אמובטלת בברלין

מערכת חינוך יקרה שלי,

היום בבוקר הפקדתי בידייך את שלושת הנכסים הכי גדולים שלי. הפקדתי בידייך את הילד הזה שהפך אותי מילדה חדלת אישים לאמא. הפקדתי בידייך את הילד הכי נפלא שיכולה גגנת לבקש (באובייקטיביות, כן?) והפקדתי בידייך בפעם הראשונה את הנסיכה לבית אמובטלת (אנא התייחסי אליה בכבוד הראוי).

הילדים שלי, שהתעוררו אל בוקר ראשון של מחברות חסרות קיפולים וקישקושים, של תיקי גן ללא מריחות בננה נשכחת ופרורי קורנפלקס עבשים, התרגשו כמו שרק ילדים שניגשים למקום חדש יכולים. הם אחזו בתיקים הנקיים ומיהרו לצאת מהבית, ללכת אליך. לא היה אכפת להם שהכלבה נשארת מיותמת בבית ריק, לא שאו טו טו יהיו שיעורים ולא שאמא לא תהיה לידם להזכיר להם לאכול, לשתות ולהפסיק לצרוח (כשאני חושבת על זה, זו אולי סיבה נוספת לריצה המהירה הזו החוצה..).

ההתרגשות הזו של ילד שחוזר אליך אחרי חודשיים של חופשה ושל קטנטונת שלא פגשה עדיין פינת בובות אמיתית, מזכירה במקצת התנהגות של תיכוניסט מאוהב. הוא רץ לפגוש את בחירת ליבו ורואה בה את כליל השלמות, היא יפה ונעימה ומוקפת חברים ויותר מהכל היא מצליחה לגרום ללב שלו להחסיר פעימה. והיא ילדותית, ותמימה ומשכרת כמו שרק אהבה של ילד יכולה להיות. את כל זה ארזתי הבוקר בזוג נעליים חדשות וקופסת אוכל ושלחתי אליך.

ומכיוון שקיבלת ממני את הדבר הכי נפלא שאני יכולה לתת, ואת הדבר הכי כנה ואמיתי שתוכלי לפגוש, יש לי כמה בקשות קטנות לבקש ממך:

תשמרי עליהם. תחזירי אותם אלי שלמים ובריאים כמו ששלחתי אותם, בלי צלקות נפשיות של הצקות בריונים ובלי טראומות של שנה נטולת חברים.

אנא התייחסי אליהם כאל בני אדם, אני יודעת שאת פוגשת מאות כאלה היום, אבל אנא זיכרי, שכל אחד מהם הוא הדבר היקר ביותר שיש להורה שלו עלי אדמות, תני להם לפחות לפעמים להרגיש את זה. תני להם מידי פעם חיבוק, או מבט אוהד, כזה שיגרום להם להרגיש שהם לא נעלמים בתוך כיתה מלאת תלמידים.

תלמדי אותם קצת מעבר לתוכנית הלימודים החשובה, תסבירי להם על ערכים, על כבוד הדדי ועל השקפות עולם שונות. למדי אותם לכבד כל אדם, כי אני אולי אומרת להם שיש אנשים אחרים, אבל אצלך הם נפגשים. אם תלמדי אותם שאפשר לדבר עם כל אחד, תמלאי להם את הילקוט לחיים.

תדברי אליהם בגובה העינים ותני להם את הקרדיט שהם מבינים. רוב הפעמים זה עושה את העבודה.

ואולי, כל מה שאני מבקשת זו בעצם בקשה אחת: תשמרי על ההתרגשות הזו שאיתה הם רצו אליך הבוקר. תמשיכי להיות אהובה. אל תתני לעובדה שעבר כבר שבוע, או חודש או שנה, לקלקל להם את ההתרגשות של הפגישה.

ממני, שיודעת שמוטלת על גבך משימה לא פשוטה, אבל גם יודעת שאם תרצי, את יכולה..

אמובטלת

אין לי משנה מסודרת בכל מה שקשור להנקה. אני לא פריקית של זרימה טיבעית ולא שולפת שד גלוי בבית קפה מול המלצר אישתו ואחותה. לא תשמעו אותי מטיפה לחלב אם וגם לא להנקה מלאה. אני בעד אמא מאושרת יותר מאשר תינוקות יונקים ומי שלא רוצה היא בעיניי אם שיודעת מה טוב בשבילה. ועדיין, אני מוצאת את עצמי סוגרת שנתיים של הנקה. הילדה שלי, שכבר קשה לקרוא לה תינוקת, יודעת להגיד ש"הציצי לא עובד" כשנגמר החלב ויודעת לעשות מבט מתחנן ולבקש רק קצת כי היא צמאה.

הגדול, שינק עד שנה וארבעה, הביא אותי למצב שהייתי מוכנה לשלם עבור גמילה. היו שלבים שהסתכלתי עליו מרוקנת מחלב ומכוחות, ופיללתי לכריתה מלאה. והוא נגמל. כי השתנה לו הטעם של החלב בדיוק בשניה שגיליתי שיש לו אח שמחכה למצוץ אותי עד דק.

אחיו היה כל מה שהוא לא היה. תינוק מקסים וחייכן שישן במיטה שלו ונגמל לבד בגיל שנה. כזה שאת מסתכלת עליו ביום הולדת הראשון ואומרת שפיצחת את הנוסחא. עכשיו את יודעת איך מגדלים ילדים ואין לך שום בעיה להביא עוד עשרה.

אז הבאתי.

וכשהיא הגיעה, והסבירה לי שאני לא יודעת כלום על גידול ילדים, חזרתי להמצץ עד מוות וחזרתי לקוות לשניה של גמילה. ואז החלטתי שזהו. זה נגמר. יותר אפילו שניה אחת אני לא מניקה. והיא הסבירה לי שאני, בבית שלי, על הגוף שלי, לא ממש מחליטה. ושהיא תחליט מתי כל הסיפור הזה יפסיק אבל זה לא בקרוב ושכדאי שאני ארגע.

וכל הזמן הזה אמרתי לעצמי, את לשנתיים לא מגיעה. אין סיכוי שאת סוגרת פה עכשיו ארבע וחצי שנות הנקה, מה פתאום הפכת לפרסומת מהלכת לשיטת הרצף ולמה שטוב לילדה? מה את נורמלית? את רוצה שהיא ממש תזכור איך זה הטעם של חלב אם והנקה? ושוב החלטתי, ואז נפלה עליה שידה. ולכי תנסי לגמול אותה כשאת מרחמת עליה והיא שולחת בך מבט של אחת שיודעת שאמא כבר נשברה...

אז אני עוד מניקה. ואני מוצאת את עצמי לפעמים מתקפלת מבושה, כשאני אומרת שהיא אוכלת ה-כ-ל... גם את מה שממלא לי את החזיה. ואני מוצאת את עצמי אומרת משפטים חסרי הגיון, כמו "ציצי רק בבית, עכשיו הוא הלך לישון" ואני מחפשת לפעמים מרצפת כשהיא שולפת את מה שהיא רוצה, כי לה לא ממש אכפת מי עומד לידה.

ושוב החלטתי, שדי, עכשיו אני מתחילה גמילה. והיא נרדמה עלי שוב ונמסתי מולה...

 היא בת שנתיים. לפני שנתיים שכבתי מורדמת בפלג גוף תחתון והרופא הפרטי שעשה לי את נס ההריון פתח לי שוב את הבטן והוציא אותה לנשימות ראשונות. הוא קרא לזו שסייעה לו בניתוח הקודם והראה לה את הנס, הוא הוציא לי אותה החוצה מהגוף ופלט בקול לזה שמולו "ראית פעם דבר כזה? אין פה בכלל רחם"  ואז אמר שזה נס כפול.

הנשימות הראשונות שלה היו עם נוזלים בריאות, וקשה היה לה לנשום לבד, אז העבירו אותה, אדומה ומקומטת, לשבוע של נופש בפגיה רחוק מאמא. בכיתי בשבוע הזה כל דמעת דאגה שהיתה לי, ולא הסכמתי לדבר עם אף אחד ולא לקבל ביקורים, לא הסכמתי לצאת מבית חולים בלעדיה, אז אוטומטית החום שלי עלה והאישפוז המשיך. שבעה ימים ארוכים אחר כך היא עברה לשבת ליד המיטה שלי ואני התחלתי לחייך. למחרת כבר יצאנו שתיינו הביתה, בלי חום ובלי נוזלים בריאות.

היא בת שנתיים , ואת השבועות האחרונים אני מבלה שוב בהזלת דמעות דאגה ובתקווה שיהיה כבר בסדר. היד שלה חבושה ואין לי מושג מה עובר על האצבעות הפצועות שלה מתחת לכל הפלסטרים והספוגים האלה, ואולי טוב שכך, כי בביקור השבועי אצל האנטיפתית שאחראית על החלמת האצבעות שלה היא צורחת באימה ואני מרגישה איך הלב שלי מתכווץ ומספר השנים שנותרו לי מתכווץ איתו לאט לאט...

היא בת שנתיים  ויש לה עוד ביקור אצל מלכת הקרח מבית החולים, היא אמורה להגיד לנו אם המצב השתפר ואם אני אוכל לנשום נשימה ראשונה שמרחיבה את הריאות או שאני אמשיך לנשום נשימות קצובות וקצרות שדוקרות בלב.

וכל ביקור כזה, שבו פותחים את התחבושת ואני מציצה ולא מציצה בזוועה שמתחתיה, ובו אני מחכה לשבבים של מידע עם טיפות של תקווה גורם לי להיות חסרת סבלנות, דכאונית וכועסת לפניו ואם קיבלתי זוועה מרוכזת יגיע דיכאון אין סופי,ואם השביבים שחיפשתי יופיעו אז מגיעה גם המאניה וחגיגת אושר צרוף.

היא בת שנתיים  ואני לא מארגנת מסיבה ולא קונה מתנות, אני רוצה שליום הולדת שנתיים היא תקבל מתנה אחת קטנה. ולא אני זו שיכולה לתת לה אותה, רק היושב במרומים.

היא בת שנתיים, וכמו האחים שלה גם היא שינתה את חיי מהשניה שנחתה פה וכמו האחים שלה היא גרמה לי אושר מושלם כמו שרק ילד יכול לגרום, היא כבר שנתיים נותנת לי מתנות בצורת רגעים מלאי צחוק ואושר, ואני רוצה להחזיר לה. אני רוצה להיות יכולה לשמור עליה מכל משמר ולתת לה לגדול לתוך משפחה שלמה ומאושרת. אני רוצה לתת לה את האפשרות להשתולל לצחוק ולקפוץ בלי שהלב שלי יחסיר פעימות.

אני בטח אאסוף זר של בלונים וארשה לה לטרוף עוגה מלאת שוקולד, יכול להיות שאני גם אקנה לה איזו בובה ושמלה חדשה,  אני רק לא יכולה לקנות לה את מה שאני באמת באמת רוצה, כי זה בכלל לא עניין של כסף.

מישהו מוכן להסביר לי איך מעבירים חופשה שלמה עם שלושה ילדים בגילאים של 2-7, כשלקטנה מבינהם יש יד חבושה, אסור לה ליפול, אסור לה להירטב ואסור לה להזיע? ואני לא יודעת אם שמתם לב, אבל אוגוסט בחוץ. ומכיוון שהמצב שלה הוא כזה אז גם המקומות שהייתי מוכנה לשלם עליהם ממיטב כספי בכדי לקבל כמה שעות של סיוט מרוכז תמורת עייפות מוקדמת נסגרו אל מול עיניי המיחלות. הבריכה מחוץ לתחום, הג'ימבורי גם, אין בארץ, עד כמה שידוע לי, גן חיות ממוזג, והלונה פארק גם הוא עם ארבעה כיווני אוויר עומדים ומאתיים חמישים מעלות בצל. בבית מול הטלוויזיה זו אופציה בטוחה, אבל להעביר מולה ארבעה וחצי שבועות נראה לי כמו שכרון חושים די מפוקפק, הורות עלובה וקצת חוסר אחריות. מה גם שהיא לא מוכנה...גג שבע דקות רצופות היא יושבת מול התכנים שמתאימים לגיל שנתיים, ובצדק, רובם כאלה שמלמדים את הדרדקים המהופנטים מולם את כל ארסנל הטמטום הלאומי תוך ארבע דקות. עם דגש על מכות בראש בליווי המילים בטטה ובלטה.

קנינו טושים, ופלסטלינה, קנינו גם מדבקות וחברות צביעה, העברנו ככה בכייף ארבע עשרה דקות וחצי אחריהם, הם ואני איבדנו סבלנות. אז הלכנו לקנות ארטיק (ברגל... האוטו במוסך...)והיה חם אז אחרי חצי שעה חזרנו, בדרך הארוכה כי אחרת היא תראה את הגן שעשועים ותרביץ לעצמה על הרצפה.. וזו עברה על שלושת הלאווים שהרופאה מסרה בשניה אחת (ליפול על הריצפה, להזיע וחמש שניות אחר כך להתחיל לשחות בזיעה...)

מכיוון שהגדולים לא בעונש על זה שהקטנה חבושה, הם ישלחו לאיזה יומיים שלושה לסבתא אחת שמחכה בקוצר רוח להיות האטרקציה הבין לאומית לחופש אחד...אבל ישארו לי עוד ארבעה שבועות מלאים בעיקר בתסכול ומזגנים, כי כמה אפשר לעטוף ספרים ולצייר? כמה אפשר לשחד בארטיק וממתקים העיקר שיפסיקו לקפוץ? כמה אפשר לשדל אותם לסיפור וחוברות עבודה? זה חופש. הם רוצים לרוץ ורוצים להשתולל, הם רוצים ים ובריכה ומאתיים חמישים ילדים צורחים על שלושה מטרים רבועים. ובכלל, אני מוכנה לבלות את הקייץ בכל אחד מרשימת הסיוטים של הקייץ הקודם, ברציפות, בלי עזרת חבר, ובלי לקטר. העיקר שיהיה בסדר. סגור? 

אז היה קצת קשה, אבל ככה? ישר נשברים? מה את ילדה בת חמש? זה יעבור! ומה הטמטום הזה עם הדום שתיקה? חזרת לכיתה ג' ואת משחקת משחק השקט? לא, כי בכל מקום אחר בחיים שלך היה פה הכל חוץ משקט... לא נכנסת לבלוג, לא נכנסת למייל, לא עושה מה שיכול לגרום לך אושר. כאילו התקופה הזאת לא מסריחה מספיק אז את מחפשת דרכים לעשות את  זה יותר גרוע?

אז לה יש בלאגן באצבעות והפוחזת כבר חודש וחצי בבית חולים, אז האוטו נתקע כל שלושה קילומטר והשני במוסך און אנד אוף כבר חודש, אז האמצעי על אנטיביוטיקה וכן יצטרכו לעקור והגדול בוכה מכל שטות בזמן האחרון... אז מה? אז מה כבר קרה?

אולי תרגעי כבר? כל המחשבות האלה של סוף העולם בטח לא לוקחות אותך קדימה ועם כל הכבוד לחרא, כבר מזמן היית צריכה להתחיל לצחוק על זה. מספיק עם ההיסטריה ועם השגעונות והאמונות הטפלות המטומטמות שלך בטח לא עושות אותך חכמה יותר.

אז די, טוב? 

כבר כמה עשרות פעמים שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה ומחקתי, כבר דקות ארוכות שאני יושבת מול מסך ריק, כותבת ומוחקת מילים. כשהכל קרה, בכדי לנתק את עצמי מהסיטואציה ובכדי לא להתעלף דמיינתי את המילים נכתבות ואת התיאור מהצד, עכשיו, כשבפועל אני מנסה להוציא ממני את כל הסיפור, אני מגלה שאולי אני עדיין לא מסוגלת.

כשאני מנסה לתאר מה בדיוק קרה כל המילים נראות לי ריקות מידי, כשאני מנסה לכתוב במילים מה הרגשתי זה נשמע לי פחות מידי. אי אפשר באמת לתאר מה מה המראה של הבת שלי, הפרטית, הקטנה, האהובה, צורחת, חסרת אונים ומלאה בדם עשה לי. אי אפשר להסביר מה מראה של עצמות חשופות ועור תלוי ומקולף יכולים לעשות להורה ואין שום דרך שבה אני אוכל לגרום לכם להבין מה חלף לי בראש במשך נסיעה אחת, של עשרים דקות, שבה היד של הבת שלי מונחת בכוס עם קרח שהופך אדום יותר ויותר. אין אפשרות להסביר את חוסר היכולת לתפקד ואין אפשרות לכתוב את הנשימה שנתקעת בגרון. לא יורדת ולא עולה. אי אפשר לכתוב את הדאגה, אי אפשר לרשום את הפחד. הוא נורא בהרבה מכל מה שמילה כתובה יכולה לתאר והוא מזעזע מכל מה שנראה לך שתוכל אי פעם לסבול.

גם אחרי שהכל נתפר והוחזר, גם אחרי שידעתי ששוב, אני צריכה להגיד תודה שהיא פה, בין זרועותי, שלמה ונושמת, לא הצלחתי לחזור ולנשום ולא הצלחתי להיות אני. מי שעמד מולי, בחלוק כחול ועיניים עייפות היה מבחינתי אלוהים ונתתי לו את הדבר הכי חשוב לי עלי אדמות ותליתי בו עיניים כלות, רק שיגיד שיהיה בסדר. וכשהוא אמר לא האמנתי וכשהוא הבטיח לא הפסקתי לבכות.

לקנא ולהודות על בחור שנשאר מפוקס למרות שהוא רועד בדיוק כמוך, לאהוב אותו כמו כמו שרק אלוהים יודע. לחבק ילדה צורחת, בכל הכוח שיש לך, ללחוש על אזנה שירים ומילות אהבה, להתחנן לאחות, לרופא, לאלוהים, שרק יעשו שיהיה בסדר. להבטיח לה, שלא משנה מה, את תעשי שיהיה בסדר אבל לא לדעת אם תוכלי לקיים ולצאת מבית חולים כשאת יודעת שכל מה שהיה עד עכשיו הוא לא חלק מסרט אימה, הוא חלק מהחיים. היא תתמודד עם הכאב, את עם הטראומה.

וזה קטן, וזה רק שתי אצבעות, והרוב תוקן באותו הלילה ואת רוב מה שנשאר יתקנו שליחיו של אלוהים, אמא טבע וכמה רופאים. אבל הלב שלי, שהיה חזק, וקר רוח, וידע להתמודד, יודע עכשיו שיש דברים שהוא לא מסוגל להכיל, שיש מה שיכול להפיל אותו לריצפה ולשבור אותו לרסיסים שיש מה שיכול לגרום לו לבכות חזק, מבפנים, בכי כזה שאיש מלבד הבחור לא יכול להבין.

אני יכולה לכתוב פוסט על העובדה שאני כבר מזמן לא דתיה אבל שלחתי את אמא שלי לבדוק מזוזות, אני יכולה לכתוב פוסט על אלפי השקלים ששפכתי בכדי שהבת שלי תקבל טיפול נאות מרופאים בבית חולים, אני יכולה לספר על איך ילדה בת פחות משנתיים, שובבה יותר משני בנים, ועל איך בפחות משניה היא מושכת שידה ומסיימת בבית חולים.

אבל מה שאני מנסה ומנסה אבל לא מצליחה להסביר, זה עד כמה זה הצליח לערער לי את התפיסה של החיים. 

סופר נני שלום,

רציתי להגיד לך שאם היית מגיעה אלי היום משעות הצהריים הביתה, היתה מספיקה לך תצפית אחת של בקושי חצי יום והיית מתקשרת לקדמן, שיבוא לקחת לי את הילדים.

היית עומדת בצד, עם המבט הרציני שלך והעיניים המתגלגלות, והיית מסמנת בקלסר השחור והנורא הזה את כל מה שעשיתי לא בסדר. היית מצקצקת בלשון כשצרחתי כמו משוגעת על הקטן ושלחתי אותו לחדר אחרי שהוא בסך הכל עבר ליד אח שלו והוציא לו לשון, היית מסמנת איקס גדול בטוש אדום כשהיית מגלה שהקטנה מסתובבת עם קקי כבר לפחות שעתיים ואני אפילו לא יודעת והיית שולחת אותי לסשן סיוטים במכון אדלר כשהיית רואה איך התייחסתי לגדול.

היית עומדת בצד, עם הקוקו האסוף הזה, שאף שערה בו לא מעזה למרוד בך ולצאת לשניה מהצורה שהנחת אותה בבוקר והיית נאנחת ותולה בי מבטים מיואשים, כשהבחור היה סוף סוף מגיע היית נוזפת בו על איך שוב הוא השאיר אותי להתמודד לבד ואומרת לו בטון המעצבן שלך "אתה חייבבב להבבין, זה פששוט בילתי אפפשרי".

אני רוצה להגיד לך שאם היית פה, והיית עושה את זה, כי זה מה שאת עושה, הייתי מעיפה אותך לאלף עזאזל. אני בדרך כלל בחורה מנומסת, ואמא שלי למדה אותי שמתייחסים יפה לאורחים ועדיין, בשניה שהיית אומרת איזו אמא נוראית אני, הייתי מטיסה אותך לקיבינימאט.

אלפי פעמים צפיתי מהצד בהורים שמגדלים את הילדים שלהם בנחת, אבל במקרה עברו לי מול העיניים. היו כמה מקרים שחשבתי שהם נפלאים אבל בואי נודה על האמת, ב90% מהפעמים חשבתי שאני יודעת יותר טוב. ומהבחינה הזאת תפסת לך ג'וב אלילי, את נכנסת לאנשים הביתה, מציצה להם לחיים ולתוך לנשמה, ומיד אחר כך יושבת וצולבת אותם עד מוות.

אם נהיה כנים לשניה, ומישהו שחומד לצון ובעל חוש הומור מבריק היה מצליח להכניס אותך אלי הביתה חמושה במצלמות ומבט ביקורתי, התכנית שלך היתה הופכת להיות משהו אחר לחלוטין, כי אני בטח הייתי מנצלת את העובדה שהילדים שלי תחת פיקוח צמוד ומדוקדק, תופסת מזוודה, זורקת לתוכה בגד ים וסיגריות (אם כבר רחוק...) ומשאירה אותך להתמודד. הייתי שמחה לראות איך את קמה בבוקר המי יודע כמה, כשרק לפני שעתיים הלכת לישון, ומצליחה לשמור על התסרוקת המעצבנת הזו שלך. הייתי רוצה לראות איך את היית מתמודדת עם ערמות הכביסה, עם המינוס בבנק, עם הריבים בינהם ועם החופש הגדול. אין מצב שהיית מפספסת את החיתול עם הקקי, הא? כי היא בטח היתה שוב מורידה את החיתול ומשאירה לך הפתעה על הרצפה בסלון. איזה סמפטית וסבלנית היית אז... כל מה שהיה מעניין אותך זה שהקטן חייב תשומת לב אחד על אחד.

אה.. אני גם תוהה לעצמי איך היית מגיבה כשהיית מגלה שבזמן שהכנת צהריים וחשבת שהם משחקים נפלא בחדר, הקטנה הספיקה לשבור לך את המשקפי שמש שהתלבטת חודשיים אם לקנות ולקשקש לך על כל המסך של הפלאפון בטוש היחיד בבית שהוא בלתי מחיק. הם בזמן הזה, במקום לשחק בערמות הפליימוביל שקנית במיטב כספך ועל חשבון כל מה שרצית לעצמך בחמש שנים האחרונות, חושבים שזה ממש, אבל ממש מצחיק לשפוך על הרצפה מרכך כביסה ולעשות חְליקות. 

כמה סבלנות וסימפטיה היתה לך אז? היית יושבת איתם לארוחת צהריים מחוייכת ואומרת לעצמך להרגע? היא הרי לא הבינה שהמשקפיים האלה היו הדבר הראשון שהרשית לעצמך להוציא עליו כסף בשנה האחרונה בערך ואצלם זו בסך הכל משובת נעורים, לא?

אני רוצה לראות מה היה קורה לך כשהבחור היה מגיע הביתה, אני אעשה לך ג'סטה, לפני ארוחת ערב והם רצים לקראתו כאילו הם שהו כל היום עם קרואלה דה ויל, ויושב איתם שעה שלמה לסיפורים ומשחקים בזמן שאת עם מבט מזוגג בעיניים ורצון אמיתי למות, גם אז היית חושבת שצריך להשקיע בזוגיות ושאתם חייבים לעצמכם פעם בשבוע זמן איכות? כי אני חושבת שהיית פשוט הולכת לישון. ספק אם היית מתקלחת ואלוהים יודע איך הקוקו שלך היה קם בבוקר.. 

אני רוצה להגיד לך, סופר נני יקרה שלי, שכשאני נופלת על התוכנית שלך, בין ניקור לשינה, ובהורים שפונים אליך לעזרה, אני מתחבאת מתחת לשמיכה מבושה. לא על האמא שאני, בזה אני דווקא לפעמים די גאה (פ'סדר, חוץ מהיום בצהריים ואתמול לקראת שינה) אלא על הדרך שבה אנשים נואשים מוכנים לקבל עזרה. ועל איך את מנצלת את זה וכמה זה קל, כי יום אחרי זה כשאני רואה את ההורים האלה שמגדלים בנחת שוב חולפים מולי לשניה, אני נזכרת שגם אני בעצם לא כל כך בטוחה.

כששלושתם יושבים מאחורה, היא צורחת ונפל לה המוצץ, הגדול תפס ראשון את הבקבוק של השתיה והוא בדיוק באמצע להוציא לשון לאחיו על ההישג והקטן בועט לי בגב וצועק בקול הכי מעצבן שקיים עלי אדמות "דאאאאאייייייי", אני מדמיינת שיש לי מונית ניו יורקית צהובה ושבלחיצת כפתור אני מרימה חלון מפריד ואטום לרעש.

 אני מגביהה קצת את המוסיקה ונשבעת לעצמי שאני לא אסתובב אחורה.

זה מחזיק עשר דקות, או שתיים עשרה... ואז אני שואגת שאגה מטורפת, שעושה לי אדום בעיניים, ש"די" ו"מספיק" ו"שקט כבר", שאגה שמעלה לי את הדופק לשלושמאותשמונים במנוחה ולהם לא עושה כלום.

היא צורחת קצת יותר כי היא נבהלה ושני הגדולים מתחילים במלחמת צרחות שאמורה לפתור אחת ולתמיד את השאלה הכי חשובה שקיימת נכון להיום: מי התחיל?

 ההסברים הלגיטימיים וההגיוניים נעים בין "זה אוּוּוּוּוּוּ"  לבין "לא נה-כון" ומסתבר שככל שהטון יותר גבוה עולה רמת הסבירות לזה שהדובר צודק.

כשאני מצליחה סוף סוף לגרום לשקט במושב האחורי (הטון שלי הכי גבוה, בנתיים...) אז מתחילה מלחמה שבה אני מנצחת אם הגענו הביתה ואף אחד מהם לא נרדם. כל האמצעים כשרים: שוחד הוא לגיטימי והוא מחזיק חמש דקות, אז כדאי לשמור אותו לסוף. לעצבן את אחד מהם לקול מצהלות האחרים מעביר בערך חמש דקות לכל ילד, לתת להם לשיר בקולי קולות עובד רק אם זה שירים שכוללים את המילים תחת ו/או תחתונים ו/או קקיפיפי וזה סוג של דיסוננס קוגנטיבי...

כל נסיעה שנמשכת מעל עשר דקות וכוללת מושב אחורי מאוכלס בשלושה ילדים שנולדו בפחות מחמש שנים היא  מתכון בטוח לירידה מהרכב עם היפרוונטילציה. לפעמים אני שוקלת להעסיק נהג, אבל אז נזכרת שאני אצטרך לשבת איתם מאחורה ושמחה שיש לי את הפריווילגיה של מושב נפרד במרחק סימלי.

בשעה אחת אספתי את האמצעי מהקייטנה, הגדול והקטנה כבר היו באוטו ובסידורים מהבוקר (אלוהים יודע למה הקייטנה של הגדול החליטה שה 10.7 זה תאריך מצויין להתחיל בו) ויצאנו לדרך. האוטו היה צריך להכנס למוסך לתיקון קצר יחסית ומכיוון שאני מטופלת בילדים 24/7 +פוחזת היום בצהריים היה הזמן היחיד.

הכנתי את עצמי מראש, נשמתי נשימות עמוקות וסידרתי לו"ז. מול המוסך יש קניון, יש בורגר ראנץ' ויש חנות ספרים, סוגר לי בול את השעה +איזה שעה טווח ביטחון. מהמוסך צעדנו ישירות לבורגר ראנץ', ומכיוון שאני ממילא מרעילה אותם בשמן חסר ערך תזונתי נתתי להם להתפרע ולהזמין איזו ארוחת ילדים שירצו, אפילו עם ספרייט. ככה לשלוש דקות בערך הייתי אלילה. לידי ישבה אמא אחת עם שלושת הילדים שלה וגם עם האמא שלה, וניסתה להסביר לילדים שלה כמה הם נוראיים וכמה הילדים שלי מקסימים ואוכלים בשקט. רציתי להעיף לה כפכף לראש, ככה, במשפט אחד בודד, היא עברה על כל היהרג ובל יעבור שלי. עזבו את זה שהמטומטמת אמרה לילדים שלה שיש יותר טובים מהם, זה בקטנה, הילדים שלה, שתתמודד, אבל היא לגמרי העלתה לילדים שלי את השתן לראש ויותר חמור מהכל, היא קראה למרפי (הבן זונה, כן?).  

חמש דקות אחר כך הקטן היה צריך להשתין והגדול ניסה לקלוע לו צ'יפסים לשיער, נשמתי עמוק והסברתי לקטן בשקט וברכות שגם אם יצא לו שתן מהאזניים עכשיו הוא ימתין עד שנגמור לאכול כי השרותים הקרובים נמצאים מחרתיים בערך והעברתי את כל הצ'יפס של הגדול לקטן. יותר פשוט לתת לו את זה ידנית, בלי שערות.

הקטנה היתה מלאת קסם, בחיי, רק תנו לה קטשופ ואפשרות להתמרח, ואין שקטה ממנה ביקום. אחר כך תשרפו את הבגדים.

כשסיימנו את התענוג הצרוף (אין על ספרדי חריף, חרא המבורגר שוחה בחומצה גופרתית, אבל טעים רצח) הלכנו לשרותים. ופה אני חייבת להבהיר נקודה. כשאני, אישה (די בבטחה אני אומרת את זה), עם שני בנים בגיל הסקרנות המינית ותינוקת, צריכה ללכת לשרותים, בעצמי, או איתם, תמיד אני אהיה בדילמה. הם רוצים את הגברים. הסחלה הזה של המשתנות עושה להם את זה ויש להם איזה קטע של אושר עילאי אם יש משתנה שמתאימה להם בול (אני אחסוך מכם תיאורים של משתנות שמתאימות להם כמעט, כן? כי כל פעם שהקטן מחבק משתנות בכדי לקלוע, יורדות לי שנים מהחיים. וכן, אני מציצה...) ובאופן כללי הם כבר מרגישים קצת בושה להכנס לשרותי נשים. אני סתם בחרדות שמישהו מהם יתקע בתא נעול/יפגוש פדופיל/ימרח על הרצפה אז אני מעדיפה לראות אותם. בייחוד אם זה קצת יותר מפיפי. היגיינה בסיסית זה לא הצד החזק שלהם, ויש מצב שאם אני לא שם הם מלקקים את המושב של האסלה. לפעמים אני מצליחה לשכנע אותם לבוא איתי. רוב הפעמים לא. אז אני נעמדת מבחוץ, ומציצה. הגברים בפנים תוהים מי זו הסוטה עם התינוקת ומה לעזאזל עושה לה את זה בתאי שירותים והילדים שלי עסוקים בלקלוע למשתנות.

אם גם אני, חלילה, צריכה להשתין, אז מתחיל מסע שיכנועים שיבואו איתי. ומציאת תא שירותים מספיק גדול להכיל גם אותי וגם עגלה, עם אופציה לשני מציצנים, שיכולים מבחינתי לעמוד בכל צד של הדלת, העיקר שאני אדע שהם לא החליטו ללכת לבקר את החנות הזו שאמא לא הרשתה שנכנס אליה.

זה המקום להודות לנכים. המודעות שיש לבעלי הכסאות עשתה את חיי קצת יותר קלים. 

משם המשכנו לג'מבורי המאולתר שכל קניון שמכבד את עצמו מקים מול החנויות הכי אטרקטיביות שלו, הוא מיועד לפעוטות עד גיל שלוש בערך, ולהשגחת הורים, אבל ברוב המקרים תמצאו בו גורילות בני שמונה ואמהות בקניות. אני, איפה שהוא באמצע, גורילות בהתהוות והשגחת הורים...

בערך אז קיבלתי את הטלפון מהמוסך, לא שעה ולא שעתיים, בערך שלוש, עם אופציה ליותר. מזל שהגג סגור לרגל שיפוצים,  כי סתם לקפוץ לקומה של החניון לא יעשה את העבודה.

את החנות ספרים משפצים, אז הפינה היפה של הכסאות לא קיימת, ולהקריא להם ספר בעמידה זה לא שוס, אבל יש סופר בקומה למטה, בואו נלך לבחור ממתקים... 

העברנו שם בכייף עוד עשר דקות שלמות ומשם חזרנו להשתין, ונכון שלא צריך, אבל בואו נחליף חיתול עכשיו, אין אף אחד בפינת החתלה, וזה חדר גדול, אפשר ללכת שם מכות חופשי. בשניות זה הגיע ללהשפריץ אחד על השני מיים ומזל שיש סייל ויש חולצות ב9.90. ככה שרפנו עוד בערך רבע שעה בלחץ, "עוד פחות משעתיים", אני עובדת על עצמי, אבל מייד עונה לי "אוי, סתמי, טיפשה!".

שלוש וחצי שעות אחר כך, כשכבר עברתי איתם בכל חנות בקניון, הענשתי כל עונש אפשרי והם החטיפו את כל ארסנל המכות שלהם אחד לשני, הגענו למוסך.

לא עניין אותי שהוא אמר עוד מעט, ולא עניין אותי שהאוטו עדיין לא היה גמור, העלתי, חגרתי, הכנסתי את העגלה והתישבתי בפנים. עכשיו אני רוצה לראות אותך עונה לאיזה טלפון או אומר לי שזה ייקח עוד שעה... 

שלב ראשון הוא פשוט. אוכל שינה וקקי. נכון, יש הסתגלות שלמה שצריך לעבור ויש מליוני דברים חדשים ללמוד, אבל כל הסיבוך הוא שלנו. אוכל שינה וקקי- זה שלהם.

שניה לפני שאת מתיאשת מהאוכל שינה וקקי, ושניה לפני שאת תוהה למה זה היה כדאי, הם משחררים חיוך לחלל העולם. את לגמרי נמסה ומחליטה לשמור עליהם עוד כמה ימים. כשהחיוך מתמקד בך את מוכנה בשניה לזרוק את כל שנות הבגרות שלך, והופכת לסמרטוט אנושי.

בשלב קצת מאוחר יותר, כשאת כבר לגמרי שבויה, את מוחאת כפיים ומתלהבת מכל דבר. כמו ילד מאוהב בכיתה ג' את צופה בעיניים כלות בכל תנועה. הוא התהפך, התישב, נעמד... את עושה את זה כל יום עשרות פעמים אבל את השניה שבה הוא מראה לך שאת הגאונות בלשבת הוא קיבל ישירות מהגנים שלך את לא תשכחי לעולם.

מיד אחרי שסיימת להתלהב מהתנועות את מתחילה להתלהב מהמילים. את מגדלת תוכי אנושי שחוזר אחרי כל מה שאת אומרת, מינוס כמה הברות הכרחיות, ואת בשמים. יש סיכוי שהגנים שלך יתחילו לדבר ואז כולם ידעו איזה גאון את.

כשהדיבור הוא רצוף והמילים מחוברות את מתלהבת מהתובנות, מההברקות. את נמסה כל שניה מחדש ובטוחה שהוא, המדען גרעין עם הלוק של בראד פיט הזה שאת מגדלת, זה הדבר הכי טוב שעשית בחיים. זה הזמן שבו את שוכחת את שלב האוכל שינה קקי, שוכחת את חוסר השינה ואת הקטע הזה של ההסתגלות ומחליטה שכדאי לעשות עוד אחד. בדיוק כזה.

תשעה חודשים אחר כך את לא בטוחה שעשית נכון. יש בך יסורי מצפון אדירים על הזוועה שעשית לבכור. כי עכשיו אין לך לא זמן ולא כח למחוא כפיים על כל משפט שיוצא לו מהפה. את לא ישנה ולא באמת חיה, את בעיקר עסוקה. בשינה אוכל וקקי. ובגדול. שנראה עכשיו ממש גדול. 

ברגע שהם שניים את עסוקה בתימרונים. ללכת לרופא, לטיפת חלב, למצוא איך מכניסים את שניהם לאוטו בלי למות בדרך ואיך להגיע בזמן. רק אלוהים יודע איך אפשר להגיע בזמן.

כשהקטן עובר את שלב החיוך, הגדול מגיע לשלב ה"למה", ואת מתחילה לחפש בגוגל תשובות ללמה החלב לבן וללמה התשובה שענית היא תשובה נכונה. במקביל הגדול נכנס לשלב ההתפתחות הארוך ביותר שקיים: שלב הקנאה (זה בדרך כלל קורה במקביל לכניסת הקטן לשלב ההתמוגגות), פתאום את רואה את "למה הספה ירוקה?" עובר ליד "וואו, ראית ממי? הוא נעמד!" ונותן לו בעיטה ממש קטנה שמספיקה בדיוק בכדי שהוא יפול,  ובורח. מכאן ואילך הוא יתחיל לשדרג את העדינות של הבעיטות וגם את כישורי הבריחה. כשהקטן מגיע לשלב הלמה בעצמו הגדול מגיע לשלב מפחיד שבו את מוצאת את עצמך מתמודדת עם שאלות על מוות, מין ואלוהים. לאו דווקא בסדר הזה.

שיהיה ברור, הם עדיין עסוקים בלקנא. אם עד עכשיו הגדול קינא אז עכשיו זה הדדי. ומתחיל עידן ה"למה הוא"? למה הוא ראשון? למה הוא שני? למה הוא קיבל? זה סוג של שדרוג לעידן הלמה, כי עכשיו את לא רק מחפשת תשובות בגוגל, את גם מחפשת תשובות מתחת לאדמה.

כשהם שניהם כבר מבינים דבר או שניים ויודעים ללכת לשירותים לבד, תוקף אותך געגוע עז לעידן החיתולים. את מתעלמת מהתשעה חודשים ומזה שאת כבר לא כזו צעירה, את שוכחת שיש גזים ושיניים וטיפת חלב. אז זוכרת שהם חמים רכים ונעימים. זוכרת את הריח המופלא הזה של תינוק בן יומו ושוכחת שוב את העניין הפעוט הזה של ההסתגלות. את יודעת שהיום, כשהם כבר עומדים על דעתם ומתווכחים על כל דבר זה הרבה פחות כיף. ואת כבר לא רוצה אותו דבר, את רוצה שדרוג. שתהיה הפעם בת. ושתהיה ממושמעת.

תשעה חודשים את עסוקה בלהשמין ולהקיא, הם עסוקים בלחזור אחד אחרי השני ובלהגיד " אמא הוא חוזר אחרי" ו"אמא הוא חוזר אחרי" וגם קצת בלהבין איך נכנסה לך לבטן תינוקת.

כשהיא מגיעה הם כבר עמוק בשלב ה"לא נגעתי בך אל תיגע בי" ואת בשלב החלב המטפטף על הבגדים עם העיניים הטרוטות. את שוב מנסה להבין איך חוגרים את כולם באוטו בלי למות ואיך לעזאזל מגיעים בזמן. עכשיו את כבר יודעת שאפילו אלוהים לא יודע איך מגיעים בזמן.

הם שניהם כבר די גדולים, אחד כבר הולך לבית ספר ומאשפז אותך כל אחר צהריים להכנת שיעורים שבה הוא מקלל אותך ואת את המורה, האמצעי לומד לצבוע בלי לצאת מהקווים והיא לומדת לצייר קווים על כל הקירות בבית. שלב הקנאה עולה רמה בכוננות ומגיע לצבע אדום. הם כבר הולכים מכות מדוייקות וכואבות והיא מפקחת על הכל מהצד. רצית חיילת ממושמעת וקיבלת מפקדת שהתפקיד עלה לה לראש.

עוד שניה, את אומרת לעצמך, אני גומרת עם חיתולים לנצח. בוקר אחד את מתעוררת ומגלה שישנת רצוף מאתמול בלילה, אם תמשיכי ככה אולי זה יקרה יותר. אבל את עייפה שוב, והולכת לישון.

 ושניה לפני שאת עוצמת עיניים את נושאת תפילה קטנה לאלוהים. תעשה שאני עוד יכולה. שעוד כמה שנים תיהיה בי  היכולת. אני מבטיחה לשכוח את התשעה חודשים ואת זה שאני כבר לא צעירה. רק תעשה שאני עוד יכולה.