אמובטלת בברלין

החופש מגיע ואיתו מגיעות שעות ארוכות של זמן איכות עם הילדים. אם את כבר מנוסה בחופשות ארוכות את בטח יודעת שהחופש הגדול הוא זמן נפלא לטיולים, לבריכה, למוזיאונים ולמגוון פעילויות מעשירות שניתן לעשות עם הילדים.

החופש הגדול, שנבנה במיוחד עבורך, על ידי כמה שרי חינוך שמעולם לא היו אמהות עובדות, אמור להוות עבורך פיצויי לזמן האבוד שבו לא הצלחתם לבלות יחדיו בשנה שחלפה. בשבוע שלפני ליל הסדר היית עסוקה בנקיונות, בחופשת חנוכה הם היו אצל סבתא וסבא, בשבוע של סוכות הבוס לא אישר לך חופש ובל"ג בעומר, כשניסינו לפצות על זה ולהוסיף יום חופשה ללא סיבה שלחת אותם לחבר. לכן אנו, במשרד החינוך, מעניקים לך 57 ימים רצופים בכדי שתוכלי למצוא את הזמן להכיר את ילדייך. וכשאנחנו אומרים להכיר אנחנו מתכוונים ללראות אותם כשחם להם, כשצפוף, כשמשעמם, כשיש תור ארוך בכניסה או כשהם עם מבט קטטוני של ארבע שעות טלויזיה רצופות.

כמו כן, החופש הגדול הוא גם הזדמנות פז עבורך, להכיר את עצמך לעומק. לבחון את סבלנותך ואת תגובותייך. לבדוק אם את מסוגלת לנהוג באיפוק גם אחרי יום שלם עם שלושה ילדים בבריכה, גם אחרי בילוי מעשיר המשלב משובת נעורים עם יצירות מוזיאוניות וגם אחרי השיחה ממנהל הבנק שמסביר שחייבים לסיים את החגיגות. 

כמו שכבר הזכרנו יש לחופש יתרונות רבים גם בפן הכלכלי. אם בעשרת החודשים האחרונים חייתם בדוחק רב והסתדרתם עם משיכת היתר, החופש יוכיח לך שנגמרה הקייטנה ומתחיל בית הספר, האמיתי, המורים בו הם תלוש המשכורת שלך ומנהל סניף הבנק ותעודת הגמר היא רשימת הציוד לשנה הבאה. 

מכיוון שחופשת הקייץ שלנו מאתגרת ומפנקת כאחד, החלטנו, כאן במשרד החינוך, לקבץ עבורך כמה טיפים להקלה על הימים הקרובים:

1. מערכת החינוך (היסודית) מעניקה לילדיך 185 ימי לימודים בשנה. זה משאיר לך 180ימי חופשה לחלק בינך לבין בן הזוג, הסבים והסבתות. אם תנהגי באחריות עם ימי החופשה במקום עבודתך וכך גם הוריך, הורי בן הזוג, השכנה ממול וכמובן בעלה, תוכלו לעבור את הקיץ עם תשלום שערורייתי רק למחזור הראשון של הקייטנות. ובכל מקרה, אנא זיכרי, רוב ימות השנה עדיין אצלנו.

2. לפני החופש מומלץ לקחת את הבוס במקום העבודה לשיחה אישית ולהכין אותו לכך שתאלצי להעדר ללא התראה ולצאת לחופשה מרוכזת בדיוק בסיומו של פרוייקט גדול. כידוע, בוסים הם עם מתחשב ומבין וסביר שהוא יקבל את העניין בהבנה. אחרי הכל גם לו יש ילדים.

3. מומלץ לצאת מהבית לפחות פעמיים בשבוע בכדי למנוע התנוונות של שרירי התזוזה. מכיוון שכניסות לאתרים בקייץ עולות פי שתיים מאשר בשאר ימות השנה יש להערך לכך בהתאם ולסגור 1000 ש"ח כל חודש בעשרת חודשי הלימודים. הסכום הנ"ל יספיק במידה ואין לך יותר מילד אחד, יש לך קרובי משפחה שיכולים לרכוש כרטיסים לאטרקציות  בחבר/הסתדרות המורים ומועדון טוב וכמובן אם אינכם מעוניינים לצאת לחופשה משפחתית. חופשה משפחתית בדרך כל תכפיל את הסכום ושני ילדים נוספים ישלשו אותו.

4. במסגרת ההערכות מראש לחופשת הקייץ שאלי את הילדים לאיזו קייטנה הם מעוניינים להרשם. סביר להניח שהם ידרשו את הקייטנה היקרה ביותר שקיימת בשוק היום ומכיוון שהיא כזו יש להרשם אליה שבועות רבים מראש. הרשמה מראש בדרך כלל תעניק גם הנחה משמעותית של שקל תשעים לילד מה שיתן לך קצת מרווח בסגירת האובר דרפט.

5.כשנמצאים עם ילדים משועממים ומזיעים מספר ימים רצופים, יש לפעמים נטיה לאיבוד סבלנות, משיכת שיערות ובכי בלתי רצוני לכריות. בכדי למנוע הישנות של מקרים כאלה יש להכין מבעוד מועד כרטיס טיסה ולברוח מהבית.

זיכרי,

יחד נעבור את הקיץ בשלום!

כשהייתי קטנה ותולעת, הייתי מנויה על שני ספרים בספריה העירונית, על ספר אחד בספריית בית הספר ולפעמים היתה מגיעה אלינו ספריה ניידת, מין טנדר צהוב עם ספרים בערך באותו הצבע, והייתי מחליפה גם שם. ספרים לא קנו לי, בשביל מה? מה עושים איתם אחרי שקוראים אותם פעם אחת? חבל על הכסף.

היתה לנו בספריה העירונית ספרנית נכה עם כפות ידיים קשות ופרצוף זועף. שהיתה שומרת על נפשנו הרכה. היא לא הרשתה לי לקחת ספרים מהמדף של בני הנוער ובטח לא של המבוגרים, והיתה מתווכחת איתי על כל בחירה שעשיתי. יום אחד אפילו הבאתי את אמא שלי, שתגיד לה בת כמה אני ושהיא מרשה לי לקחת את "אורי".כשחזרתי איתו הביתה, הרגשתי שלכדתי אוצר. גם הצלחתי למצוא אותו בספריה, וגם הצלחתי אחרי שבועות ארוכים להביא אותו איתי ולא סתם לקרוא פרקים גנובים בין המדפים. פעם בשנה, בימי הולדת כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה מתנה, ביקשתי ספר, והייתי בוחרת את האלבומים היקרים, אף פעם לא סתם ספר קריאה. אבל בשבוע הספר, הייתי מקבלת ספר, לפעמים שניים, ואם התמזל מזלי, הייתי מגיעה כשהסופר בדוכן והייתי מקבלת חתימה. הייתי מגיעה עם ההורים שלי. תמיד עם שניהם. ומסתובבת בין הדוכנים. ומריחה את הדפים, ורושמת לעצמי מה לחפש בספריה. וקונה. והספרים שהיו שלי, ורק שלי, והיו לא עטופים בניילון קרוע, ובלי חותמת של תאריך החזרה, היו נשמרים מתחת למזרון המיטה שלי והיו נקראים שוב, ושוב, ושוב, כי הם שלי. 

היום יש לי פחות זמן, ופחות כוח ואני קוראת, המון... אבל בעיקר ספרי ילדים. הבחור, תולע גדול מכל מה שאני אי פעם הייתי, עדיין משאיר בכל פינה בבית ספר עם אזני חמור.

יכול להיות שהיום, עם  הילדים שלי אני משלימה איזה חסך. ויכול להיות שאין באמת ספריה איזורית אמיתית כמו של פעם. שאפשר ללכת אליה ברגל ולמצוא עולם ומלואו. אבל יש להם בבית ספריה ענקית שלא מביישת שום חנות ספרים. על המיטה זרוקים דרך קבע חמישה ספרים, ובילקוט יש לגדול עוד ארבעה. כשהלכנו איתם אתמול לשבוע הספר, והסתובבנו בין הדוכנים, שום התרגשות מטורפת לא נרשמה. רק ויכוח נורא על כמות הספרים שצריך לקנות, כי זו חגיגה.  אבל כבר ברכב, בדרך הביתה, כל אחד ישב מול הספר(ים) שלו וגם היום בדרך לגן ולכיתה.

יש מחיר לבלאגן הספרותי הזה, כי יש ספרים אהובים שמודבקים שוב, ושוב ושוב... יש דפים אבודים או מרוחים בקטשופ וספרים שנרטבו מתחת למיטה. אבל זו חולשה שאני אוהבת. אז אני מקטרת וקונה... ואני מודה. אני מכירה את הויכוח על מחירי הספרים, ועל זה שיש מחיר לתרבות. אבל אם הספרים נמכרים ליותר אנשים ואפילו אני מצליחה, אז אין לי עם זה בעיה (ועם כל הסופרים סליחה..). אם לא זה, אני לא הייתי כותבת עכשיו והם לא היו יושבים עם מיץ קפוא בכוס עם כפית וספר קריאה בגינה.

אני שוב מחכה מול בית הספר והוא שוב יוצא עם חברה. זה כבר נהיה נוהל יומי כזה שכל יום הוא מארח, מתארח או מתווכח איתי על למה לא היום. משהצלחתי למצוא לו הסבר מניח את הדעת  (שלו... הדעת שלי לא ממש משנה פה) למה הוא לא יכול להפיל עלי היום (רק היום..) חברה בלי התראה, הוא ביקש רק לקחת את החברה הביתה. ואחר כך שאל אם אפשר היום לשבוע הספר, ואולי כדאי שניסע לסבתא, ומתי נלך סוף סוף ללונה פארק, ואם אפשר לעשות מנוי לבריכה. כשהוא סיים לסדר לו את הלו"ז היומי הוא עבר לזה של מחר ולזה של מחרתיים. כאילו שיש אופציה שמחר הוא לא יצא עם עומרי לשער ושניהם יחליטו איזה בית הוא האטרקציה היומית.

מגיע כנראה שלב כזה, בחיי הילדים שלי, שבו הבית, שבו הם ישנים ואוכלים, הוא במקרה הטוב לופט אירוח ובמקרה הגרוע תא בידוד בכלא שמור. המחשב, הלגו, המונופול, הם רק תחליפים זולים למיטת קומותיים, חלון מסורג וסיר לצרכים. עד ארבע??? בבית???? לבד???? ומה הוא אמור לעשות שם??  שיעורים? ארוחת צהרים? מה זה פה סינג סינג? עד מתי הוא אמור לשתוק על התנאים? ממי פה מבקשים חנינה?

אני מוצאת את עצמי מייחלת לאחר צהרים אחד, שבו אני לא לוקחת אותו לחבר ולא מגישה חטיפים, שבו הטלוויזיה נכבית בתום השעה המוקצבת ואין לי אורחים בלתי קרואים לצהרים. במקום זה אני מסתכלת על הספה ורואה עליה שנים או שלושה או ארבעה ז'לובים, שאחד מהם טוען שהוא יצא מרחמי לפני כמה שנים, אבל זה קצת נשמע לי כמו קונספירציה. ואני מציצה בחלון אל העתיד ורואה איך הבית הזה, שקניתי במיטב כספי וחסכונותי, ושמכלה את כל כספי כבר כמה שנים טובות ונראה שהוא ימשיך לעשות את זה עד שאני אהיה בערך בת 60, בכלל לא שלי. אין לי בו פינה אחת שהיא שלי בלבד ועל כל בלטה שאני משלמת עליה יש חמישה ילדים שתובעים בעלות. לחלק גדול מהם אין לי בכלל קשר ישיר, או עקיף, או קשר בכלל. אני הפיליפינית שמגיעה עם המסיבה.

עזבו את כל זה, עוד שניה חופש. ואת יולי כבר  קניתי בסכום סימלי של 3000 ש"ח ועדיין כל יום הם יחזרו מהאטרקציה היומית וידרשו ממני להיות צוות הואי ובידור. וכל זה זניח, כי בחודש אוגוסט אני אהיה כזו רק במשרה מלאה. וזה יעלה לי פי שתים. ובבריאות.

ובכל זאת, כשאני חושבת על עוד כמה חודשים. ואני מדמיינת בירה אירופאית, ארוחת צהרים מצומצמת ובית נטול אורחים, אני מתחילה להתגעגע לשמש, לחום ולהמולת ילדים. 

זה לא שיכלתי להסביר. לא באמת. הרי אם מישהו היה בא ואומר לי של לפני שמונה שנים מה זו אמהות לא יודעת אם הייתי מקשיבה בכלל. כי שניה לפני שאתה אמא או אבא, די ברור לך שאתה יודע הכל. כל הסיפור הזה של לחתל או לקלח זה מה שבאמת מטריד אותך- אם תדע שהחיתול מונח כמו שצריך וכמה מפחידה המקלחת הראשונה, בטח אם צריך לעשות אותה לבד.. בילד הראשון הייתי מוכנה לחכות עד אחת עשרה בלילה אם זה אומר שלא אהיה לבד בזמן המקלחת. יותר הטרידה אותי כמות האוכל, איך אני יודעת אם הוא שבע, ואיך לעזאזל מטפלים בגזים.

ההכרה האמיתית, שאני באמת לא מבינה שום דבר באמהות ושדרך החינוך שחשבתי שאני לגמרי סגורה עליה היא שטות גמורה מגיעה הרבה יותר מאוחר. בהתחלה יש מעין תחושת משא שמחלחלת. לאט לאט הבנתי שאני כבר לא יכולה לארוז מזוודה ולטוס לטימבקטו. ואתה מכיר אותי, אתה יודע שלא באמת הייתי טסה גם קודם. אבל יכולתי. ואז בא היצור הזה ולקח את היכולת. ובכלל לא ידעתי שאהבתי את היכולת הזאת. עזוב, בכלל לא ידעתי שיכולתי... ואז פתאום הבנתי שיכולתי וכבר לא. והתאבלתי קצת על היכולת הזאת שעד היום אני מתגעגעת אליה למרות שלא הכרנו כל כך טוב. לא באמת.. ולך תסביר לעצמך שאתה מתגעגע למשהו שבכלל לא ידעת שהיה לך.  

שניה אחרי הגעגועים לטימבקטו אתה מתחיל להפנים שזה לכל החיים הסיפור הזה. והבייביסיטר הזה לא הולך להגמר. וכל זה לא מסתדר לך בראש עם העובדה שאתה אוהב את היצור הזה עד מוות ושאת החיים שלך אתה תתן בכדי שרק יהיה לו טוב. אבל שישתוק קצת. ומה עכשיו קקי, ואני מוכן לקחת משכנתא שניה אם מישהו יצליח לסתום לו את הפה. איפה אמא שלו? אמא, תעשי לי טובה. הוא כבר שעה בוכה. ואני מתחיל להיות מודאג. את יכולה לבוא לפה? לראות שאין לו משהו? את חושבת שאם ניסע איתו למיון יקבלו אותנו בשעה כזו? כי מנעד הרגשות שילד מצליח לגרום לך להרגיש בשלוש דקות הוא כל כך רחב שאפילו אתה לא ממש מצליח להבין איך לפני רגע שקלת לסגור אותו בחדר לצאת לבירה עם החברים.

ואתה כל כך אוהב אותו, את היצור הקטן הזה שלקח את החיים שלך דחף אותם למכונה וניער אותם בצורה שאפילו אתה לא מזהה את מה שיצא. ולפעמים אתה בכלל לא בטוח מה אתה יותר, אוהב אותו או שונא את החיים, או שאתה בעצם אוהב את החיים, ובגלל זה אתה כל כך רוצה אותם בחזרה...

ואז מבט אחד בו גורם לך להרגיש שיש לך את כל מה שרק ביקשת ויותר ואתה יודע בדיוק מה זה אושר.

ואני אומרת לך, תקשיב לי, לפעמים אפילו אני יודעת על מה אני מדברת, אתה תזיל איתו דמעות ותקווה איתו ותחיה איתו ותרצה בשבילו ולא תדע בכלל איפה הוא נגמר ואתה מתחיל. והוא יסתכל עליך עוד כמה שנים, ויאמר איזה משפט, שיגרום לך לחשוב שאתה לא יודע כלום. שלושים שנה אתה חי ואתה לא יודע כלום. לא באמת. והוא יחזור על איזה משפט שאתה אמרת ואתה תרצה לקבור את עצמך באדמה. ואז שוב אתה מבין, שלהביא ילד אולי סיפק איזה רצון שלך אבל מאז שהוא הגיע אתה מספק רק את הרצונות שלו ולך לא יוצא מזה שום דבר. להיפך.

שום דבר חוץ מאושר. כי השניה שעמדת בה מתחת לחופה, וחשבת שאתה מאושר, מתגמדת מול השניה הזו שעמדתם מול הבדיקה הביתית. והשניה הזאת היא כלום לעומת השניה שהרגשת את הבעיטה הראשונה... אתה מבין את העיקרון, אתה יכול להבין שיש לך למה לצפות.

יהיו שניות שהאוויר לא יעבור לך בגרון מרוב גאווה. כי הוא שלך. והוא יעשה אותך טוב יותר. הילד שלך. כי זה טבעם של ילדים. לגרום לך להיות מישהו שהוא יוכל להעריץ ומישהו שהוא יהיה גאה בו. ואז, אולי אז.. אתה תבין כמה אתה לא באמת יודע שום דבר.

 אז תבוא עם סבלנות. כי החודש האחרון הוא הארוך ביותר, גם  כשהוא לוקח רק שבועיים. והחודש הזה שבו אתם לוקחים לכל מקום את התיק מכין אתכם לזה שאתם כבר לא ממש יכולים לתכנן או לדעת מה יקרה...אז תגיע פתוח, כי לא באמת אפשר להגיע מוכן.. ותגיע שלם כי אחרת לא תצליח להתמודד... ואולי, אם תדע, מההתחלה, שאתה לא באמת יודע, יהיה לך יותר קל אחר כך, ואז אני  עשיתי משהו טוב.

אוהבת...

אני

יומיים לפני שהוא חזר מחו"ל קיבלתי את הבשורה שזה סופי. בשיחת טלפון אחת הוא הודיע שזה הצליח ואנחנו טסים. השאלה היא מתי... בגלל שזה כל כך לחוץ ויש כל כך הרבה מה לעשות אין לי אפילו מושג מה אני מרגישה. הלחץ לא מפנה מקום, לא לפחד, לא להתרגשות ולא לשום עניין אחר. שניה אחרי שהוא חזר אני יצאתי למחנה והתעסקתי בהכל חוץ מבלחץ, כשחזרתי, וראיתי במה הוא התעסק זה היכה בי שוב. 

בסביבות ארבעה חודשים.. זה פרק הזמן שנשאר לנו בארץ, בזמן הזה צריך לברר את כל מה שאפשר לברר בכדי שנוכל לנחות שם ולילדים יהיה איפה ללמוד,  איפה לגור וכרית לבכות עליה בלילות הראשונים.

ארבעה חודשים בערך זה הזמן שבו אני אמורה להשלים עם העובדה שאני נוסעת ולמצוא בה את נקודות האור. זה הזמן שבו אני אמורה ללמוד להגיד משהו חוץ מ"יודן ראוס" ו"ארבייט מאכט פריי" כי לא נראה לי שאפשר לקנות עם זה שם במכולת... וזה הזמן שאני אמורה למצוא בו מה לעשות עם עצמי בעיר זרה.

זה עניין שמתבשל כבר כמה שנים, ובעיקרון אני די שלמה איתו, אבל שניה לפני שזה אמור לקרות פתאום קצת קשה לי לנשום. יש לי חלומות בלילה על הילדים שלי עם שביל בצד ומכנסי שלושת רבעי, יש לי רעד קל בביציות בכל פעם שאני חושבת על זה שאני שוב צריכה להתחיל מהתחלה.. 

יש לי שם כמה מכרים וזו טיסה יחסית קצרה, אלה נקודות אור שכשכל העניין היה רחוק באופק הייתי חותמת עליהן בשניה, אבל קשה לי..

יש לי ילד אחד גדול, שאוהב להיות במרכז, שאוהב בלאגן, שהוא סקרן ויצירתי והוא אלוף העולם בלהתבטא. יש לי בינוני אחד שרק השנה התחיל לגלות לי את מה שיש לו בפנים ולפתוח קצת מהזוהר הזה שהוא שמר רק לעצמו, ואני נפעמת מהגילוי הזה, ויש לי בלאגניסטית קטנה שאוהבת שמלות מלמלה ונעלים עם נצנצים למרות שאין גרם שכזה בדמות הנשית שיש לה בבית, שאוהבת חרבות ומלחמות וצועקת עלי "היכנע או שאני יורה" במקום להגיד בוקר טוב. אז אני מפחדת. אני מפחדת שאני אשנה אותם. שאני אעשה משהו שיקח את כל מה שאני כל כך אוהבת ויהפוך אותו להיות משהו אחר.

אני עברתי בערך עשרה בתים עד גיל 12. החלפתי גנים ובתי ספר בקצב חסר תקדים. והסתדרתי, בכל המקומות הסתדרתי... אז למה בכל מה שנוגע לילדים שלי יש בי מין פחד משתק שמוציא אותי מהדעת? הם יסתדרו. בכל המקומות הם יסתדרו... אבל זה לא משנה כמה פעמים אני אומרת את זה לעצמי. 

אז אני משכנעת את עצמי, ואני משננת לעצמי כל היום שיהיה בסדר, שהם יהיו בסדר, שהשפה זה עניין שטיק טק מסתדר ושהם עוד קטנים ויסתגלו מהר. אני אומרת לעצמי שאני פותחת לעצמי עולם חדש של הומור שחור וזה  לא יכול להיות דבר רע ואני לוחשת לעצמי בלילה שלהיות עם המשפחה הגרעינית שלי, קצת לבד ,זה בטוח לא יכול להיות רע. 

כשהפחד מתגנב לו בכל זאת, וייסורי המצפון שלי גורמים לי להזיל איזו דמעה, אני מרשה לעצמי לרגע אחד לנשום נשימה אחת עמוקה וללכת להתחפר בחיבוק של זה שאני יודעת שבחיים לא ייתן שיהיה לנו רע.

לבן שלי יש חברה. כבר חודש שבכל יום בשעה ארבע הטלפון מצלצל והיא מבקשת אותו. כבר חודש שהוא נותן לי מין מבט כזה, של "מה היא רוצה ממני" וקובע איתה עוד לאותו היום. גג למחרת. כבר כמה זמן הוא מספר לי שבהפסקות הם משחקים תופסת. הבנים נגד הבנות. ואז הבנות בורחות לשירותים כי שם אי אפשר לתפוס אותן וכבר לפחות חודשיים שהוא מספר לי שסתיו הכי טובה בכיתה בריצה, במשחקי מחשב ובסייף. הוא בסך הכל בכיתה ב', אני עוד לא למדתי להתמודד עם העובדה שהוא שואל שאלות על אלוהים והוא כבר מעביר הילוך ומכניס לי הביתה ענייני בנים בנות.

יום אחד, כשהוא יהיה גדול ואני אהיה זקנה, תהיה לו חברה אמיתית. אני לא יודעת אם הוא יפתח לה את הדלת לפני שהיא תיכנס לרכב ואין לי מושג אם הוא יהיה ג'נטלמן מהסרטים, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה שווה. אני לא מתכוות לשווה במובן של כוסית, או מעל אחרים אלא שווה במובן הפשוט של המילה. כמו שאחד ועוד אחד שווה שתיים. פשוט שווה. הוא לא רואה הבדלים בין בנים לבנות, מלבד העניין הזה של הורוד הנאלח. הוא לא גדל בעולם שבנות הן עדינות ובנים הם חזקים, הוא לא גדל בעולם שבו יש הבדל בין אמא לאבא. נכון, אני איתם יותר, אבל היו תקופות שזה היה הפוך. ובבית, אין הגדרה לפיה אמא עושה כלים ואבא נח בסלון כי כשאבא בבית הוא עושה כל מה שצריך ויותר, והוא לא גדל בעולם שבו ההחלטות הכלכליות הן אצל אבא והחינוכיות אצל אמא, כי אני היחידה שיודעת מה קורה בחשבון הבנק שלנו ואבא שלו עדיין לא פספס אסיפת הורים. אני יודעת שהחברה שלו לא תצטרך את יום האישה הבין לאומי כי כשאתה נמצא באותו מעמד אין שום צורך בתזכורת לאפליה והחברה שלו תרוויח את אותו שכר שהוא מרויח אם הם נמצאים באותו מעמד, פשוט כי היא תדע שזה מגיע לה ואז אף אחד לא יעז לשאול על זה שאלות. אני רוצה להאמין שהקטן הזה שאני מגדלת יתיחס בכבוד לנשים לא כי הן נשים אלא כי הן בנות אדם ושהוא לא יבין איך יכול להיות אחרת.

כשהחברה שלו מגיעה אלינו הביתה והוא מתחרה בה הוא לא נותן לה לנצח ואני בספק אם היא היתה מגיעה לפה כל כך הרבה אם היא לא היתה יודעת לספק לו פייט ראוי. וכשאני מסתכלת עליהם אני קצת מקנאה בעולם הזה שהם גדלים אליו. אולי אני נאיבית, ואולי שויון אמיתי, לא יגיע לפה כשהוא יהיה בן 30, אבל בעולם שלו, נכון לרגע זה יש. ואין סיבה שזה יפסיק.

זה כבר לילה שלישי שהבחור בחו"ל. ובדרך כלל הוא זה שיושב איתם בערב במיטות, כשאני משוועת לשקט, ומספר להם סיפורים אמיתיים על עולמות דמיוניים בהם יש פיות ומפלצות ואיש שרוכב על צב ענקי, וזה כבר לילה שלישי שאני יושבת איתם עם סיפור דמיוני על עולם אמיתי, בו יש כיתה של ילדים רגילים שמצליחים להיות שווים ושונים. אני מקשיבה והם ממציאים, אני מתחילה והם ממשיכים. ובעולם שלהם, שבו אין הבדל בין בנים לבנות, ואין הבדל בין רזים לשמנים או בין אתיופים לרוסים הייתי רוצה לגדול. אולי דברים עוד ישתנו, אולי הבן שלי יהפוך עם הזמן לאוהב נסיכות ורודות שאוהבות יהלומים, אבל אני רוצה להאמין שהבסיס שלו משנה, וישנה. ואני רוצה להאמין שהוא ימשיך להיות שווה. אני רוצה להאמין שהוא לא יצטרך להציע נישואין כי ככה נהוג והיא לא תצטרך לחכות שיבוא לו אלא תדע להציע כשהיא רוצה. אני רוצה להאמין שהוא יתעצבן על רשימת הקניות בסופר כי כשהוא כתב אותה הוא לא בדק אם צריך גם שמן והיא תתעצבן כי הוא שכח שהאוטו צריך טסט. אני רוצה להאמין שהוא ימשיך לא להכיר דרך אחרת וימשיך לא להבין למה צריך את יום האם. אני רוצה להאמין שהדרך שלו, שעובדת נפלא בכיתה ב, תעבוד גם בכיתה י"ב וגם בכל השנים שאחר כך ורוצה להאמין שלמרות שהוא יודע שהוא שונה הוא שווה. ורוצה להאמין שעוד עשרים שנה ההבדלים הפיזיולוגים יהיו היחידים שמשנים משהו. היא תיכנס להריון, הוא ירים את השקיות היותר כבדות של הסופר, אבל שם, פחות או יותר, זה יגמר... כי עוד עשרים שנה, הוא והחברה שלו יהיו קצת יותר מבוגרים, וזה העולם שהם גדלו בו וזה העולם שהם ירצו לחיות בו.

שלוש דקות גג. זה הזמן שיקח לכם להוציא מהבן שלי איפה נמצאת המגירה הזו שאמא ואבא לא מרשים לפתוח, איפה אמא שומרת את כל התכשיטים ובאיזה יום בדיוק היא הוציאה גבות. עניין של חמש דקות ואתם מצליחים לחלץ ממנו את מי הוא אוהב יותר (את אבא) מה אמא אמרה לאבא אתמול בערב (שנמאס לה כבר) ומה אבא ענה לה בתגובה (שתבוא למיטה ושלא תדאג, הוא יעשה שיהיה לה כיף). אני לא אתפלא אם יום אחד, כשאני אבוא לאסוף את הברברן, תיגש אלי המורה שלו ותסביר שהמפתח לפתרון הבעיה של אתמול בערב הוא פשוט לשבת ולדבר כי לצעוק אחד על השני לא מוביל לתוצאות. אה... והיא בטח תציע גם שנפסיק להבהיל כל היום אחד את השני, כי למרות שהגדול חושב שזה נורא מצחיק יכול להיות שאנחנו מעבירים מסר שגוי.

הבעיה העיקרית בזה שהילד שלי פולט סודות מדינה בצורה מקצועית כל כך היא הדרך שבה הוא אוסף אותם. כמו למשל בדרך חזרה הביתה, מארוחה משפחתית ארוכה, שכוללת כמעט את כל אילן היוחסין החי של המשפחה, כולל ההוא שהתחתן עם הדבילית וההיא שהביאה הביתה גוי. אז אתה מעיף מבט קל אל המראה ומגלה שכולם נרדמו והגיעה עת ריכול, אתה שולף את מיטב חיצך המשוננים, אלה שאספת בקפידה לאורך כל הארוחה,  ויורה אותם, אחד אחרי השני, במטרות האלה שישבו סביב השולחן לפני כשעה, ישר ללב. ולקראת סוף הדרך, כשכבר צחקתם על כל מי שרק עבר לידכם וביקש לתומו את המלח, אתה מעיף מבט קל אל שלושת המלאכים בספסל האחורי ומגלה שאחד מהם צוחק.. 

הילד שלי, שכבר אמר לאמא שלי ושל הבחור לא פעם, שהוא יבוא לקחת את השוקולד אחר כך כי אם אבא יראה אותו עם זה הוא "יקרקף לו את המח" או שהוא לא יכול לישון אצלה כי אמא לא אוהבת שהוא מגיע לשם ואין שום חוקים ומשמעת ושכל מה שהוא עושה שם זה לראות טלוויזיה, הוא ילד נפלא. ויש לו אוצר מילים עשיר ומלא. אבל הוא משתמש בו בלי אבחנה, והוא בגיל כזה שהבושה עוד לא חילחלה בו מספיק עמוק... זאת אומרת, הוא כבר לא מוכן להתלבש מול זרים, אבל אין לו שום בעיה אם אני אעשה את זה. זה בעיקר יראה לו מצחיק. וזה די מצחיק, כי בצורה סימבולית משהו, הילד הזה מפשיט אותי מול זרים בערך שבע פעמים בשעה ביום טוב.

אין לו שום בעיה להגיד לאמא של ילדה מתנועת הנוער שאני אחראית עליה שאמא בשירותים ושתתקשר אחר כך כי הוא לא נכנס לשם ... או לשאול את אחותי למה אמא ואבא מדברים עליה בלחש ומה בדיוק קרה לחזיה שלה וגם אין לו שום בעיה להגיד לסבא שאמא מנקה כבר שעה כי סבתא אמרה לה שאתה בדרך.

אני פשוט חייבת לפתור את העניין הזה, כי אין לי עניין להכניס את הילד שלי לסוד מערכת היחסים העדינה שלי עם אמא שלי או עם חמתי. ולא ממש בוער בי להסביר לכל אחד שעובר ברחוב למה אתמול בערב צעקתי בטלפון ועל מי.  אני עדיין לא פתרתי את הדילמה של איך לגרום לילד שלי להיות פתוח ונטול סודות, אבל רק איתי. ואיך אני מסבירה לו שאם הוא לא יספר לי הכל ואני לא אוכל להגן עליו כמו שצריך אבל בו בזמן להסביר לו שהגיהנום הוא הזולת. בטח בכל מה שקשור לעובדה המצערת "שהתעוררתי אתמול באמצע הלילה כי חשבתי שאבא מרביץ לאמא..."

אתמול, כשהוא סיפר למוכרת במכולת שאמא עדיין לא שלחה מתכון לערב עדות אבל זה לא באמת כי אין לנו עדה סתם כי אין לה כח, ושניה אחר כך הוא סיפר לי שבשעת המחנך בבוקר הוא סיפר לכולם שעוד מעט יהיה לו אחיין חדש למרות שהאחיין החדש שלו הוא כרגע נקודה קטנה ומהבהבת על מסך שחור לבן תהיתי מה עוד הילדים בכיתה יודעים עלי. תהיתי אם כדאי לצפות לזה שאמא של עומרי תשאל אותי בקרוב איך קוראים לבלוג שלי או  לזה שהמחנכת שלו תבוא לשאול אותי למה עברתי ניתוח ברחם ואם יהיו לי עוד ילדים.

"תשמעי", אני אגיד למי משתיהן שתבוא אלי... "הילד שלי שקרן קטן ונאלח. אל תאמיני למילה שיוצאת לו מהפה... אבל תעשי לי טובה, אל תגידי לו שהוא ממציא, זה כישרון שאנחנו מאוד מעודדים אצלו..."

בתחילת כיתה א, קניתי לגדול חבילת סווטשרטים יוקרתיים, הם היו עם ריצ'רץ' ועם קפושון וחלק היו עם פרווה בפנים אבל כולם היו עם סמל בית הספר מודפס על לוח ליבו של התלמיד החדש. הרעיון הזה של תלבושת אחידה היה אמור להיות הדרך שבה לא יהיו הבדלי מעמד, ולפיו מחירי בגדי בית הספר ירדו, אבל בעיני האם הלא מנוסות שלי כל מה שראיתי הוא ששילמתי פי שניים על אותו הסווטשרט, כי לא יכלתי לקנות אותו במבצע וכי הייתי חייבת לקנות אותו בחנות שמחזיקה את ההדפס. אבל הוא היה לפני כיתה א' וההתרגשות שאחזה בי לא התירה לי להתעסק בכאלה זוטות ו/או לבחור סווטשרטים פשוטים. הילד הרגיש שלי חייב את הסוג עם הריצ'רצ' והכובע. עניין פעוט של כמה מאות שקלים לחבילה של שישה סווטשרטים.

כל זה קרה לפני שנה וחצי וחשוב הרבה יותר, כל זה קרה לפני שגיליתי שסווטשרטים, בשניה שהם באים במגע עם הבן שלי, הם הופכים לירוקים עם אוריינטציה של איכות סביבה, ולאט לאט מתכלים.

אז את כיתה א כאמור, סיימתי עם כמה תובנות:

הסווטשרטים של הבן שלי, מגיעים איתו לבית הספר אבל כנראה חוזרים עם מישהו אחר.

הסווטשרטים של הבן שלי, אלה עם הריצ'רץ', והכובע, והמחיר הגבוה, הם אלה שנח לו להוריד כשחם לו ולזרוק איפה שהוא לא נמצא.

ולא פחות חשוב: 

בכיתה א גם אספתי אותו מדלת כיתתו אז הזכרתי לו לאסוף את הסווטשרטים שהוא במקרה זרק בתוך או ליד הכיתה, וכך גם גיליתי שאלה שכן מצליחים לחזור הביתה מן הקרב, הם עם ריצ'רץ' שנהרס בכביסה.

אז השנה, הרגשתי הורה ותיק ולמוד קרבות ורכשתי את הסווטשרטים הפשוטים, בלי ריצ'רץ', בלי כובע, בלי פרווה. עם צווארון פשוט וסגור ועם סרבול קל בפשיטתם... העניין הפעוט הזה עלה לי בערך חצי ממה שעלה לי אותו העניין בשנה הקודמת אז הרשתי לעצמי לרכוש עוד שניים. בעיקר כי לקחתי בחשבון את עניין ההתדלדלות שלהם על פני השנה.

והינה, בוקר אחד, בתחילת חודש פברואר, קמתי וניגשתי לארון בכדי להגיש לו את התלבושת שאיתה הוא יצעד לבית הספר. שום סווטשרט לא היה מונח שם ומקופל אז ניגשתי למייבש וחיפשתי בין דייריו. גם הוא היה ריק מסמלי בית ספר אז המשכתי הלאה ופתחתי לקטן את הילקוט. שום סווטשרט מאתמול לא היה מונח בו. בצר לי ניגשתי למכונה ולסל המלוכלכים וגם שם לא מצאתי אף סווטשרט לרפואה. וזה כבר כמה שבועות שאני חשה בהתדלדלותם של הדיירים הללו ומזהירה את הבן שלי שעתיד הקופה שלו עומד לשנות את פניו: כל תכניותיו למשחק החדש של מלחמת הכוכבים עומדות להגיע לידיה של קופאית עייפה בחנות ההדפסות היחידה שמוכרת את סמל בית הספר שלו. 

אילתרתי לו חולצה קצרה על גופיה לבנה ארוכה וג'קט ויצאתי בפעם המליון השנה אל בור האופל שנמצא במסדרון בית הספר שלו. בור האופל מכיל בתוכו מגוון דיירים, עם ובלי סמלי בית הספר, עם ובלי ריצ'רץ', במידות שונות ובצבעים שונים. אבל אף פעם לא מצאתי את מי ששהה לאחרונה בארונו הקט של בני הבכור. להפתעתי הפעם מצאתי כמה דיירים מוכרים- גיליתי אחד שחור די דומה שאם זה לא הוא אז בוודאות יש בינהם קירבה משפחתית, ואת הירוק שלנו מהשנה שעברה וגם את זה שאתמול הוא טען שהוא הכניס לתיק. ארזתי את השלושה ויצאתי במהרה לפני שבור האופל ילשין עלי למנהלת. כי למרות שאני די בטוחה ששלושת הסווטשרטים נקנו במיטב כספי יצאתי עם תחושה של שלל מלחמה. 

כשישבתי ברכב, גיליתי עוד אמא שיצאה עם ערימה ורודה ולא פחות נפוחה. היא החזיקה את השלל שלה בכזה חיבוק חם שאני לא יכולה להיות בטוחה שאלה לא בנים אובדים אמיתיים ששבו הביתה 

למען הלקח והסדר הטוב, שלפנו גם כמה עשרות שקלים מהחיסכון התופח של הגדול ורכשנו אחד חדש שיגור פה לפחות ביומיים הקרובים ושבנו הביתה עם מחצית מהכמות שהתחלנו איתה את השנה. ואם אחד או שניים מהם ישרדו את השבת אז יש מצב שאני מסודרת  כמעט עד אמצע שבוע הבא. 

אז בשישי קיבלו תעודות.

בשנה שעברה, הראשונה שלו בבית ספר, אפילו לא ידעתי שמחלקים עד שראיתי את הנהירה הזו של התלמידים וכולם מחזיקים שקית שקופה עם בריסטול לבן. כששאלתי אותו הוא הפטיר "כן, זה בתיק" ואחר הצהריים הוא כבר חתם במקומי וצייר כוכבים ירוקים על הכריכה.

השנה כבר הייתי מוכנה. הלכנו יחד לנטיעות בישוב ואז הוא חזר לבית הספר להביא הביתה את העניין הזה שיסביר לי אחת ולתמיד אם אני אמא טובה... כשהוא הגיע הביתה גיליתי תגלית חדשה. החל מכיתה ב' הילדים בבית הספר בישוב נותנים הערכות לעצמם, המורה מוסיפה בסוף רבע עמוד שבו היא כותבת את דעתה הכנה על הבגרות שהם הפגינו בעת ההערכה ומוסיפה שורה או שתיים על שיפור ואייכויות.

פה כבר הבנתי שהיום אני לא אקבל ציונים, ואת התעודה שלי על ישיבה על שיעורים ודאגה כנה לתלבושת האחידה אף אחד לא יקרא היום. אף אחד לא יכתוב כמה אני נפלאה כי הילד שלי מגיע כל יום לבית הספר עם סנדוויץ' וכשהוא מבין את החומר. אז לא היתה ברירה והתישבתי לקרוא את הבן שלי, שמעריך את עצמו ולא מודע עדיין לעובדה שזה הכל בזכותי.

ככה גיליתי שהגדול שלי מתאר שהוא לא תמיד מגיע מסודר לשיעור ושהוא שונא את שפת התורה. הוא הסביר שם שהוא צריך להשתפר בפירמידות ושהוא יודע שבשיעור מחול הוא לא תמיד מקשיב למורה. ישבתי מול הדפים הללו, שבהם הילד שלי ידע במדוייק במה הוא טוב ומה הוא עושה בכוונה ונדהמתי לגלות שהילד שלי מעריך את עצמו הרבה יותר טוב ממה שהמורה שלו היתה מעריכה אותי אם היא היתה ממלאת את התעודה. הוא כתב שלא תמיד הוא מתרכז בשיעורים ושהוא מצויין במדעים ואני ישבתי מול הכתב המתאמץ של ילד בכיתה ב וידעתי שמשהו עשיתי טוב.

כי התעודה שקיבלתי ממנו טובה בהרבה מכל תעודה שמורה אחרת היתה מגישה לי, ויש לי ילד שיודע מה הוא עושה ולוקח אחריות על מעשיו. גליתי שהעובדה שהוא קורא ספרים מתחת לשולחן באמצע השיעור היא בגלל שהוא לא רוצה להפריע ונראה לו שזו השיטה הכי שקטה לא לקחת חלק בשיעור. בשפה פשוטה הוא אמר לי "אמא, אני מבטיח שאני עושה כל מה שצריך, אבל אני גם במתח... וזה במקום להפריע..." והשאיר אותי בלי מילים. מה שהמורה שלו כתבה בסוף כבר פחות עניין אותי, הציונים הטובים והפחות כבר לא שינו את העובדה שהייתי גאה. כשהוא לקח את התעודה שתי דקות מאוחר יותר וזרק אותה על השיש הרטוב, כבר כעסתי פחות... זו הרטובה תצטרף לאחותה המצויירת בארון וביחד הם יהיו הוכחה לעובדה שהילד שלי לא שם בשביל התעודה ושמערכת החינוך שלו מצליחה ללמד אותו את מה שבאמת חשוב בחיים. ועל הדרך, גם אותי...