד ולהשיג הרבה יותר מהר את המטרה הסופית, גירוש קורי השינה מארבעת זוגות העיניים הנוספים בבית.

לא משנה כמה "שששש"ושים היא שומעת, לא משנה כמה תחינות לשקט, לא מפחידים אותה איבודי העשתונות וגם לא האדישות. כמו לוחם סיירת שמאמין במטרה היא מקבלת את הכל בשלווה ומחכה לניצחון. ובדרך אליו כל הדרכים כשרות . יש לה שיטות מלוכלכות של נשיקות וחיבוקים, יש לה ארסנל שירים שגורם לי להצטער על כל רגע שהיא יושבת מול יו טיוב, יש לה קול מתקתק וידיים חמימות שנכנסות מתחת לחולצה ויש לה את נשק יום הדין: היא עושה קקי. עם ארומה נפלאה שמגיעה גם לבלוטות הטעם ומגרשת כל שריד של חלום שנותר בחדר. אני לא יודעת איך היא מתזמנת את העניין הזה ואם יש לה קשר מיסטי עם הקיבה שלה, שגורם לה לשלוח פצצות סירחון על פי פקודה אבל זו עובדה, כשהמצב קשה, והיא רואה שאין סיכוי לכניעה, היא שולפת, או יותר נכון היא לוחצת.

ועכשיו, כשהכל שם חמים ונמרח, והאוויר בחדר לאט לאט נגמר, היא יושבת מאושרת בין שתי הכריות, בכדי שאיש מאיתנו לא יפספס, ושרה.

כי היא יודעת שבשניה שזה קרה היא ניצחה את המלחמה, גם אם הקרב האחרון מתנהל בדיוק ברגעים אלה, הוא לא שייך אליה, כי מה אכפת לה מי יקום? העיקר שיהיה מי שיעביר איתה את הזריחה.

אמא שלו בת 60 השנה, ובמסגרת החיפוש אחר הצורה המושלמת לחגוג לה החלטנו לקנות כרטיסי טיסה, לשכור רכב, להזמין מקום בכפר נופש ולבלות שבוע משפחתי מרוכז בחו"ל.

בשבוע שנפל בו הפור העדפתי להתעלם מההוצאה הכלכלית הענקית ולשמוח. לא טסתי לחו"ל מאז שהייתי בהריון עם הגדול. ולטוס היה תחביב גדול שלי עד אז. חשבתי לעצמי איך שבע השנים הרעות של כל הגלובוס מסתיימות להן ואני שבה לסורי וטסה. חשבתי איך אירופה, שהתגעגעה אלי כל כך בשנים שחלפו, פותחת אלי זרועות ומפזרת עלי שוב ניחוחות פריזאים (טוב, נו, ניחוחות הולנדים... ואסנריים ליתר דיוק, אבל מי נתן למציאות לקלקל לי את החלום?) וזורקת עלי יורואים מכל חלון בכדי שאני אוכל לעשות שופינג כלבבי.

שבוע חלף, ועוד אחד, והנסיעה הפכה ממשית קצת יותר, ונזכרתי שגם אם יזרקו עלי היורואים, וגם אם אמצא אשראי ללא בעלים, אני אהיה עם שלושה ילדים, במושב האחורי, כשהבחור ואחיו צועקים על זאת מהג'י פי אס שתסתום כבר כי אין פה ימינה.

התחלתי לחשוב איך אני מעבירה טיסה שלמה, של ארבע וחצי שעות, עם תינוקת מיללת על הידיים ושני פעילי תנזים משוחררי חגורה. גם אז, סביר שהבחור ואחיו ישבו במעבר ויבדקו מפות חשובות "בכדי שנוכל לצאת ישר כשנגיע" ויתעצבנו אם הקטנה תפריע לצורת הקריאה בעיניים עצומות החדשה שפיתחו. אני אשב בין שני הגדולים, משכנעת אותם לא לריב על המושב ליד החלון עכשיו, כי יש מספיק זמן לריב עליו אחר כך, כשהיא עומדת על הברכיים שלי ומנסה לטפס לי על הראש.

תרגעי, אני אומרת לעצמי, אמא שלו איתנו, לה הם הרי לא יאשרו לנהוג. היא תסבול איתך מאחור, לפחות אחד מהם יטפס לה על הראש. את תקועה רק עם השניים האחרים.

אני לא יודעת למה זה לא מרגיע אותי, אולי כי אחיו הצעיר של הבחור בונה על כבישי אירופה הרחבים ומקווה פעם אחת ולתמיד לבדוק עד לאיזו מהירות רכב יכול להגיע, אולי כי הבחור שלי,ששנא לנהוג מרגע שהוציא רישיון, פיתח חדווה פתאומית למושב הנהג חסר הילדים ומסרב להתפנות מהכיסא.

ושוב, אני מנסה שלל תירוצים בכדי להשיב לי את חדוות הטיסה, אני אקח את אימו היקרה איזה אחר צהריים אחד ונרד לנו לשופינג אמסטרדמי נפלא, ואשאיר שני גברים מפותחים יחסית עם שלושה ילדים צעירים. מה כבר יכול לקרות?

מה שיכול לקרות זה בערך ככה: 

איפה הבגדים?

השארתי אותם על המיטה

זה קטן עליו

זה כי זה שלה, הוורוד אמור היה להסגיר את זה אבל  לא סידרתי לפי הסדר, ושכחתי לשים לך שלטים

איפה מעילים?

למה מעילים? חום אימים בחוץ

אה.. אנחנו יוצאים לסקי. נראה לי שיהיה שם קר

איזה סקי? מה?

יש פה, במרחק של ארבעה קילומטר, אתר סקי, אבל אפשר לעשות קיצור דרך השיחים.

אחרי שאני אשוב חסרת נשימה כי הוא המציא עוד רעיון מטורף שמגניב לילדים הוא ינסה לשדל אותי לצאת לבקר בהרי געש פעילים. כי מתי עוד יצא לילדים לראות את זה??

הוא באמת בסדר, הבחור שלי, הוא פשוט לא נמצא איתם מספיק בכדי לדעת. והוא גם כל כך רוצה בשבילם, עד שלפעמים הוא שוכח שהם רק ילדים.

אז בערך בעוד חדשיים מהיום, אני ארוץ אחריו ברחבי הולנד ואנסה להוריד אותו לאדמה. להגיד לו שצריך יותר לאט.

וכשנחזור הוא שוב יגיד שחופשה עם ילדים זה סיוט, שהוא חייב איזה יומיים לנוח.