אמובטלת בברלין

הוא כבר בן שבע וחצי, בעיצומה של הכיתה השניה מתוך השנים-עשר של חוק לימודיו, זה אומר שכבר שנה וחצי אני שואלת שאלה קבועה מיד אחרי שמסיימים לאכול. "יש שיעורים?" וכמעט כל יום יש תשובה אחרת, כי הילד הוא יצירתי, וורסטילי, ואין סיבה שתשובות של כן ולא יספקו אותו או אותי... אז הוא מגוון. יש "כן, אבל לא למחר" יש "לא, המורה לא היתה" יש "כן,אבל אין לי סרגל" ויש "לא, היה לנו טקס".

היום הוא ענה לי "כן, אבל לא העתקתי את השאלות" "או.קי" הייתי אמא קולית  "תתקשר לחבר ותשלים" הוא הלך והביא דף קשר ולקח את הנייד. שניה, ביקשתי ממנו.. תביא קודם את המחברת. "איזו?" הוא שאל ברצינות תהומית. בלעתי רוק והסברתי שכדאי שהוא יביא את המחברת שבה הוא צריך לרשום את השאלות.. ואולי גם עיפרון, אם יש בנמצא.. "אבל אני לא יודע"  נשמתי נשימה עמוקה, ועוד אחת, ושאלתי  "מה אתה לא יודע?" "אני לא יודע איזו מחברת להביא. אני לא זוכר במה היו שיעורים" .

ספרתי עד עשר עמוק בלב, וביקשתי ממנו להסתכל על המערכת. "מה היה השיעור הראשון?" שאלתי את הבחור הצעיר, "חשבון", והיו שיעורים בחשבון? "כן", אז תביא את מחברת חשבון, ותבקש מגיל את התרגילים, היה עוד משהו?   "אמממא"  מה?   "חשבון עשיתי בכיתה כבר, את יודעת!!!"   כן, ברור שאני יודעת. ישבתי לידך בשיעור הראשון, אני זו שלקחה ממך את העיפרון שאתה לא מוצא, וגם את הטושים והסרגל.  נשימות, הזכרתי לעצמי... לאט, ועמוק.  אז מה היה בשיעור השני?  שאלתי אותו,  "עברית" ובזה היו שיעורים? כאלה שלא עשית בכיתה? כאלה ששכחת להעתיק את השאלות? "לא, אממממאאא, בעברית לא היו בכלל" והשיעור השלישי מה? "תורה, כן, בתורה, אני זוכר.. בתורה לא העתקתי את השאלות" יופי, אני עונה לו.. שלב אחד מאחורי בדרך המיוחלת אל אחר הצהריים נינוח, תביא את מחברת תורה ותחייג לגיל. הוא ניגש לילקוט ומוציא ממנו את הדבר הזה:

ואני מצרפת רק את הכריכה מפאת כבוד המת, הדפים הפנימיים החזירו את נשמתם לבורא הרבה לפני אותו היום שבו הוא החליט להיות יצירתי ולקרוע את השוליים. בעמוד הראשון יש כמה ציורים מקסימים של מספריים שהפכו לסוג של תנין, העמוד השני צבוע כולו בפנדה כתומה... עשרת העמודים הבאים, פחות או יותר היו חפים  ממגע יד אדם, ואחריהם היו כמה תרגילים בחשבון. שוב ציור מקסים עם הכיתוב "חשבון" בגדול, וכמה עמודים אחר כך יש שאלות על מילים נרדפות. לזכותו אציין שיש גם תשובות. 

נשמתי עמוק, שוב, בלעתי רוק, שוב, וספרתי עד עשר, שוב... ושאלתי אותו איזו מחברת זו. היום, כך מתברר זו מחברת תורה. תלוי איזה יום היום. הסברתי שיש לפחות עשר מחברות חדשות במגירה, שהוא יכול לשים שתי חדשות בתיק, אם אפשר שזו של עברית תהיה עם שורות ושל חשבון משובצת, זה יהיה נפלא, ואחת שיביא לשולחן, זו תהיה של תורה. עם שורות כמובן.

הוא הביא, וחייג, וביקש מגיל את השאלות, וגיל, כך מתברר, הספיק להעתיק את כולן, את כל הארבע, רק שהראשונה והאחרונה הם: הסבר במילים שלך את הביטוי. אז חייגנו גם לעומרי. אולי הוא יודע על אילו ביטויים מדובר. בשאלה הראשונה זה "מקנה" הוא ענה וברביעית זה גם "מקנה". הקטן שלי, בחור חכם, מיד הבין שמשהו פה לא הגיוני, אז הוא בירר עם עומרי, אם הוא בטוח ששתי השאלות זהות. "לא" עומרי ענה לו "בשאלה הראשונה זה הסבר את הביטוי וברביעית זה הסבר במילים שלך את הביטוי  " אה..."  ענה הגאון הקטן שלי. ואני קוראת לו גאון כי בחיי שאני לא הבנתי את ההבדל, ואני מחזיקה מעצמי אחת עם ראש. אבל הוא הבין. אז עזבתי..

כשהוא סיים לענות על השאלות ראיתי שליד שאלה ארבע הוא סימן חץ שמוביל הישר לשאלה הראשונה.

גאון אמרתי, לא?

כשנסתיימה הסאגה הזו, ביקשתי ממנו להכניס את המחברות החדשות והנקיות לתיק ולהכין מערכת. של מחר אם אפשר.. אז הוא הכין, וסיים, ושניה לפני שהוא הכניס את הקלמר שאלתי אותו, בתמימות, יש עוד משהו? "כן" הוא ענה, "ביופי של שפה, ארבעה עמודים". יופי של שפה, זה לא עברית? שאלתי אותו. "כן, אבל  העברית של השיעור השני- זה דרך המילים, זה עברית של שיעור חמישי". אה... צודק, לשם לא הגענו.. נשמתי שוב, כמה שיותר עמוק, וייחלתי לסיגריה של מנחה. כזו שתשכיח ממני את אחר הצהריים הנינוח שתיכננתי. הוא הוציא את הספר, וישב, שוב, להכין שיעורים. ואני חוסכת מכם, קוראי הנאמנים את שאר עלילותיו בשעה שבה הספר השני היה פתוח, רק מפאת הפחד שתנטשו את הבלוג ולא תשכחו לטרוק את הדלת. כי ממילא אני בטוחה שיש שציקצקו במשך כל הקריאה ושאלו את עצמם איזו מן אמא מגיעה למצב כזה עם ילד בכיתה ב, איך אני לא בודקת לו כל יום ילקוט ומערכת, ולמה אני לא דואגת למלא לו את הקלמר כל יום. התשובה שלי היא פשוטה. הייתי שם. והחלטתי שזה לא שווה את זה.

אני מכירה אותו בגרסה המבוגרת. יותר נכון, התחתנתי איתו בגרסה המבוגרת. והוא שרד את כל היסודי, התיכון, התואר הראשון השני והשלישי, בלי לאבד את הראש שלו אבל עם לאבד את כל השאר. הוא תמיד הכין שיעורים רק לפעמים שכח באיזו מחברת, ותמיד הצליח לקושש ממישהו עיפרון. אני יודעת, שעוד שבוע או שבועיים, כשיחלקו תעודות, בשורה של סדר וניקיון, הוא יקבל ג' וגם את זה תמלא המחנכת שלו ברגשות מעורבים. אם היה שם ז' זה היה מייצג יותר בנאמנות את מה שהיא בטח חושבת. גנטיקה היא דבר מופלא, והוא דומה לי אולי בטחול או בכליות. כל השאר זה אבא שלו.. והוא יצא בסדר. אז גם הוא יסתדר.. בנתים הוא סיים את השיעורים, ומחר אולי יהיה שלג.

נכנסתי לקבועים שלי, קראתי מגוון סיכומי שנה, בכולם יש איחולים ובקשות, ובכולם יש מלאי של תקוות לשנה הבאה. וגם  לי יש אחת.. שתעוף מפה כבר ותביא את החדשה. היא לא חייכה אלי, 2012, לא עשתה לי טוב...אז תסלחו לי אם כשמגיעה 2013 אני תולה בה איזו תקווה.

אני רק מחכה שההיא עם ה12 תצא מפה כבר ושתבוא אחריה אחת אחרת, קצת יותר טובה... ובחיי שזה לא קשה להיות יותר טובה ממנה, וכן, אני יודעת שיכול היה להיות גרוע יותר ושצריך להודות על מה שבכל זאת היה. אבל לא בא לי. בא לי לבעוט לה בתחת ולטאטא אותה החוצה. בא לי להכניס לפה אחת רגועה, בלי דרמות... לא מבקשת לזכות בלוטו ולא מבקשת לצפות בזריחה עם יין ותותים. רוצה רק שתחזיר לי את מה שהיה לי, ותתקן את כל מה שהתהפך לי בחיים.

בינואר שנה שעברה כתבתי ביומן הוירטואלי הכחול :

זה כבר מן טקס קבוע שנערך בכל מיני חגים ומועדים. יש הזמנה רישמית ובערך שבוע אחר כך מתאספים בחדר קטן צפוף ובלי כיסא אחד בגובה סביר מחייכים חיוך אידיוטי ומתחילים לצלם. אם מישהו היה מצלם את כל המצלמים (נו, הא.. ברור שצילמתי...) זה היה נראה כמו מסיבת עיתונאים מהזן הנחות ביותר. יש שם מיני מצלמות שלא היו מביישות גם צלם נשיונל ג'אוגרפיק שמכוון עדשה לציפור טרופית רחוקה הרוב עם טלפונים סלולאריים ויש גם כאלה שהגיעו לשחק עם האייפד ותוך כדי מנסים להוציא תמונה.

אפשר לראות בבירור מי אלה ההורים לילד היחיד או הראשון (שני הורים, אחד רוקד עם הילד השני מכוון עדשה, באמצע הם מתחלפים בכדי שלא תהיה אפליה ואחד לא יופיע בתמונה) אפשר לראות מי שם הורה לארבעה (מגיעה עם התינוק בעגלה, מבט מיואש וטרנינג. תוהה למה היא צריכה את זה ולמה הוא אף פעם לא הולך לשום מסיבה, מידי פעם היא מצליחה לתפוס את הבן שלה רוקד, ובסוף מצלמת אותו תמונה מייצגת עם הסופגניה, תמיד הולכת ראשונה) ואפשר לראות מי סתם חושב שהגננת מגזימה.

השנה, מכיוון שהגדול כבר בגיל שלא עורכים בו מסיבות חנוכה, צעדתי רק לשתיים. אחת ב7:30 בבוקר, כי זה מה שהריתמיקאית העמוסה יכולה. תוך שלושתרבעי שעה כבר היינו אחרי ריקודים שירים וסופגניה, בין לבין הסנדוויץ שלי, בפעם הראשונה, דיקלם שירים ועשה את כל התנועות והיה נראה שהוא גם נהנה. הפרצוף ההמום שלי שהביט על הברישניקוב החדש שגדל פה שכח לפעמים לכוון את העדשה אבל הוא היה גם הבמאי ולא שכח לשלוח הוראות למצלמה: "עכשיו בוידאו" "תעמדי בצד השני של הכיתה" תצלמי אותי שוכב על הריצפה".  אז צילמתי. ויש תיעוד... 28 ילדים מסתירים אותו בריקוד הראשון, בשני רק חמישה. בתמונה של הסביבון הצלחתי לתפוס פרצוף מלא ויש אפילו תמונה אחת של גוף מלא שבה הוא מסתיר כל כך בכישרון את הפנים עם המקלות מעודדות האלה שמחלקים להם בכדי שהם יוכלו לפתח שאיפות. 

כשסיימו את השירים ואת הריקודים הגננת הקריאה את הקטע המקסים על איך כל אור קטן יכול לגרש חושך גדול ואיך כל הנרות יחד יכולים ליצור חווית תאורה מושלמת ולגרש את החשיכה. האבא הזה שאישתו בעטה אותו מהמיטה מעולם לא הזדהה יותר עם קטע קריאה.

המסיבה השניה היתה של בת השנתיים היקרה שלי. בשעה שתיים וחצי, כשאף אחד מהאחים שלה כבר לא בבייביסיטר של משרד החינוך וכשהורים נורמלים נמצאים בעיצומו של יום עבודה, צעדתי לתוך המעון עם עוד עשרים הורים שמנסים להבין על מה לעזאזל הגננת חשבה.

שם פיזרו מגוון מזרונים על הריצפה, מתוך ידיעה שלשבת על הרצפה בלי משענת כשהילדים מטפסים לך על הראש זו האופציה הכי פשוטה. המנהלת הקריאה שוב את הקטע של גירוש האור על ידי החשיכה... ואז ריתמיקאית אחרת חילקה שוב את המקלות עם החוטים אז ברור שהבת שלי נבהלה. היא לא היתה מוכנה לקום מהכסא הנח שהשלד המרופד בשומן שלי היה עבורה והיא בעיקר בדקה מה קורה אם היא ולפחות ארבעה מהחברים שלה ממלאים את החיתול באמצע מסיבה עם חלונות סגורים ובלי משב אויר לרפואה.

מכיוון שכשהיא יושבת עלי אין לי שום אופציה לכוון את העדשה צילמתי תמונה יצוגית עם סופגניה, ובהתחשב בריחות שהגן שם הפיץ אי אפשר להאשים אותי על ששוב, יצאתי ראשונה...

אני יודעת, זה נורא... כי גם הגדול שלי קיבל שני הורים ועדשה מתוחכמת, והקטנה מקבלת תמונה עם סופגניה ובריחה ממש לא מעודנת... 

ויצא לי לחשוב איך זה קורה, ההתלהבות שוכחת וההתרגשות נעלמת? או שהעובדה שזו מסיבת החנוכה ה 13 שאני עוברת ב 7 השנים האחרונות גורמת לי להיות קצת פחות סבלנית לריקודים וסופגניות...הרי גם אני במסיבה הראשונה דיקלמתי איתם את כל השירים וחיפשתי את הזוית הכי מתאימה לתמונות...אבל אולי היום, כשאני קצת פחות מתרגשת, אני יושבת עם הבת שלי על הריצפה ובמקום לצלם אני פשוט מחבקת. לא ממש חשובה לי התמונה כמו שחשוב לי שקיבלתי זמן נטו רק איתה. נכון שיש ריח ואין משענת, אבל אני יושבת איתה על הריצפה וצוחקת. היא מכניסה לי את הכד הקטן לחולצה, ומשחקת איתי תוך כדי חיבוק ונשיקה... פלא שהיא לא רוצה לקום ולהסתובב כמו סביבון באמצע הרחבה? יש לה פה זמן איכות שיותר שווה מכל מסיבה. אז מישהו יכול להאשים אותי שניגשתי לגננת ואמרתי לה כל הכבוד ותודה??

אז זה הגיע גם אלינו, וישבנו במשך עשר דקות במרחב הכי מוגן שיש לנו בבית ובעיקר ענינו על שאלות סקרניות של שלושה ילדים. איכשהו עד עכשיו נמנעתי מלספר להם שיש בלאגן בדרום. 

כשאני חושבת על חיי שלי אני זוכרת שכשהייתי בת חמש ישבתי מול טלוויזיה גדולה בצבע חום, על המסך הופיעה קסדה בוערת על שני רובים ולידה התחלפו שמות ותמונות.  כשהייתי בכיתה ח' הסתובבתי כל הזמן עם קופסא ומסכה ופעם נתקעתי עם אמא שלי באזעקה באמצע הרחוב, כשהיא בחודש תשיעי, ולא היה לנו לאן לברוח. כשהייתי בכיתה יב היתה תקופה נוראית שבה קו האוטובוס שבו נסעתי מבית ספר היה מתפוצץ על בסיס חודשי. פיתחנו הומור שחור משחור וקיווינו לטוב. כשהתגייסתי ביליתי נסיעה מקוללת אחת בת כמה שעות טובות בבכי כי לא ידעתי מה מצבו של הבחור שנפצע בלבנון וכמה שנים אחר כך, כשהוא היה במילואים הוא צעק לי "חייב לנתק, יורים עלינו". בחלוף עוד כמה שנים ירדנו אני והגדול ללוות את אותו הבחור  למלחמה שהייתה נוראית והשאירה בי יותר מידי שאריות של פחד.  

איכשהו קיוויתי שלילדים שלי המציאות תהיה טובה יותר, ואיכשהו ידעתי שיש ילדים שהמציאות שלהם גרועה בהרבה מזו שאני גדלתי בה. על קטני שלי ניסיתי להגן בכך שהסתרתי מהם שיש משפחות שחיות תחת מתקפות טילים בדרום ולא סיפרתי להם שיש ילדים שרצים כל יום למרחב מוגן. הטלוויזיה ממילא כבויה כשהם לא צופים בה אז זו היתה מלאכה יחסית פשוטה.רציתי לשמור עליהם ילדים..

ואתמול, כשהיינו בדרכינו חזרה מהמירוץ השנתי של הישוב, הייתה הצפירה הזו שמודיעה על כניסת השבת. הילדים שלי שלמשך ארבע שניות ראו את אמא ואבא מאבדים עשתונות  שאלו כמה שאלות ראשוניות שהמשיכו במבול גדול בעת שישבנו כולנו בחדר האמבטיה וחיכינו שהכל יגמר.

עניתי על הכל, בפשטות ובבהירות, בעיקר כי חשוב לי שאם זה יקרה שוב הם ידעו מה לעשות, אבל חשבתי כל העת על אלה שזוכרים להכניס את הכלבה כי יש סדר פעולות קבוע וחשבתי על אלה שהם קטנים מהם בהרבה ובקיאים בכל מהלך העניינים: אזעקה, מרחב מוגן, מספרי ברזל ובום.

וחשבתי שהמציאות הזו, שהורגת כל כך הרבה, אצלנו ואצלם, הורגת בעיקר את התמימות, והתמימות הזו היא בעצם התקווה שיום אחד יהיה פה טוב יותר. כי דור שגדל על הפצצות יהיה דור שגדל על שנאה. ודור שגנבו לו את הילדות יהיה דור שרוצה נקמה.

וזה נכון לגבי כל ילד שיושב במקלט ולגבי כל מי שחי במציאות של מלחמה, כי בעיניים של ילד יש טוב ורע, וילד תמיד נמצא בצד הנכון. אז אולי זו עכשיו הזדמנות אחרונה למצוא פתרון בכדי שלילדים שלנו תהיה מדינה. ואני לא נכנסת לפוליטיקה ואם המבצע הזה הוא טוב או רע, אני רק מבקשת שמי שנמצא שם למעלה יהיה חכם מספיק בכדי שגם לילדים שלי יהיה מרחב מוגן.

אתמול בצהריים שאל אותי הגדול על הורים גרושים. סבא וסבתא שלו גרושים וההורים של אחת מהכיתה שלו מתגרשים ואני מניחה שיש עוד כמה פרודים וגרושים בסביבותו והוא סקרן.. הקטן גם הוא מכיר את המונח ויודע שכשלסבא וסבתא כבר לא היה טוב ביחד הם נפרדו וכבר לא גרים ביחד.

כשאני אומרת שהגדול שאל אותי על גירושים אני מתכוונת שהגדול שאל אותי אם אני אוהבת את אבא ואם נשאר ביחד לתמיד. כשעניתי לו הייתי כנה עד כדי כאב ואמרתי לו שאני אוהבת את אבא מאוד ושאני מאוד מקווה שנישאר ביחד לתמיד. "או.קי" הוא ענה לי, בני בכורי, אשר אהבתי. "אני מקווה שלא תתגרשו לעולם", "גם אני מקווה", עניתי לו וחשבתי שיצאתי מהעניין די בקלות. "אבל אם כן" הוא המשיך, בני האהוב "אני הולך עם אבא".

הבחור שלי, ששמע את השיחה מהמטבח, בטח פרץ בהורה סוערת בין הכיור לתנור, ואני ניסיתי למצוא את שאריות גאוותי וכבודי על הרצפה בסלון. משלא הצלחתי למצוא כאלה השבתי לו: "אין בעיה, אבל ה WII הולך איתי!".

כן, כן, בחורה בת שלושים וחמש מחפשת להחזיר לילד בן שבע ויודעת שככה, במכה סיבובית פגעתי בו איפה שהכי כואב לו. אחרי שניה של היסוס הוא הודיע שאבא יקנה לו חדש והקטן, ששמע על הרכישה, הצטרף לכוחות הרשע ונטש גם הוא את ספינת האם. זו שנשאה אותו ברחמה תשעה חודשים, אספה אותו כל יום יום מהגן, סבלה אותו כשהיו לו גזים וכשצימח שיניים ומכבסת לו מאז בכל יום את הבגדים.

מכאן ואילך השיחה התדרדרה אל תהומות חלוקת הרכוש ואם אחרי הגרושים יהיה לאבא מספיק כסף לרכישות יוצאות דופן, שאלות כמו מי לעזאזל יאסוף אותם מבית הספר ואיך אבא יסתדר עם הכלבה (האמיתית, זו שיש לנו בבית, לא זו שאני אהפוך אליה אם הוא יצליח להפריד אותי מהילדים..) הפכו להיות שאלות הגיוניות לילדים בני חמש ושבע, וביני לבין הבחור הוחלפו עקיצות לא הדדיות ולא עדינות...לא לכעוס עלי, האמא הבוגרת שבי היתה באותם רגעים מרוחה על הרצפה והתבוססה בדם, לא היתה בה טיפת יכולת להיות "המבוגר האחראי" ולהסביר לילדים שאבא ואמא לא מתכוונים להתגרש בקרוב ושאין להם ממה לדאוג, היא באותן שניות חשבה לעצמה שבשנייה שהיא מצליחה לקום היא מרוקנת את חשבון הבנק וטסה לבד לנופש בקנקון.. נראה אותם מסתדרים.

כשדעתי הצליחה להתישב שוב, היא ניסתה להסביר לי שלא נפגעים מילדים ושזו רק המכה הראשונה... לא ממש הצלחתי להקשיב לה מבין הדמעות (המטאפוריות, לא לדאוג) ונזכרתי שוב איך הם רצים אליו כשהוא מגיע הביתה בשניה האחרונה ובבכי קורע הלב שלהם כשהוא הודיע להם שהוא שוב צריך לטוס לחו"ל. תהיתי לעצמי מה יקרה פה אם אני לא אהיה להזכיר לגדול לעשות מערכת ואם לא אדאג שבגדי הים יהיו נקיים ביום של החוג, תהיתי מי ישים לב שהנעליים כבר קטנות עליהם ומי ידע מתי הקטנה צריכה לעשות חיסון.. וכשמניתי את כל מעלותי שלי וחסרונותיו שלו הגעתי למסקנה מאוד פשוטה, אולי יהיה להם מאוד קשה להסתדר בלעדי אבל יהיה להם נורא כיף...

הם ישחקו בWII תוך כדי אכילת מעדנים בסלון, הם יקראו סיפורים תוך כדי קפיצה על המיטה הזוגית.. בכל יום הם יעשו אמבטיה ארוכה ומלאת מים וישארו ערים עד אישון לילה כי הוא תמיד יכנע לעוד סיפור או שיר אחרון. אף אחד לא יאסוף את הפליימוביל מהריצפה ויש מצב יותר מסביר שכל יום הם יאכלו שניצל ופירה. מה רע?

ועכשיו, כשאני הסקתי את המסקנה המתבקשת, השאלה היא אם אני אצליח לישם אותה. האם בין כל הכביסות, השיעורים וההסעות אני אצליח להיות גם אמא של כיף ושעשועים.. וחשוב הרבה יותר מכל זה, האם עכשיו, כשהוא עסוק בישיבה על זרי הדפנה, הוא יבין למה צריך לאסוף את הפליימוביל מהסלון ולהחזיר את הספרים למקום...

כשנולד לי הילד הראשון אף אחד לא טרח להגיד לי שזוהי התחלת הסוף...דיברו איתי הרבה על אבדן השינה, על זה שמפה ואילך זו צניחה חופשית למצב הכלכלי וגם אמרו לי שאני עוד אתגעגע. אף אחד לא טרח להסביר לי שתם עידן הפרטיות. 

אולי כי כשהם נולדים, והם עדיין תינוקות, אתה שם לב לכל שאר הדברים שנעלמים מחייך בבום והפרטיות היא עניין מתגלגל. היא מתגנבת מהדלת האחורית ומתחילה ממש בקטן... פשוט מפסיקים להזדיין כשהם ערים (וגם ממילא אין לך כח, אז גם לזה לוקח לך זמן לשים לב). כל השאר, לפחות בעיניין הפרטיות נשאר כשהיה... אתה עדיין משתין עם הדלת פתוחה, את עדיין רצה לחדר ערומה כי שכחת את המגבת ואתם עדיין יכולים לישון ערומים. 

כמה שנים אחר כך, כשאת מתחילה להחביא את הטמפונים במדף של הבגדי חורף ואת קולטת שאת חייבת להחליף את המקום של הקונדומים, את מבינה שמישהו, או במקרה שלי שלושה, נכנס לתוך כל מגירה שבה החבאת טיפת אינטימיות וקרע אותה מעלייך בלי שתוכלי להגיד מילה.  כבר אין אפשרות לשלוח מייל מבלי שעיין של ילד סקרן תציץ מאחור ואת לא יכולה לעשות שעווה בשקט בלי שידרשו ממך הסבר מדוייק על התהליך.

אני עוד לא הגעתי לשלב של "ככה זה" וכבר כמה חודשים שאני מתחמקת מלהסביר לבן החמש שלי מה אלה הדברים האלה שהחבאתי במדף העליון של הארון (הגדול כבר קרא בספר. בעיה אחת מאחורי).

אנחנו גרים בבית קטן, מאוד מאוד קטן. יש חדר אחד בו יש שירותים יחיד ואמבטיה קטנה, יש בו ארון אחד קטן ומאוד נגיש ומגירה אחת מלאת שאלות. כמו בכל דבר, גם כאן לא צפיתי את האבדן ולא טיפלתי בבעיה עוד כשהיא היתה קטנה... גם היום אין לילדים שלי איזורים שבהם אסור להם לגעת ואין מגירות שאסור לפתוח, יש רק מחבוא מספיק טוב שהם עוד לא הספיקו לחשוב עליו, וגם אלה נגמרים לאט לאט...

וזה לא שאני מסתירה פה מגירה שיש בה בגדי עור מינימלים, שוט  ומגוון סרטי די וי די, אני מדברת על דברים רגילים, נורמליים, ועל הרעיון הזה של מקום שבו אני יכולה להסתיר את האס אמ אסים המבטיחים שלי, בלי שאני אגלה שהבן שלי מתלהב מזה שהוא יודע לקרוא בלי ניקוד. אני מדברת על העובדה שבכדי אני אוכל לקום לצווחן התורן באמצע הלילה אני חייבת למחוק כל זכר למה שקרה כאן לפני עשר דקות ולהגיד תודה שהפעם זה עבר חלק. אני מדברת על זה שאני רוצה להיות מסוגלת לסדר את הגבות, ככה בקטנה, בלי להדרש לפירוט מעמיק על צורה, צבע ומין, בלי להשאל אחרי כל שיחת טלפון מי זה היה ומה הוא רצה ובלי להסביר מה מצב חשבון הבנק שלי למי שעדיין לא עשה תהליך הכשרה של טלר.

אני רוצה להעביר את חיי בלי לענות על שאלות בנושא ת"ש, מין וכלכלה בכל רגע נתון, ובלי שישימו מולי מראה בה אני אראה את כל הדברים שנח לי לעשות אבל קצת פחות להסביר.

אולי זה המחיר של לגדל ילדים סקרנים, של חינוך שבו אתה נוטה לענות על כל שאלה ולא להתחמק (כן, עכשיו תשאלו למה אני לא מסבירה לו על טמפונים וסוגרת את הפינה), אולי זה המחיר של גידול ילדים באופן כללי, לאו דווקא של הילדים שלי...

אבל אם כבר בפנטזיות עסקינן, הייתי שמחה לאיזה שבוע או שבועיים שבו לא שואלים אותי למה לי מותר ולמה לוקח לי זמן להגיע מהמיטה שלי לחדר שלהם, הייתי שמחה אם לא הייתי צריכה להסביר את השיקולים הכלכליים שעומדים מאחרי קנייה בסופר, אחרי שעשיתי את הטעות הראשונה והבאתי אותם איתי, ויותר מזה, הייתי שמחה לקבל חדר שירותים פרטי. משלי.

אבל אז אני עלולה להתרגל.... 

שנתיים ושלושה ימים אחרי הגדול פרץ לחיי הסנדוויץ שלי. כשהוא נולד, ועדיין לא היה לו ברור שיגיעו אחריו עוד הוא מילא את תפקיד הקטן בשלמות נוטפת דבש. הוא ישן במיטה שלו ונגמל לבד מהנקה ממוצץ ומחיתול. הוא היה מביט בי בעיניים הענקיות האלה שלו ומחייך אלי חיוך קטן ומושלם.

בגיל שלוש, שניה לפני שנולדה לו אחות, הוא ניגש אלי, המאהב הליטיני הזה, ושאל בקול מלא תחינה אם אני רוצה להתחתן איתו. לא קניתי לו מיד אופנוע כבד רק כי הוא היה קטן מידי אבל אם לא היו עוצרים אותי הייתי טסה איתו לסופ"ש רומנטי בעיר האורות. הוא היה חייכן ומוכן להכל, הוא היה שקט ומלא הבנה. באופן כללי הוא פשוט שבה את הלב של כל מי שהתקרב אליו. הגדול היה רוח סערה והקטן לא הבין על מה המהומה.

הוא עדיין כזה, הגננות שלו מתאהבות בו כבר ביום הראשון ללימודים ומגיעות אלי עם עיניים מצועפות וחיוך ענקי. הן מספרות לי איך הוא ניגש לילד שבכה ונתן לו צעצוע ואיך הוא תמיד ניגש לכל מי שלא משתתף במשחק ומושך אותו אליו. הן מספרות לי איך הוא עוזר להן לאסוף ואיך בשקט שלו הוא מצליח למשוך אחריו את כולם. הוא עדיין כזה, ובכל בוקר, כשהגננת פוגשת אותו ומעניקה לו חיבוק מלא אהבה, אני משאירה אותו אצלה ויוצאת מלאת קינאה ומנסה להבין למה זה עובר לו בשעה 14:00.

בתוך תוכי אני יודעת את התשובה, כי גם אני מכירה את אותו מלאך שהגננת כל כך אוהבת. אני מכירה אותו ברגעים נדירים שאני איתו לבד, או כשהוא כל כך אוהב את האחים שלו ומוותר בשבילם על הכל בלי לדרוש שום תמורה. אני מכירה אותו כשאני רואה אותו יושב עם הפליימוביל וכשהגדול עסוק בלנצח מלחמות הוא עסוק בלאסוף חיות ופצועים. אני מכירה אותו ויודעת שבתוך תוכו הוא מרגיש שהשאון המשפחתי הזה מעלים אותו אז הוא מחפש דרך לזהור. אז הוא כועס עלי, ובוכה... אם הוא היה קצת יותר גדול ומבין אולי הייתי מצליחה להסביר לו שהתוהו ובוהו הזה רק מאיר אותו באור יקרות ושאני יודעת ומכירה את כל מה שהגננת רואה. הייתי אומרת לו שמרגע שהוא נחת בעולמי ידעתי שאני כבר לא אספיק, ידעתי שמגיע לו את הירח ושהוא מסתפק ברסיסי כוכבים. ידעתי שמאה אחוז הוא כבר לא יקבל ושאני אשא על מצפוני את כל מה שעשיתי ועוד אעשה, אבל הייתי מסבירה לו שבסנדוויץ' הלחם אולי חשוב אבל מה שבאמצע זה מה שבאמת עושה את ההבדל. והייתי אומרת לו שהשקט שלו הוא זה שקונה אותי יותר מהכל.

כל כך הרבה הוא לקח ממני, הילד הזה שלי... מלבד המראה החיצוני הברור, הוא קיבל ממני מליוני תכונות שגורמות לי להבין אותו טוב מכולם ולדעת בדיוק על מה הוא שותק לי מול העיניים. הוא מראה לי אותי יותר מאת כולם והוא ממיס לי את הלב על בסיס יומי.

בגלל שהוא רק בן חמש ושהיום יום הוא שוחק ומתיש וקשה, ובגלל שאני יודעת שיום אחד אני אצליח להסביר לו את כל זה, אני אומר לו מזל טוב. שהוא אחד משלושת הדברים הכי טובים  שעשיתי בחיי. ושהוא גרם לי לחשוב שזכיתי בהרבה יותר מכל מה שאפשר לבקש. אני אסביר לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה קשה לי לנשום אל מול השקט הזה שלו. שרק ימשיך כמו שהוא, כי הייתי שלו מהנשימה הראשונה.

כבר שבע שנים שאני יודעת איפה הכי זול לקנות חיתולים בכל רגע נתון וכבר שבע שנים שלא היתה לי יקיצה טבעית. אמיתית. שינה שנגמרת כי אין עייפות ולא כי עכשיו צריך.

כבר שבע שנים שאני מחפשת מוצצים. מתחת למיטה, בארון, במקרר.. הם לא שם. הם בסופר, במדף של מוצרי התינוקות. 

אה... וגם שבע שנים מאז שנישאתי בשנית. למכונת הכביסה.

שבע שנים שאני בקיאה במחירי צעצועים, שהרכב שלי נראה כמו חדר משחקים ומאובזר בהתאם, שאני מסתובבת עם תיק שגורם לי להיות בטוחה שאני אמשיך לתפקד גם אם אקלע לשנתיים באי בודד. אולי לא יהיה לי איפה לישון אבל הקטנה תהיה מסודרת.

כבר שבע שנים שכל יציאה שלי תלויה בחיפושים אחר בייביסיטר.

שבע שנים אני דואגת, אני לא ישנה, אני קמה מוקדם גם בשבת בבוקר ומכינה ארוחות כל רגע נתון ביממה.

ושבע שנים שאני עסוקה בלשנות את חיי ולהתאים אותם לצרכים של אחרים.

שבע שנים שהכתפיים שלי סוחבות משא, שאני צריכה לחנך ושאני הולכת לאסיפות הורים.

שבע שנים שאני יודעת שיש מי שיותר חשוב ממני. הרבה יותר חשוב. 

שבע שנים שאני יודעת מה באמת גורם ללב שלי להחסיר פעימה ומה גורם לנשימה להתקע בגרון.

שבע שנים שאני יודעת שיש חיבוקים שמשנים את הכל ושיש חיוכים שקונים עולם. 

שבע שנים שאני מחזרת, מאוהבת ומאושרת ולא מעניין אותי כלום חוץ מהעובדה הקטנה הזו, שאני אמא.

מזל טוב ילד אהוב שלי, 

שלנצח תהיה מאושר ותדע שיש מי שלא יכולים לעמוד בקסמיך. שתמשיך ותהיה בטוח שהעולם מונח לרגליך ושאין מי שיכול לעשות משהו טוב יותר ממך. שמשיך לחפש את המינון המדוייק בין אומץ לפחד ותמשיך לחפש מה אתה עדיין לא יודע. תמשיך להציק לי ולכל מי שמסביבך עד שתקבל תשובה שתניח את הדעת. שלך.  ותמשיך לחבק כי אין כמו החיבוק שלך בעולם כולו. תמשיך להאמין בטוב ותמשיך לאהוב להיות נאהב. ותביט לכולם בעיניים, גם לאנשים וגם לעולם...תמשיך להיות אתה. זה שהפך לי את כל העולם אבל יצר אחד הרבה יותר טוב.

תודה שלימדת אותי מי אני וגילית לי את סודות האושר.  כי ביום שנולדת אתה נולדתי בעצם גם אני... האמא שלך.

התחיל הסתיו. וזו בעיקרון עונה שאני מאוד אוהבת, יש בה חגים, וחופשות, היא רומנטית וצהובה ויש בה מינון מדוייק בין חולצות קצרות לארוכות.

בעיקרון. כי מאז שנולד לי בני הבכור, שהוא אסמתי וקצר נשימה, עונות מעבר, כך מסתבר, הן כמו כפתור הפעל להתקפים לייליים בהם הוא מפיק מגוון קולות נבחניים, צפצופים ושריקות. אם נוסיף לזה את העובדה המצערת שהאמצעי היקר שלי כבר שלושה ימים חולה ושהקטנה נזכרה בגיל שנתיים להוציא עוד איזו שן או שתיים שיארחו חברה לארבע הבודדות שיושבות לה על החניכיים ואוחזות כל אחת בלפחות דונם וחצי של חיך ללא שכנים, תקבלו זוג זומבים בוגרים שמסתובבים כסהרורים פה בלילות - יוצאים עם אחד לנשימות אוויר הרים צלול כיין באישון לייל, מודדים חום לשני או משדלים את השלישית למשכך כאבים ובאופן כללי מייחלים למות. השמועה אומרת שבקבר נחים.

אני מסתובבת כבר כמה ימים עם עיניים אדומות ומבט לא מפוקס, וכמו בתקופות צעירות יותר, גם פה זה בגלל מעשים ליליים שכבר מזמן היה צריך להוציא מחוץ לחוק. את הילדים שלי, שאני כל כך אוהבת באור יום, אני מוכנה בלילות לשלוח לטירונות צבאית או לחילופין לשלוח למתקן עצירים של השב"כ שם לפחות ידעו להעריך את מיומנות הקימה המתוזמנת שלהם: אף פעם לא ביחד ותמיד בשניה שאתה לוחש לעצמך בשקט "כבר שבע דקות רצופות אף אחד לא קם".

לצערי ולצערו של הבחור "בא לי למות" הוא לא תירוץ קביל להעדרות ממקום עבודה ולא מפחית במיל את כמות הכלים בכיור. כך נוצר מצב שבו כבר שלושה ימים מסתובבים פה שני מבוגרים מטים ליפול שבוהים בתקרה ומקווים לישועה מבורא עולם. 

ולמי שמשכנע את עצמו וטוען שביום כיפור, יום מנוחה ידוע, אפשר להשלים שעות שינה ולמלא מצברים להמשך אני אומר תודה. כי באמת אין כמו יום כיפור בעיקר להורים לילדים. קטנים. שמחכים לרכב על אופניים אבל עדיין לא יכולים לעשות את זה לבד. כששני ההורים צמים. כשהטלוויזיה, המחשב, הWII ושאר מיני בייביסיטרים יוצאים אל מחוץ לתחום ונפשך הרכה מייחלת רק לדבר אחד, לכרית. כי לטעמי, כשבחרו מיטב חז"לינו את העינויים הנוראיים שתעבור נפשינו ביום מרוק החטאים, הם היו צריכים לרדת מעניין המקלחת, האיפור ונעלי הבד ולהצמיד לכל אחד ילד מתחת לגיל 9.

כזה שלא חוצה כביש לבד בכדי להפגש עם חברים ולא מכין לעצמו סנדוויץ'.  

כזה שכשלוקחים לו את המחשב הוא חושב שעולמו חרב וחושב שאתה צריך לדעת מזה.

כזה שהולך לישון ב- 9, כי הוא רכב ארבע שעות רצוף על אופניים והוא עייף, וקם ב-6 כי הוא רוצה לצאת החוצה.

אתה, שרדפת אחריו ברגל כל הזמן הזה, וקראת עד שנפלו עינייך איפה שהוא בין שתיים לשלוש ומתעורר שלוש שעות מאוחר יותר למצהלות הבוקר שלו, בטוח לא תשכח שאתה צריך לבקש סליחה.  אז הטירונות הלילית שאני עוברת היא בעצם רק הכנה לדבר האמיתי. ובעוד ארבעה ימים, כשיתחיל הסיוט השנתי המרוכז, אני אבקש סליחה ומחילה בעיקר משעות השינה שלי, שעוברות כל לילה סיכול ממוקד על ידי שלושה עבריינים חסרי אמונה.

הקטנה שלי, שנתיים וחמש דקות בערך, הייתה איתי עד ה 27.8 בבית.

שנתיים היא היתה רגילה לקבל יחס אישי ואוכל ביתי, שנתיים שהיא קיבלה החלפות חיתול מהירות ותגובה לכל בכי. לכן, ביום הראשון שבו הופענו בשערי המעון, היא רצה פנימה מלאת אושר וחיפשה חברים.  ביום הראשון ביליתי איתה שעה וחצי שלמות בין כתלי הגן, יחד עם עוד עשרים וארבעה הורים מיואשים שתוהים לעצמם איך שעה וחצי נחשבות ל"יום" הסתגלות, ומשם חזרנו הביתה. ביום השני הייתי איתה שעה וחצי יחד ואחריה היא נשארה שעה וחצי לבד. כשיצאתי היא אפילו לא טרחה לנופף לשלום, היא בדקה שהשארתי את המוצץ ורצה לחצר. ביום השלישי היא כבר היתה מושא להערצת הגננות והם טענו בתוקף שהן מעולם לא פגשו ילדה חברותית/ורבלית/בעלת ביטחון עצמי/חוש הומור/דוק של ציניות/מחשבה חריפה ואיי קיו כל כך גבוה בכל שנות גננותן. אני, שידעתי כבר את כל זה, השמנתי לי מנחת ויצאתי משער הגן. תצוגת התכלית המופלאה הזו המשיכה עד היום החמישי של הגן, שבו כנראה החליטה הבחורה שאני מגדלת כי הגננות מאוהבות מספיק בצד החברותי שלה ושכדאי להראות להן למה עוד היא מסוגלת.

אי לכך ובהתאם לזאת, החל מיום שישי בשעה שמונה בבוקר, הילדה הקטנה, המקסימה והחברותית שלי לא מפסיקה לבכות. היא משתטחת על הרצפה בכל שניה פנויה שיש לה, היא מבלה את שעות אחר הצהריים בדפיקת ראשה היפה בריצפה בכל פעם שמעזים להגיד לה לא, היא צורחת בטונים שאילו אני הייתי השכנה שלי, כבר מזמן הייתי קוראת לעמותה לשלום הילד וחוץ מכל זה היא כמובן לא מסכימה. לא מסכימה ללכת, לא מסכימה לבוא, לא לאכול ולא לישון, לא להתקלח ושוב לא לישון, בטח שלא לישון.

בארבעת הימים האחרונים, בהם ישנתי במצטבר, ברוטו, ארבע וחצי דקות מקסימום, היא עשתה כל מה שהיא רק יכולה בכדי להוכיח לי שכל סיפור הנטישה הזה לא מקובל עליה. ואני חושבת שהבנתי. אני אפילו די בטוחה. אני יכולה להגיד בוודאות של כמעט מאה אחוז שהילדה לא מרוצה מהרעיון של ללכת לגן. היא היתה, הבינה, הפנימה. היה מצחיק ועכשיו די.

אני יכולה להגיד גם שאני כנראה אמשיך לשלוח אותה לגן, אמשיך להתקשר למנהלת 15 פעם ביום, רק בכדי לשמוע ש"היא נרגעה, אבל לא לגמרי" או "היא בוכה לסרוגין" ולקוות שיום אחד היא תסלח לי על האמא הנוראית שהייתי עבורה בגיל שנתיים. למרות שאני יודעת שכשהיא תסלח לי על זה אני אצטרך להתמודד עם העובדה שהעזתי לשלוח אותה לבית ספר.