לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אמובטלת בברלין


ככה פתאום אחרי 33 שנים ושלושה ילדים החלטתי להתפטר. פיק ברכיים מטורף שלא עובר, סיוטים בלילות על ילדים רעבים ושום תכניות קונקרטיות...בערך שלוש שנים אחר כך אני בפתחה של הרפתקאה נוספת, שוב שלושה ילדים, שוב פיק ברכיים ושום תכניות... הפעם רק עם נוף אירופאי.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

כאן גרים בכייף


זה היה לילה נורא, רבתי איתו, כמעט הרבצתי לה, הגדול עשה פיפי, הקטן צרח מתוך שינה. ואני  רק רציתי לישון לה לה לה...
בבוקר, כשכולם ערים הדברים נראים אחרת. 
היא חוזרת להיות מקסימה, הפיפי סתם מקווצ'ץ' לי את הלב ומה שנשאר זה הריב האידיוטי. 
כי שם, עמוק בתוך העייפות, כל אחד חושב רק על עצמו. אתה עייף מידי מכדי לחשוב על זה שמולך. והכל נוראי וכואב ומתיש.. לא נשארת חלקה נקייה של התחשבות. ואז אתה לבד.
חברה אמרה לי לא מזמן שהיא מבינה איך השב"כ שובר את העצירים על ידי חוסר שינה.
כשנולדים לך ילדים זה נהיה ברור, אתה מבין שהרעיון צץ כשלחוקר נולד הילד הראשון, הוא אמר שאם הוא מסוגל לקלל את יוצא חלציו אז כל עציר בטוח יקלל את שולחיו... 
להשכרה: 
 כל יום בין 11 בלילה ל 7 בבוקר, 
שלושה ילדים מקסימים, לא עייפים, רעבים ומרטיבים. 
הדרישות: סבלנות אין סופית ויצר הרס עצמי
 
נכתב על ידי imuvtelet , 6/1/2011 10:48   בקטגוריות פסימיות מצויה, ילדים זה לא משחק ילדים, גן החיות הפרטי שלי  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כביסה מלוכלכת


אמא אחת נגשה אלי בגן השעשועים:
"זה מדהים" היא אמרה "הסבלנות שלך, איך את בכלל לא מרימה את הקול, הכל אצלך בנועם... אני חייבת להגיד לך, אני רואה אותך כבר כמה זמן, בזכותך שיניתי גישה"
רציתי להגיד לה: זו לא סבלנות, זה יאוש... שום נועם אין פה, רק אדישות... הרמתי ידיים לא מזמן, אני לא יכולה לנצח אותם, שלוש על אחת... זה לא כוחות
במקום זה חייכתי ואמרתי תודה... התבוססתי לי בשניה אחת של מחמאה על התנהגות מזוייפת, זה עדיף מלצחצח בשמש את המרמור...
כשחזרתי הביתה, הערמות של הכביסה עדיין על הספה משבת, הכלים של הצהריים בכיור, שניית העונג נמוגה והפכה לבושה. צנחתי מובסת על הספה
ותהיתי מתי הפכתי לכזו? מתי הבית המבולגן התחיל להשפיע לי על מצב הרוח וממתי אני שמחה כשאני מרצה את אמהות הקיש והירקות המאודים בגינה.
הפעם האחרונה שבה נפגשתי עם חברה היתה לפני יובלות, אני בכלל לא זוכרת מתי יצאתי לחופש ובטח לא מתי עשיתי משהו שלא קשור לאינרציה.
אני על אוטומט. שניה וחצי יותר מאוחר כבר חייכתי, הגדול קרא את שם התכנית מהמסך...
האושר והדכדוך שלי מורכבים מהרגע האחרון שאני זוכרת, לא מסוגלת לחשוב אחורה או קדימה יותר מידי... האחורה האחרון שחשבתי עליו רדף אותי עד כדי התפטרות. מצד שני קיבלתי היום מכתב המלצה שגרם לי להסמיק, נשאר לי רק למצוא למי להראות אותו...
נכתב על ידי imuvtelet , 4/1/2011 18:47   בקטגוריות אופטימיות קוסמית, גן החיות הפרטי שלי, ילדים זה לא משחק ילדים, פסימיות מצויה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  
Avatarכינוי:  imuvtelet

בת: 47

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , החיים מעבר לים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לimuvtelet אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על imuvtelet ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)