אמובטלת בברלין

זאת השלישית שלך. היית צריכה לדעת כבר שלא להרדים אותה על הידיים. היית צריכה לדעת כבר שלא חוזרים על אותה טעות פעמיים. בטח לא שלוש.

זאת השלישית שלך. היית צריכה לדעת שאם לא תגמלי מהנקה לפני שנה זה לא יגמר בכלל.  שאם את הולכת לטיפת חלב מתי שבא לך במקום מתי שצריך האחיות שם יעשו לך את המוות. אז תפסיקי להתייחס.

זאת השלישית, אז את כבר יודעת שאם תרגיעי אותה עם ממתקים זאת טעות לטווח ארוך. שבשניה שהיא תכיר את הויטמינצ'יק כל פעם שתתני בקבוק עם מים זה יהיה כרוך במלחמה. ידעת שהבמבהזבל הזה בטוח מכיל חומרים ממכרים ושבשניה שהיא תטעם את זה לא תוכלי ללכת איתה לסופר.

את גם יודעת שאם לא תרגילי אותה לשעת שינה קבועה היא תמשוך את הימים כמה שהיא רק יכולה, כי זה הזמן שלה עם שניכם, לא מעניין אותה שזה אמור להיות הזמן רק של שניכם...

בשלישית שלך את אמורה לדעת שמתחילים לחנך מגיל אפס ולא מתעוררים בשנה ושבע. בשלישית בטוח ידעת שהיא תקפוץ עליו בקפיצות מטורפות כשהוא מגיע אז ממה לעזאזל את שוב נעלבת?? ידעת שבשניה שהיא תלמד לדבר את לא תוכלי לעמוד בפניה, ידעת שגם היא תסובב אותך על האצבע ושתהפכי מהר מאוד ממשרתת לשניים למשרתת לשלושה.  וגם ידעת שחום זה חלק מהחיים, אז למה את עדיין נלחצת?

בשלישית את אמורה להיות מנוסה ורגועה, את אמורה לתת עצות לאחרים  ולהסביר להם מה במה שהם עושים לא בסדר. בשלישית את אמורה להיות מוכנה לערימות הכביסה, לכמויות החיתולים וללשלוח אותה לגן. 

זאת כבר השלישית. ידעת את זה כבר, אז למי את באה בטענות עכשיו? 

כי זאת השלישית שלך, אז ידעת שגם פה את תפלי שדודה ולא תוכלי לעמוד בקסם. ידעת כבר שתעשי מליוני טעויות כי ככה זה עם ילדים, ידעת כבר שאיכשהו האהבה הזו לא באה על חשבון האחרים כי הלב מתרחב ויש מקום לכולם. ידעת שכשהיא תגיע את תכניסי לחיים שלך עוד מישהו שאת לא יכולה לנשום בלעדיו ושהחיים שהיו לך קודם יראו מאותה שניה אחרת לגמרי. כי ככה זה באהבה. ככה זה עם ילדים. 

שינה

לא משנה אם החליפו שעון חורף לקיץ או קיץ לחורף, ההורים הפסידו שעה.

אם הם הלכו לישון מאוחר מידי הם יקומו כרגיל והיום נדפק

אם הלכו לישון מוקדם מידי הם יקומו מוקדם והיום נדפק

על כל  5 דקות שינה בצהריים משלמים בשעתיים קפיציות בטירוף בשעת השינה

אוכל

ככל שזה יותר בריא ככה זה פחות טעים

הכי טעים זה שניצל מוכן וספגטי עם קטשופ

גם נקניקיות

אם עמלת על זה יותר מחצי שעה זה בטוח לא יגמר.

אם לא חייבים לסיים מהצלחת אז גם ביס אחד זה נחשב

אם חייבים לסיים מהצלחת הריב מתחיל מהביס הראשון.

צעצועים

לא משנה כמה משחקים יש בבית תמיד יש שעה שבה משעמם להם

על כל שקל שעלה המשחק החדש תקבל דקה אחת של שקט

כשתרצה לזרוק את הצעצוע השבור שכבר שלוש שנים הם לא נגעו בו יתחיל בכי

בצעצועים לתינוקות- יש יחס ישר בין כמות הכפתורים על הפלסטיק לכמות העצבים שהצעצוע הזה יגרום לך

בפאזלים על כל חמישים חלקים בממוצע חסר חלק אחד

משחקי קופסא שהם יכולים לשחק בהם לבד לא יפתחו לעולם

משחקי קופסא שהם צריכים בהם עזרה יהיו המשחקים הכי אטרקטיבים בבית.

בגדים

לילדים מעל גיל שלושה חודשים אין שום סיבה לקנות חולצה לבנה

ככל שהבגד היה יקר יותר כמות הפעמים שילבשו אותו קטנה יותר

ארוחת צהרים אחת מספיקה בכדי לגרום לחולצה החדשה נזק בלתי הפיך

אורך חייהן של נעליי ילדים הם ארבעה חודשים, לא משנה מה היה המחיר ששולם עליהם.

כל בגד שיש בו ריצ'רץ יהרס מהר יותר

בגדי ילדים שצריכים גיהוץ הם פסולי קניה

טלוויזיה

מהרגע שהם מתחילים לצפות בטלויזיה היא הופכת להיות נכס שלהם. לא, ממש לא משנה שהכרטיס אשראי שלך עדיין משלם עליה.

אתה יכול לנסות להגביל את שעות הצפיה או לפקח על התכנים, התוכניות הגרועות באמת יגיעו אליהם בסוף.

מי שתופס את השלט הוא המלך הבלתי מעורער של הבית.

יום אחד תמצא את עצמך ממקש מהם רשות לצפות בחדשות

המבט המזוגג בעיניים מגיע בילט אין עם התוכנית. לא משנה אם זה נשיונל ג'אוגרפיק או ערוץ לולי.

אם קראת פעמיים והם לא עונים, הדרך היחידה היא לעמוד מול המסך.

חוץ משלושה ילדים יש לי גם כלבה. כלבה בת שנה, שחיה אצלנו בבית כבר כמות נכבדת של חודשים ועדיין לא הפנימה שהאוכל מוגש לה בזמן אז היא טורחת לחביא מנות בכל מיני חורים בבית. יש פה כלבה שהדבר שהיא הכי נהנית ממנו זה לרדוף אחרי מכונויות נוסעות, שכשהיא מתרגשת היא משתינה. לא משנה לאיזה גובה היא קפצה באותו רגע.

כשהבאנו אותה הביתה, כבר היתה פה הולכת על ארבע אחת, כבר היתה פה אחת שצריך לקחת לחיסונים בזמן ולדאוג שתאכל. היתה פה תינוקת אחת והבאנו גורה. ידעתי פחות או יותר מה זה לגדל כלב, גדלתי עם אחד. אבל לא ידעתי אז מה זה אומר תינוקת וגורה במקביל.  במשך חודשים היא לעסה מוצצים ובקבוקים. פתחה ניירות טואלט על השטיח וחיבבה במיוחד חיתולים כבדים ומלאים בכל טוב. לא נורא, אמרתי לעצמי, כמה חודשים וזה יעבור...

אז היא גדלה והיום היא נהנית לשבת במרכז האספלט השחור שליד הבית ולשמור ששום מכונית לא מוכרת תעבור פה ברחוב ללא אישורה. והיא לא מאשרת. לא למכוניות ולא לאנשים מעל גיל מסויים. יש לה קריטריונים מחמירים שרק היא מכירה. לש.ג של הרחוב. יש לה טיפשות חסרת תקדים- גם כשמשווים אותה לכלבים אחרים ויש לה המון אמונה בעצמה.  השילוב הקטלני הזה של טיפשות ואמונה גורם לה לחשוב  שהיא יכולה לבדוק מי יותר מהיר, היא או מכונית, ולצאת מזה בשלום. זה גם גורם לכלבת העכבר שלי לחשוב שהיא יכולה לנבוח כמו מטורפת על האריה של השכנים ושלא יקרה לה כלום. היא חושבת שכשהילדים יושבים לה על הראש וחוסמים לה את זרימת האוויר אין שום סיבה לנסות לצאת מזה, הם יכנעו קודם.

הטמטום הקיצוני הזה שלה מוציא אותי מדעתי כל פעם מחדש, כי יום אחד המזל שלה יגמר והילדים שלי יצטרכו להתמודד עם העובדה שהכלבה שלהם היתה מטומטמת ואיננה עוד.

עוד שבוע וחצי פסח מגיע ואני טרם התחלתי לנקות. אמא שלי, שגרה בדירה מעליי, כבר סיימה לכבס את כל הארונות, לשאוב את כל המזרונים, לשפשף את הקירות ולשטוף שוב את כל הכלים. אחרי הכל, היא עשתה את זה רגוע השנה. יש אצלה פינה אחת במטבח שמותר להחזיק בה, לא עלינו, חמץ. ואם צריך ממש לאכול אז יש מרפסת. וחצר. וחניה.

אצלי יש ערמות של כביסה על השולחן בסלון- הם היו חולים שבוע שלם, ואי אפשר היה לקפל (טוב נו, ולא היה כח לקפל... הקטנוניות הזו לא תוביל אתכם לשום מקום...) המטבח חמץ כמו שרק מטבח שלא נגעה בו מטלית כבר שבוע וחצי יכול להיות. הנסיונות הפתטיים שלי לגרום להם להכניס בכל זאת משהו לפה גרמו לזה שיהיה חמץ גם על המיטות, בין הצעצועים ואפילו באמבטיה. אמא שלי, שבימים כתיקונם נמנעת מלהגיע לכאן, מבליחה בבייתי יותר ויותר ככל שפסח מתקרב. היא בודקת, האם אקיים את מצוות הפסח כהלכתו השנה או שגם השנה יהיה לי תירוץ (אמיתי, ברור שאמיתי) ללמה לא הספקתי לעשות כלום מעבר ללהעביר פה סמרטוט ולאסוף חמץ בארגז.

כבר כתבתי פה בעבר שגדלתי בבית דתי. אולי נכון יותר להגדיר אותו מסורתי מאוד. כי אצלנו, בני החלק הצפוני של היבשת החמה, מסורת ודת הן דבר אחד בלתי ניתן להפרדה. העובדה שאבא שלי הלך בלי כיפה לא מנעה ממנו לאסור עלי להסתובב עם גופיות או לקבל את זה שאם יש לי חבר כבר כמה שנים טובות סביר שאנחנו כבר עברנו את השלב שבו מחזיקים ידיים בחושך (וזה רק אם יוצאים מנקודת הנחה שהוא קיבל את זה שיש לי חבר..). העובדה שאמא שלי הלכה עם מכנסיים ובלי כיסוי ראש לא מנעה ממנה לבכות למורה שלי באולפנה שישנתי אצל חבר שלי מבלי לספר. עובדה שיכולה היתה לגרום לכך שאשאר מחוסרת מקום לימודים בסוף כיתה יא.

האמא הפרטית שלי מנקה כי ככה צריך. ככה אמא שלה עשתה וככה אחותה עושה. אה... וגם כי פסח מגיע עוד שלושה חודשים. 

הנסיונות מעוררי התמיהה שלי, להסביר לה, כל פעם מחדש, שאצלי זה אחרת. שאני מנקה, כי צריך.. אבל שיומיים לפני זה מספיק בכדי להוציא חמץ וש... וש... נתקלים בחומה בצורה של חוסר הבנה. היא מוצאת עבורי את הזמן, קובעת לי את סדר הארגון. היא מארגנת את פרוייקט פסח שלי לפרטי פרטים. הדבר היחיד שהיא לא עושה זה להקשיב.

היא מתעלמת מהעובדה שיש פה שלושה ילדים, שאוכלים, מתלבשים, משחקים. היא מתעלמת מהעובדה שכשיש לי 10 דקות אני מעדיפה לנוח ובעיקר היא מתעלמת מהעובדה שאני לא רוצה. כמו בכל שאר עינייני הדת שלי, אני בוחרת לי את מה שמתאים לי. לא את מה שכתוב שאלוהים אמר. אני עושה את מה שנראה לי חשוב ולא את מה שכתוב בתרי"ג. יותר חשוב לי להיות בן אדם ולהבין שהעומד מולי הוא בן אדם, בלי קשר לאם יש או אין לו כיפה. 

אני שומרת מסורת כי אני יהודיה. הילדים שלי יודעים שהם יהודים וחשוב לי שהם יכירו את החגים, ידעו את החוקים ויהיו מספיק נבונים בכדי לדעת לבחור מה טוב עבורם. הם לא הולכים לבתי ספר דתיים כי אני לא דתיה, אבל הם יודעים מה זה קידוש ומתי מדליקים נרות.

עכשיו תסלחו לי אני חייבת לסיים. עוד לא שאבתי את המזרון. 

שני בנים יש לי, וילדה אחת בת קצת יותר משנה וחצי. זה אומר שכינים לכאורה לא אמורות להיות חלק מחיי. לפחות לא עד שהיא תכנס לגן.  

הן אמורות להיות מכה של אחרים. אני אמורה לראות את השלט בכניסה לגן, שהכינה נחמה הגיעה לבקר והוא לא אמור להפריע לי יותר מידי. מקסימום עוד תור לספר. ככה זה עם בנים, לא? אז לא עם שלי. מכל מגוון התכונות הגנטיות שיכלתי להוריש לילדי נבחרה הנוראית ביותר. השיער המלא, הסמיך. גן העדן של הכינה נחמה. וכנראה גם של זיוה שושנה ורינה. כי כולן שם. והן הזמינו את המשפחה. המורחבת. כולל בני דודים מדרגה שלישית  ואת כל החברות של הבנות שלהן מהתנועה.

זה המקום לציין שאני, אמובטלת, ביליתי רגעים ארוכים מילדותי, במקלחת. עומדת תחת זרם מים ובוכה. כי אמא שלי סירקה אותי שוב. ושוב. ושוב.

כן, כן, צריך להגיד את זה אחת ולתמיד. הייתי ילדה מכונמת. אם מישהו היה מגיע לכיתה עם כינים הייתי מיד נדבקת. אם מישהו היה מגיע לשכבה עם כינים, הייתי נדבקת. אם מישהו היה מגיע לבית ספר עם כינים, הייתי ... הבנתם את העיקרון. מספיק שכינה אחת עברה ליד השיער שלי, היא מיד  גילתה את הפוטנציאל הטמון בשיער עבה, ארוך וחלק, כזה שצריך לפחות שלוש גומיות יחד בכדי לעשות לו קוקו. כזה שאפשר לחיות בו בשקט. בלי פחד ממסרק כינים.

אין חומר שלא נוסה על ראשי הבוער. אין שמפו או מסרק שלא עברו על ראשי מבחן. אמא שלי היתה מסתובבת בסופר פארם של פעם, עם עיניים אדומות ופה רושף אש. "את הכל" היא היתה נובחת על הרוקח, שמה בשקית, מגיעה הביתה ומתחילה לנסות. שעות הייתי מסתובבת עם ריחות של גופרית, זרחן וK800. אחר כך נחפפת ומסורקת במשך שעות, עד שאמא שלי החליטה שדי. הן מתו, כולן. ולמחרת הייתי קמה מלאת תקווה ו..מתגרדת.

איפשהו במהלך התיכון זה עבר. פחות מכונמים בשכבה כנראה. אבל עד אז, הייתי חוזרת כל יום הביתה ומקווה שלא המציאו חפיף חדש. שלא הבטיחו לאמא שלי שהיום זה יעבוד.

הילדים שלי, שקיבלו ממני את הזוועה, החזירו אותי לטראומות ילדותי. אני לא קונה שום תכשיר. אני לא מסרקת אותם שעות במקלחת. יש לי את המסרק הכי יקר בשוק, ויש לי אמונה. שאם אני אתפלל מספיק - הן יעלמו. שיום אחד אני אוכל להפסיק לסרק. שיום אחד אני אוכל ללכת לידם עם פזור.

כי כשאני רואה את השלט הזה בכניסה לגן, אני יודעת. שהיא אולי עכשיו הגיעה, אבל אצלי היא תישאר. 

אני חושבת שמערכת היחסים הכי הדוקה וסימביוטית פה בבית מתקיימת ביני לבין ערימת הכביסה.

כל יום אני ניגשת אליה בחשש, תוהה אם היום יהיה ביננו יום של אהבה אמיתית, כנה, מלא אופטימיות לגבי העתיד (ערמה קטנה, עניין של מכונה או שתיים, האבקה, המרכך ומסיר הכתמים מלאים, המייבש ריק..) או יום של כעס, ריב ומלחמות אגו אין סופיות (ערימה ענקית, עניין שברור שלא יגמר היום. המרכך נגמר, המייבש מלא בערימה של אתמול, וברור שזה עניין של התשה- מי ינצח היום? אני או היא?)

יש ימים שבהם הערימה הזו גורמת לי להתיאש עוד לפני שהתחלתי ויש ימים שהערימה ממלאת אותי במוטיבציה בלתי מוסברת. בכל מקרה, מה שלא יקרה ביננו נכון לאותו היום בלבד. כי גם אם היא נראית היום טוב מתמיד ומביטה אלי בעיניים מפתות ומבטיחות וגם אם יש מליון שאריות מהערימה של אתמול המחר יהיה שונה לגמרי. מערכת היחסים שלנו היא סוג של רכבת הרים מטורפת כזו, של אהבה ושנאה, של ריגוש ופחד. ובשום תחום בחיי לא הייתי מסכימה לשמור על קשר כזה בצורה יומיומית והדוקה שכזו. אבל כאן אני יום יום עומדת מולה, מביטה בה בפחד ומקבלת את מה שלא יהיה שהיא זורקת עלי, וחוזרת שוב, לעוד.. 

כי את עוצמת הריגוש של סל כביסה, מכונה ומייבש ריקים לגמרי לא מקבלים בשום מקום אחר. וזה שווה את הכל..

כביסה:364 אמובטלת:1

היום הזה שלי, תאכלי אבק!

הבחור שלחולק איתי מיטה מנוי על הבלוג הזה. הוא מקבל עדכון למייל, קורא ואפילו שולח תגובה מפרגנת בד"כ.

כל זה היה נכון עד הפוסט של אתמול.

אני חשבתי שכתבתי על זה שאני לא מושלמת אבל מה שהוא קרא היה "בלה בלה בלה בלה  שהבוקר אמרתי לו לא בלה בלה בלה בלה...."

מה שהטריד אותו היה שחמשת קוראיי האנונימיים יגלו שהיתה פעם אחת, בודדת, מאז גיל שש עשרה, שבה אמרתי לו לא.

יש לנו שלושה ילדים, שמהווים הוכחה חותכת לכך שהיו לפחות שלוש פעמים שבהן אמרתי כן. כתבתי אפילו פעם שיש לנו רגעים נפלאים מתחת לשמיכות, ונכון ששינה בשלב זה של חיי היא נפלאה, אבל נדמה לי שהבינו שהתכוונתי למשהו אחר. 

בלוג שלם מונה בצורה מפורטת את כל הדברים בחיי שאני לא טובה בהם. עד כמה אני לא מושלמת- זה עושה אותו (אני מקווה) משעשע, מרגש, כזה שאפשר להזדהות איתו... אבל מילה אחת על סקס לא מושלם, והבחור שלי (החתיך, הסקסי, הגברי והחזק-כן?) הופך לילדה בת 12.

בחיי באלוהים שהוא בסדר חוץ מזה...

הגדולים היו אצל אמא שלו בחמישי שישי. היא גרה רחוק, אז זה לא קורה הרבה. כשהגענו לאסוף אותם חיבקתי ונישקתי והם רצו ישר אליו. 

הוא הקפיץ אותם בידיים, הניף אותם באוויר ועשה את כל מה שהוא עושה כשהוא חוזר מהעבודה ועוד קצת. גם אותי הם לא ראו מאתמול בבוקר אז ניסיתי להצטרף לחגיגה.

זה היה מזוייף.

מאז שהגדול נולד עברו יותר משש וחצי שנים. שש וחצי שנים שבהן לא ישנתי לילה אחד רצוף, שלא התעוררתי יקיצה טיבעית, שלא יצאתי לחופשה, שש וחצי שנים שבהם לא היתה יממה אחת שלמה שבה לא שמעתי בה את המילה אמא. שש וחצי שנים לא עשיתי מילואים, לא יצאתי לכנס מהעבודה, ולא הייתי בנופש לעובדי החברה.

במקום זה הייתי עסוקה בכל יום בכביסות, בסיפורים, באוכל ובלשמוע את המילה אמא.

יומיים הם לא היו איתי, אבל היה לי יום מטורף בעבודה, כלבה שעברה עיקור וצריכה טיפול צמוד וילדה בת שנה וחצי שמצמיחה שיניים ולא יורדת מהידיים.

לא הספקתי להתגעגע.

אני יודעת שבעצם האמירה אני עוברת על כל חוק אימהי בלתי כתוב (הילדים שלי הכי טובים, אני לא יכולה להיות בלעדיהם דקה, כשאני איתם אני פורחת וכשהם לא לידי הם כל מה שאני מדברת עליו וכמובן- תמיד, אבל תמיד, אני מתגעגעת).

הייתי שמחה לחזור מעבודה, להניף אותם בידיים, לדעת שיש לי שעה מדודה אז כדאי לנצל אותה היטב. למלא להם אמבטיה, להשפריץ לכל עבר, להוציא את המשחק הזה שעושה מלא בלאגן אבל הוא כיף, ולא להגיד להם לא- אבל זה שלו.

הוא הלונה פארק, אני השיגרה האפורה..הוא משב רוח רענן שנכנס הביתה כשאמא כבר עייפה, עצבנית ומותשת. כשכל מה שאמא רוצה זה שתגיע השעה שמונה, שיהיה כבר שקט.

אז הוא עבורם בדיוק מה שאני זקוקה לו כל כך. חופש 

שלושה ילדים יש לי, כבר שש שנים שאחד או יותר מהם עוברים בכל מיני צורות של גנים ומעונות.

כשאני חושבת על זה, במצטבר, יש לי 11 שנים של התחמקות מוועד הורים. מעולם לא אירגנתי מסיבות, לא אספתי כספים, לא שלחתי מיילים זועמים ולא עשיתי מצגות סוף שנה. באסיפות הורים של פתיחת השנה אני מחייכת יפה למורה או לגננת, ורצה לפינה הכי רחוקה. רק שלא יבקשו מתנדבים.

יצקצקו בלשונם כל חברי הוועד ויתנו בי מבט מזלזל. העלוקה. הם מארגנים, אוספים, יוזמים. אני מגיעה למסיבה וכועסת ששוב קיבלתי לעשות סלט פירות.

הם ישלחו בי עוד מבט אחד ויחשבו שאם תמיד אני באה לאסוף אותם עם טרנינג ונעלי ספורט, הייתי גם צריכה להתנדב להיות הורה מלווה להופעת המחול בשבוע שעבר, ושאם אני כל היום בבית אז כדאי לנצל אותי גם לקישוט המסיבה. נראה אותי אומרת לא.

מבינהם יהיו שיגדילו לעשות, וכל פעם שהם יתקעו בעבודה או שירצו לשלם פחות לצהרון הם יתקשרו. "עידו נורא רוצה לבוא לגדול". הם בוועד הורים. והם עובדים במשרות נורא חשובות. נראה אותי אומרת לא.

אז הינה אני יוצאת מהארון: חברים יקרים. אני אמובטלת, עובדת מהבית, עם שלושה ילדים קטנים, מוכנה להכין סלט פירות בכל המסיבות מעכשיו ועד שיסיימו כולם את חוק לימודיהם. בתמורה, אני לא מתנדבת לוועד ההורים, גם לא להצגת סוף השנה, לא רוצה להיות הגיזברית ולא ההורה המלווה. באותה הזדמנות אשמח אם תפסיקו לבקש שאאסוף לכם את הילד מהגן פעם בשבוע, זו כבר לא טובה. זו עבודה, אז תשלמו.

ההורים האלה, של וועד ההורים, שמתנת סוף השנה ומה הילדים יאכלו במסיבת חנוכה עומדים בראש מעייניהם, הם אנשים שאני מעריכה (מרחוק, כמה שיותר מרחוק...) אבל גם מפחדת. לא יכול להיות שישיבה של 4 שעות, בה אני אדון אם כדאי לעשות להם אלבום דיגיטלי או מד גובה מתנה לסיום הגן, תשנה במשהו את חיי ילדי. אני בעד רשימת כיבוד גנרית (טוב נו, מרכיב אחד משתנה- סופגניות, אוזני המן או מצות...) לכל המסיבות, בסוף השנה ספר עם אפשרות החלפה וחוג ריתמוסיקה. תרשמו את זה בפתק ותעבירו הלאה. ככה גם לא תגזלו ממני גם את השעה וחצי ויכוח באסיפת ההורים הראשונה.

קוראים לי אמובטלת, ואני יוצאת מהארון. הוועד הוא בזבוז זמן לטעמי. אני יכולה במקום זה לצפות ב"האח הגדול" ועדיין אני ארגיש שעשיתי משהו יותר טוב.

מה שחשוב הוא שאהיה נוכחת בחיי ילדיי ואחנך אותם. חשוב שהגננת תאהב ותלמד אותם, שהסייעת תקבל אותם בחיבוק חם ושהמורה תשים לב לקשיים. 

אם אביא עוגה קנויה או אחת שעמלתי על כל שיכבה שלה שעה אתמול בלילה לא ישנה. אם יש בהן מספיק שוקולד, שתיהן יסתיימו תוך דקה.

מתחילים עם הקטנה, זה פשוט: בואי הנה, לא רוצה, בואי הנה, לא רוצה , תופסים, חובשים לה כובע, ואת  המעיל.על המעיל שלי אני אוותר, עדיף קר ממחליק ומסורבל. מטריה לוקחים רק אם מגדלים עוד יד, לא, בעצם שתיים. מפתח, ארנק ונייד (איפה לעזאזאל זרקתי את הנייד? מחפשים, מתייאשים מחייגים, אה... זו הסיבה שיש לי קו בבית..). יוצאים, נועלים. עכשיו נזכרת לעשות קקי? אין לי זמן לזה. חוזרים, מחליפים. לזכור לשטוף לה כשאני אחזור, ככה לא מנגבים. יאללה לאוטו. "תפסיקי לבכות, לא נוסעים בלי חגורה, טוב שוקולד. כשנגיע הביתה. מבטיחה. רק תשתקי" יצאנו.

הפקק של הכניסה, כולם עוצרים מול השער ומחכים לילדים. שלך בכיתה ו, לא יקרה לו כלום אם הוא ילך קצת. שלי בכיתה א הוא עוד לא חוצה כביש. לי מותר. מחפשים, מחכים, הנה הוא סוף סוף יוצא. תמיד אחרון. עוצרים, את הילקוט לתא מטען. לעזאזאל, למה לא לקחתי מעיל??? תכנס, תחגר... כל יום אותו דבר, אתה לא יכול לעשות את זה לבד? מה לא מצליח?? טוב אני באה... לעזאזאל, למה לא לקחתי מעיל????

יאללה, תפסיקי לצפור, כאילו אני נהנית לעמוד ככה בגשם.

יצאנו.

אמא, יש שם רכב שיוצא... שיט, שיט, תפסו לי... עוד אחד, זה שלי, לא יעזור. גם אם אני דופקת את ההיא שמחכה מהצד השני. שיט, זו אמא של רומי, חיוך.. כנסי, לא, נו כנסי, טוב תודה... פראיירית!

יורדים.

תפסיקי לצרוח, את לא הולכת לבד, זה כביש. תן לי יד. לא מעניין אותי חניה, לעאזאזל, למה לא לקחתי מעיל???

נכנסים.

שלום, איך היה?, מקסים, נפלא, מרגש.. ציור מהמם, גם את זה אתה ציירת? מקסים. אתה הכי מוכשר בגן עכשיו לך תביא את התיק והמעיל. איפה הבקבוק? שוב איבדת את הבקבוק? יאללה החוצה. יד, מה אין לי עוד יד. תן לגדול יד. לא מעניין אותי שהוא מחזיק לך חזק. זה כביש.

לאוטו.

היא ראשונה. תפסיקי לצרוח, לא נוסעים בלי חגורה. טוב, שוקולד, בבית, מבטיחה.. מה פתאום רק לה... לכולם, ברור. תעלה, תחגר... זו כבר פעם שניה היום, למה צריך להגיד לך, למה אתה לא יכול לבד? אני לא צועקת. אני שואלת. קטן תעלה. לא צריך להוריד מעיל, אני אחגור על המעיל. לא נורא אם זה לא נח, זו נסיעה מהירה. 5 דקות לא נח ואנחנו בבית. הבטחתי כבר שוקולד.

למה מחכים? לאמא של רומי. לא, היא לא באה אלינו, היא חוסמת אותנו.

יצאנו.

כן שוקולד, לא שכחתי. כאילו שיש אופציה שאתם תתנו לי לשכוח. לרדת, התיק, המעיל שלי, תזכירו לי למה שוב??

היא על הידיים, תפסיק לצרוח, תן לי יד חוצים. אז מה אם קודם הוא היה? טוב, קטן תן לי יד. גדול תן לו יד. שוב הוא מחזיק חזק? הינה, שניה אנחנו בבית. שיט, הילקוט. אולי לא צריך. גדול, יש שיעורים? שיט צריך. תעמדו ככה, לא לזוז, תחזיק את הילקוט. עכשיו אתה לא יכול לתת לו יד? טוב, אז הפוך. שקט, לא מעניין אותי. יאללה, הביתה

הגענו... 

האמת? כשמציגים את זה ככה, זה באמת לא כזה נורא