אמובטלת בברלין

פעם בכמה שבועות, מגיע אבא של הבחור מרחוק ורוצה לפגוש את הנכדים. פעם בכמה שבועות אנחנו חולים באמנזיה קלה וקובעים איתו במסעדה.

שש בערב וכולם מקולחים לבושים ומריחים, נכנסים למקום הארוחה התורנית ומתחילים לסבול. הגדול והקטן מתיישבים אוטומטית אחד ליד השני ומתחילים לריב. הקטנה מתחילה לטפס על הכיסא בניסיונות לשבור את המלחיה. לוקח לי כמה שניות להזכר שבדיוק ככה היה גם בפעם הקודמת ואני חוזרת לתפקד. בין שני הגדולים אני מקימה חומה בדמות סבא. את הקטנה אני מושיבה בפינה הכי רחוקה מהסכום ומהכוסות. כשהבחור ואביו שקועים בשיחה ערה על עינייני דיומא, הילדים שלי עסוקים בלחרב את כל הדייטים ברדיוס קילומטר ואני עסוקה בלרצות למות. גדול די, קטן מספיק, פיצי תעזבי כבר את הסוכר. גדול עזוב את הסכין אתה תוציא למישהו עיין, קטן עזוב את הסכין אז מה אם הוא הוציא לך עין...

המלצרית בשלב הזה כבר בוכה במטבח והשף בשוק מזה ששפכו על מנת הדגל שלו מיץ תפוזים. הקטנה עושה עיניים לשולחן מאחורינו והופכת אותם לבעלי בריתינו היחידים במסעדה כולה.

על החולצה של הילדים שלי חסרים רק המחירים בכדי להשלים את התפריט ואת השולחן שלנו ישרפו בחוץ ישר אחרי שנצא, להציל אותו כבר אי אפשר.

יש רגעים בערב הזה שכל מה שבא לי לעשות זה ללכת להתחבא בשרותים ולרכל עם הזקנה התורנית על משפחת החוליגנים מהשולחן שליד הכניסה. "איזו חוצפה" אני אגיד לה "חסרי נימוס בסיסי, ראית איך הם משכו למלצרית את המגש? בנס זה לא נשפך להם על הראש", היא מייד תצקצק בלשון ותגיד שהנכדים שלה בחיים לא עושים כזה בלאגן. ושאולי היה עדיף שזה ישפך להם על הראש, כי אז הם ילמדו אחת ולתמיד איך צריך להתנהג. כשאני אצא מהשרותים אני אעיף מבט מזלזל בבעלי שיחיה ובשלושת גוזלי הקטנים, ארים את האף גבוה גבוה ואצא לבכות באוטו, בשקט.

אבל זה לא יקרה, אני אמשיך לשבת ליד השולחן ולצפות בזוועה כמו בסרט אימה שאתה לא יודע אם אתה נגעל או נהנה מכל הדם הזה שנוזל שם בכל חור, ומכסה את העיניים עם הידיים אבל מציץ כל הזמן מבין האצבעות.

כי עם כל הבלאגן והצעקות, באיזה שהוא מקום, עמוק עמוק בלב, אני בעצם די שמחה שהילדים שלי מלאים שמחת חיים, שהם צוחקים בקול ומכל הלב, שהם מתיחסים למלצרית כמו לחברה מהגן ומרגישים בכל מקום כמו בבית. זה אולי לא נח לי באותה סיטואציה אבל זה אומר שנח להם בחיים.

זה יכול להיות יום מושלם. הם יהיו מחונכים ומופלאים, אני אהיה סמפטית רגישה עם סבלנות אין סופית והכל יזרום נהדר. אבל חמש דקות של תסכול אינסופי יהפכו הקערה (או במקרה דנן את הגיגית) על פיה.

האמא של החברים נתקעה עם האוטו, אני נתקעתי איתם. בגן שעשועים. חמישה מהם. לאחת ברח פיפי והשני צוחק עליה, השלישית רעבה והרביעי והחמישי הולכים מכות (הם שלי, מהם אני לא מתרגשת) הקטנה שוכבת על הרצפה במפגן בריא של ריאות מפותחות, ואני יודעת שזה נגמר. הסבלנות, הקסם, השניות של האושר. הכל נמעך כמו נייר מיותר ונזרק הצידה. יש עכשיו נייר חדש. מלא קישקושים זועמים וקרעים במרכז. 

זה עניין של מוכנות. אם הייתי יודעת שנהיה שעה וחצי בגן שעשועים, במרחק לא סביר מהבית ועם אוטו שלא יכול להכיל, אז הייתי מביאה את ארוחת הערב וסוגרת שם איזו פינה. אם הייתי יודעת ששעה וחצי אני אהיה בלי שירותים ועם ילדה ביישנית שלא מוכנה, אז הייתי מכריחה אותה קודם, או גוזרת עליה עוצר שתיה. אבל לא ידעתי. ולא הבאתי ולא הכרחתי ולא הייתי מוכנה.

הבעיה ביום יום הרגיל בתור אמא לילדים, היא שבכל יום יש משהו. פעם זו מחלה ופעם זה האוטו שלי, או של האמא השניה, פעם זה שבמכולת בדיוק נגמר מה שאת צריכה למחר לגן או שהקטנה שוב איבדה את המוצץ.

שלושה ילדים זה פי שלושה או ארבעה או שישה בלתמ"ים. וקלאמזית שכמוני גם ככה חייה על הקצה.

אני יודעת שעם הנסיון הלא כל כך רב שלי כבר הייתי צריכה ללמוד להתמודד אבל כל יום אני נתקלת במשהו חדש שטרם קרה ומאלץ אותי למצוא פתרון יצירתי מתחת לאדמה. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה יצירתית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לאתגר אותי. ונכון שאני מחזיקה מעצמי בחורה סבלנית אבל המציאות בכל זאת מצליחה לעצבן אותי.

בחיי שאני משתדלת להתארגן, ותמיד יש בגדים להחלפה ותפילת הודיה לממציא המגבונים. בתיק יש גם מים וגם איזה סותם פיות ממותק לעיתות מצוקה, יש גם תמיד משהו אחד, קטן, ששכחתי, שיכול לחרב יום מושלם, ויש גם משהו קטן לא צפוי שיהפוך את היום הזה למפגן יוצא דופן של עצבים מרוטים ואיבוד עשתונות. 

אולי, יום אחד, אני אהפוך להיות מהמושלמות האלה שתמיד שולפות את מה שצריך בדיוק בשניה שצריך ולוקחות את הכל בחשבון. אבל זה בטח יעצבן את האמהות של הנכדים שלי...

אתמול היה טקס קבלת החומש של הגדול. הוא עמד לבוש לבן, עם זר פרחים על הראש, ודיקלם מול כל בית הספר וההורים את המשפט שרודף אותי בחלומות. הוא רקד את הריקוד ושר את השירים ובסוף קיבל את החומש והעוגה ולא השאיר חלקה לבנה לרפואה.

כל שנה לפני שבועות אני מתחילה בחיפושים ומרוצים. אני חייבת לעבור על אחד מעקרונותי הגדולים ביותר, למעול בכל מה שאני מאמינה בו ולזרוק לפח את אישיותי העיקשת שמבטיחה לעמוד בפרץ. אני הולכת לקנות להם חולצה לבנה. כל פעם כשאני מגיעה לחנויות הבגדים (סוף עונה, מכירת חיסול ומבצע סוף סוףףףף עונה) אני פוזלת לעבר המדף הלבן: חולצות חגיגיות, מכנסיים מעומלנים ושמלות מתנפנפות. וכל פעם אני נשבעת שלא משנה איזה מבצע ומה המחיר. כי אני יודעת שזה לא שווה את זה. הילדים שלי יפייפיים עם בגדים כהים. שלא רואים עליהם בעין בלתי מזויינת, את הכתם של הקטשופ, את המריחה של המעדן ואת תפריט ארוחת הצהריים של השבוע האחרון. הילדים שלי נראים נפלא בבגדים שאפשר להרתיח במכונה, שאפשר ללא חשש לשפוך עליהם כמות נדיבה של מסירי כתמים ובכלל הם נראים הכי טוב בבגדים מכותנה, ישנים, שגם ככה לא היו משהו כשהם יצאו מהבית. סבתא שיק.

כי כשאני מלבישה אותם בג'ינס יפה או חולצה עם צווארון (לא מכופתרת או מעומלנת חלילה, טריקו, פשוטה, שני כפתורים למעלה ומראה קצת יותר מכובד, מבד נעים, כן?) אז בהליכה הראשונה לשירותים הכפתור של הג'ינס נקרע מעצבים והחולצה מריחה למרחקים כי הוא כל כך היה עסוק בלקרוע את הכפתור ושכח שצריך גם אותה לפנות מהזרם, כשהוא יסיים הוא יחזיר את המכנס למתניים (המאוד מאוד נמוכות שלו, כי אם לשפוט לפי קו המותן של הילדים שלי, אני מגדלת שני אינסטלטורים בפונטציה) באלכסון וימשוך את הצווארון כי הוא מפריע. את הכפתורים הוא ילעס עד מוות או עד שהחולצה תקרע, מה שיבוא קודם... ואת הנעליים הוא בכל מקרה הרס בפעם הראשונה שהוא נעל אותם, אז הלוק ממשיך עד למטה.

במשך כמעט שבע שנות הורות פיתחתי כל מיני פתרונות לסטייל ההורס של הילדים שלי. בקיץ אני קונה רק סנדלי שורש, כי לא משנה כמה כדורגל שיחקו בהם ובכמה שלוליות ברזיה הן שהו, שטיפה אחת והכל נראה יפה וחדש. המכנסיים מגיעים רק עם גומי והבגדים כהים. מכחול ומעלה.

ואז כאמור מגיעה הדרישה מהגן ומבית הספר לבוא לבושים לבן. ולא רק החולצה, שכבר נצבעה שבלל צבעי האוכל מאז יום השואה ויום העצמאות. עכשיו צריך גם מכנסיים!

אני תוהה מי בכלל רואה שהמכנס לבן כשהם מגיעים למערכת החינוך. הם הרי אכלו ארוחת בוקר, טיפסו על העץ בדרך לאוטו ועשו תחרות זחילה בשביל הגישה, וכל זה רק בחצי שעה הראשונה של היום.

הבגדים החד פעמיים אני קוראת להם. יש מקרים שחייבים לקנות בגדים חד פעמיים- למשל לחתונה של אחי הבאה עלינו לטובה. בחתונה של אחותי הקטן הקיא על עצמו עוד בדרך ותוך כדי הריקודים הם שכבו על הרחבה ואספו נצנצים.

אז יש לי מכנס לבן אחד, שהיה פעם ארוך ורחב והיום הוא קצר וצמוד. הוא עובר מדור לדור ומשנה לשנה, ובכל שנה מוסיף לעצמו עוד כתם אחד של כבוד. כל שנה אני מחפשת אותו במדפים הגבוהים של הארון ומתלבטת אם הוא עדיין בר לבישה. והוא מביט עלי, עם כל אותות הכבוד שאסף על פני השנים, מחייך ומבטיח שגם השנה יהיה בסדר. ממילא אף אחד חוץ ממני לא שם לזה לב. 

מישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל הם מפסיקים להשתין על הקרש של השירותים? ואם יש גיל שבו אני אפסיק לשמוע את ה"לא בא לי" הזה? כי אני אישית לגמרי מיציתי, בחיי. ובאיזה גיל הם מפסיקים לזרוק את הגרביים בסלון או את הילקוט בכניסה? כי אולי אם יהיה לי איזה דד ליין אני אפסיק להתעצבן מזה כל פעם מחדש...

אה, וגם ממש מעניין אותי באיזה גיל הסיפור הזה של להתעלם מהצעקות שלהם מתחיל לעבוד, כי הם כבר מזמן למדו להתעלם משלי.

יש דברים שאני יודעת שלא עוברים לעולם, כמו שבשניה שצריך לסדר פה אז מתפתח כאב בטן פתאומי ששולח אותם להתייחדות חסרת תוצאות עם הקרש המושתן.. ויש גם דברים שאני יודעת שברגע שהם יעלמו אני אתגעגע אליהם קשות, כמו לדעת בכל רגע נתון איפה המבצע הכי טוב בארץ על חבילת חיתולים. אבל יש דברים שאני יודעת כבר עכשיו, שאם הם יעלמו מחיי לא יהיה בי ולו שביב קטן של חרטה, כמו הסיפור הזה של ההשתטחות על הרצפה בבכי קורע לב- הושיעוני זדים, אמא לא מרשה לי ארטיק..או הקיבה הכל כך רגישה לנסיעות ארוכות. יש לך בחילה? תתמודד! תפסיק להצחין לי את האוטו, ולא, זה לא מצחיק אותי בכלל שעשית את זה גם בדרך לחתונה של אחותי. אחי מתחתן עוד שלושה חודשים ויש לנו כמה נסיעות לא פשוטות בהולנד, אז יש מצב שנסגור את הפינה הזו כבר עכשיו?

ומישהו מוכן להגיד לי באיזה גיל אפשר, סופית, להפסיק להיות העוזרת הפרטית שלהם? כי היום הם מתנהגים כמו סלב ליגה ג' מהוליווד שצריך כלבוייניק שיזכיר להם מתי  לנשום. ואני כבר יודעת שעד גיל מסויים אני אהיה מונית ואחריו אני אהיה זאת שלא יכולה לצאת כי אין לה אוטו, ואני יודעת שיגיע גיל שבו הנייד שלהם יהיה הרבה יותר שווה משלי והמחשב יהיה עם קוד וסיסמא שאני לא אכיר במקום הפוך, אבל אני תוהה איך אני גורמת להם להפסיק להשאיר לי סימני דרך בכדי שאני אדע בדיוק מה הם עשו בכל רגע, כי עמי ותמי זה רק באגדות.

בעצם אני תוהה, אם יש גיל שבו הם יסתכלו עלי כמו על בן אדם ולא כמו על הכובסת/נהגת/השף הפרטי? ואני לא מדברת על גיל ארבעים, שהם הורים בעצמם ששורדים את תלאות הסימלאק ההאגיס וגן רקפת, אני מדברת על משהו שבין התמימות הילדותית של שנה ושנתיים לבין הגיל שהם פורסים בו כנפיים.

כי אחרי הכנפיים זה באמת לא נחשב, אני אתגעגע לכל שניה של תשומת לב והם יתגעגעו לכביסה...

אז תנו לי איזה תאריך, איזה יום, שבו אני אדע שאני יכולה בו לשבת רגל על רגל ולדעת שהכל כבר נעשה, כי מאיפה שאני עומדת כרגע זה נראה כאילו רק נהיית פה יותר עבודה.. 

בחודש האחרון הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל. הילדים שלי, כך מתברר, הפכו להיות האטרקציה האיזורית.

על הצד השני של הקו נמצא הדרדק התורן שרוצה לבוא לבקר. האמא עומדת במרחק סביר מהגמגמן הקטן, בכדי שבשניה שאני אגיד כן, היא תוכל לחטוף את הקו ולסגור את הפרטים. הסיבה לפופלאריות הפתאומית הזו, ששני הגדולים שלי זוכים לה, היא לא האישיות הכובשת שלהם ולא חוש ההומור יוצא הדופן אלא המתקן המתנפח שקנינו בכדי לרכך את הנחיתה במקום החדש ועכשיו יצא מהמחסן לכבוד הקיץ. נכון, יש גם טרקטורון של סבא שעומד בחצר, יש גם אחלה מתחם כדורגל וסל, אמיתי, מברזל. אבל הסיבה האמיתית היא שהילדים (וההורים) רוצים ג'ימבורי חינמי עם כיבוד חופשי.

אני הפסקתי לענות לטלפון בשעות מסויימות. ממילא יש שם זבי חוטם שכל מה שנפשם חפצה בו זה את מי מילדי שיעניק להם כרטיס כניסה יומי למתקן בחצר. הם כבר יודעים מתי אני עובדת, יודעים מתי יש חוגים ויודעים באיזו שעה להתקשר בכדי להקדים את האחרים.

יש מהם שהם חברים טובים, הם מזמינים ומוזמנים, ואין לי בעיה עם העובדה שהמקפצה בחוץ הופכת את החצר שלנו לקצת יותר אטרקטיבית. אבל יש בינהם כאלה שהפכו את הבית שלי לסוג של צהרון מאוחר לטיפול בילדים. 

כשהם מתקשרים, בפעם השמינית השבוע, ושואלים את הילדים הנלהבים שלי אם אפשר לבוא אליהם שוב, ושוב, ושוב, אני, שכבר נמאס לי להיות השמרטף החינמי שלהם, מתחילה למצוא תירוצים יצירתיים מתחת לאדמה כמו אנחנו הולכים לסבתא היום (היא גרה בדירה למעלה ואנחנו נקפוץ לשם תיכף להביא את הדואר. אני לא שקרנית) או שאנחנו חייבים היום ללכת לקניות (במכולת, שני רחובות מכאן, מי רוצה ארטיק?? ) שיספקו גם את הילדים שלי, שאוהבים שאוהבים אותם, וגם את ההורה שמאזין לילד שלו מזמין מזמין את עצמו לביתי הקט.

ההורים של המזמינים הסדרתיים האלה, לא מכירים אותי, ולא יודעים עלי או על הילדים שלי שום דבר, אין להם מושג אם הילדים שלי מקסימים או חסרי חינוך. אין להם מושג אם אני אם אוהבת או מתעללת בהם בסתר. הם מעולם לא טרחו לדבר איתי או לרדת מהרכב כשהם הורידו את הדבר הכי יקר להם אצלי בבית. כשהם מגיעים לאסוף אותם הם צופרים מהכביש או מתקשרים בכדי שאשלח אותם החוצה. 

אני, שמנסה להתאים את עצמי לזן האמהות והילדים שיש כאן באיזור, מנסה מידי פעם להתגבר על הבושה שאוחזת בי ומלמדת את הילדים שלי להתקשר ולהזמין את עצמם לבתי החברים שלהם. ולמרות שאני מכירה את האמהות, ולמרות שאני יודעת בדיוק מי הילדים, עדיין אני מרגישה קצת חסרת בושה כשאני אומרת להם היום אי אפשר להזמין, אבל אתם יכולים ללכת....

אז היום תקראו לזה איסוף חובות, או ערבות הדדית, או כל שם שלא מתאים לעובדה שאישרתי להם היום להזמין את עצמם לאלה שהיו פה ביום שישי ואתמול. הם חברים, וזה לא אני עשיתי, זה שני זבי החוטם הפרטיים שלי, אני רק האזנתי במרחק סביר וחטפתי את הטלפון בזמן בכדי לסגור את הפרטים...

באופן עקרוני אני יכולה להגיד שיש לי תסביך שיניים די רציני. זה התחיל כנראה מהביקור הראשון שלי אצל רופא שיניים, הייתי בת ארבע בערך, בכיתי המון והוא הוציא את האמא ההיסטרית שלי החוצה ונתן לי סטירה. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. היה טיפול, לא היה..אבל אני זוכרת את הדרך הביתה. ילדה אחת עם דמעות יבשות, מפחדת לפתוח את הפה, ואמא צעירה ומבולבלת שלא ידעה מה לעשות, לא עם עצמה ובטח לא איתי.

מאז הנושא נסגר, לא סובלת רופא שיניים, דוחה תורים בסדרתיות, מתיישבת בחרדה על הכיסא ומבקשת שיחוסו על חיי. לא משנה כמה פעמים עברתי את זה, לא משנה שאני כבר לא בת ארבע, ולא משנה העובדה שאני יודעת שאקמול לא סותם חורים אלא רק יוצר טיפולי שורש.

כשאני סוף סוף מתיישבת על כס העינויים הנורא הזה, הרופא התורן מחכך את ידיו בהנאה, מסתכל לי לתוך הפה ורואה איך הוא משדרג את האוטו בקרוב. מאוד מאוד בקרוב.

כשאני יוצאת ממנו אני שוב אומרת לעצמי כמה זה לא היה כזה נורא ואיך זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה לעצמי. איך מהיום, בשניה שמתחיל לכאוב אני מתקשרת. אז אני אומרת, אז מה? אני גם אומרת לעצמי שהיום אני אתחיל לרוץ, אבל לאט לאט מגלה שאף אחד לא רודף אחרי ואין שום סיבה אמיתית לסבול.

בכדי לא לגרום לחרדות בלתי מוסברות וחסרות ביסוס אצל ילדי הרכים (וגם בשביל שהם לא יחזרו אחר כך ויגידו לבחור "אבא, אמא פוסטמה..") אני מעדיפה שלרופאי שיניים ילך איתם הבחור. הוא יושב בצד, במבט מלא פאסון, מסתכל על הגמד התורן שמתישב על הכיסא, ונרדם. הם בטוחים שאם אבא הלך לישון שום דבר רציני לא הולך לקרות פה ושוקעים לתוך סימום של גז צחוק.

אתמול, הוא לקח את הגדול. התחילו לצמוח לו שיניים מבלי שאף שן נשרה לה. הוא נידנד בעדינות, ואז קצת בכוח, ואחר כך הוא התחיל לדמיין, ובשלב מסויים טען שיש לו שבע עשרה שיניים מתנדנדות בו זמנית. הוא כל כך רצה את ביקור הפיה ומתנותיה שהוא היה מוכן לרגע לסגת מחוסר האמונה הבסיסי שלו בכל מה שקשור לעל טיבעי, אלוהים ומשאלות. כשהתחילו השיניים החדשות לבצבץ מאחור, הבנתי שהגיע זמן ביקור ושיש סיכוי שתהיה שם הרדמה ועקירה, מה שהוריד לחלוטין את הסיכוי שאני אנשום את אותו אוויר מצחין של חדר המרפאה יחד עם בני, בכורי אשר אהבתי.

חמש דקות אחרי שהם יצאו התחלתי לשלוח לבחור אס.אם.אסים מודאגים שהוא ענה עליהם בלקוניות משהו. מה היא אמרה? "שכיח" תהיה עקירה? "אין לי מושג" איך הוא?"בסדר", כאילו גובים ממנו תשלום על מילים מיותרות.

10 דקות אחר כך התקשר הגמד שלי, כולו זורח מאושר ומדבר בשין שורקת. " אמא" הוא צרח לי באוזן "עקרו לי שששתי שששינים"

עשו לו זריקה ושלפו ממנו את שתי השיניים הקדמיות תחתונות שלו. כלום לא הזיז לו, העיקר שהיום הוא ילך לבית ספר ויהיה מלך ליום אחד, ושכשהוא יחזור הוא והפיה יעלו לרכב ויסעו לחנות הצעצועים ויקנו לו את הפליימוביל אבירים שהוא חושק בו כבר כמה חודשים.

כשהוא חזר הביתה התברר שעשו לו גם סתימה (שהקטן שואל "אבל למה סתימה? גם הם רוצים שתסתום את הפה?") וגם שתי עקירות. ושאני יכולה לישון בשקט, החרדה לא עברה לדור הבא.

כבר ציינתי פה פעם שלילדים שלי יש מנוי אינטרנטי על אינצקלופדיה מדוברת. הם יושבים מידי פעם מול המחשב, בוחרים ערכים ורואים הסבר פשוט ומאוייר. 

אתמול, בכינוס משפחתי קטן אצל הורי היקרים, הושבתי אותם מול הלפטופ המלכותי של אבי היקר, חיברתי אותם לאתר (עיין ערך בייביסיטר..) והתפנתי לי לענייני רכילות משפחתיים. 

מזוית העיין קלטתי את פרצופו של אבי מולידי הופך לבן תוך כדי שהוא מתקדם בזהירות לשולחן שבו ישבתי אני. בשקט וביראה הוא ציין בפני כי הם צופים בפרק על התינוקות וכי הוא שמע במפורש את המילים "יחסי מין".

עכשיו אני צריכה להסביר שאבא שלי, הוא איש צעיר יחסית והוא אבא לילדים, ככה שסביר שגם הוא קיים בחייו פעם או פעמיים יחסי מין. אבל בכל מה שקשור לילדים התמימים שלו, יחסי מין, שלא לומר סקס, זה דבר שלא מדברים עליו, לא עושים אותו ובטח שלו מעבירים עליו סרטי הדרכה לילדים בני פחות מ-72. זה עלול לטמא את נפשם וגרוע מזה, הם עלולים להבין מזה שסקס זה דבר חיובי.

כי בבית שאני גדלתי בו, האבא היקר שלי, בשניה שהחלו לבצבץ ניצני חזה, החליט שהוא חייב להחליף את המקצוע שלו ולהפוך להיות משמרת הצניעות התורנית. ואני, שמגיל שש עשרה אחזתי בחבר רציני, ובכמה סתמיים לפניו, הייתי נתונה למעקב מדוקדק והייתי חייבת בדיווח מקיף על כל שניה בחיי, מה שלא השאיר בידי שום אופציה מלבד לשקר. לשקר ולשקר ולשקר.

עד גיל 23, כשכבר הבחור אחז בוותק של כמעט שמונה שנים רצופות, אסור היה לי לסגור את הדלת בחדר כשהוא בא לבקר, ואני לא מדברת על מנעול, כי במשפחה לא צריך מנעולים. אני מדברת על סגירה כזו שתאפשר לי ללבוש מהר את החולצה או לסגור את הרוכסן של המכנסיים, כי מעבר לזה זה בכל מקרה היה סיכון מחושב של רצח על רקע כבוד המשפחה.

הבחור שלי, שגר רחוק, והיה בצבא, והיה רוצה לבוא לבקר את חברתו הצעירה, המקסימה וחסרת המעצורים, היה צריך לבלות את הלילה בביתי תחת עינו הפקוחה של אבי היקר. כי בלילות כאלה, משמרת הצניעות היתה נכנסת לכוננות מיוחדת ונשארת כל הלילה על מדים מלאים ועסוקה בפטרולים בין המיטה שלי לבין המיטה הכי רחוקה ממנה בקו אווירי. פעם בשעה אבא שלי יצא לבדיקת מיטות ופעם בשעתיים הוא שלח שיעול אזהרה לחלל הבית.

היו לילות שהצלחתי להרדים אותו בשמירה והייתי מתגנבת בשקט להרפתקאה לילית. היו לילות שאחרי שעות יאוש והמתנה הייתי נרדמת טרוטת עיניים ומיובשת והוא היה מכתיר את הלילה כהצלחה מסחררת.

וזה לא שבגיל 24 האבא היקר שלי הפך לנאור ומתקדם, פשוט עברנו לגור ביחד, וכבר לא הזדקקנו לשרותי המלונאות של בית הורי.

אמא שלי, הכביכול מודרנית שבינהם, הרשתה לעצמה לנסות נסיונות לא מחייבים וחסרי אמונה לשכנע אותו. לא חלילה לסגירת דלתות ולינה משותפת אלא סתם לשעת חזרה מאוחרת יותר או להסיר את צווארון הגולף באמצע אוגוסט.

היום, כשכל ילדיו הם פוחזים חסרי אמונה, והוא עמוק עמוק בתוך ליבו, יודע שלא נותרו בתולים תחת קורתו הדלה, מותר לספר בדיחה גסה ולצחוק קצת ואפילו להגיד את המילה המפורשת סקס. אבל גם היום אם מישהו יעז להטות את השורש ז.י.ו.ן זה, סביר להניח, יסתיים בטוש אדום ואיקסים זועמים על מסמך מצהיב עם הכותרת "ירושה".

עכשיו כשכל המשא הזה על גבי, הייתי צריכה לגמגם לאבי היקר שאני דווקא שמחה שהם צופים בזה ושהם מרגישים שזה בסדר לצפות בזה בלפטופ של סבא במרכז המטבח. אם הוא היה מסכים להמשיך את השיחה יש מצב שהייתי שוחטת איזו פרה קדושה ומספרת לו שאת הילדים שלי לא הביאה חסידה ושאם הם ישנו אצלו היום בלילה יש מצב שאני א.ז.ד.י.י.ן...

למה הוא קיבל את השלט?

למה חתכת לו את השניצל ליותר חתיכות?

למה הוא ראשון בקטשופ?

למה אני מתקלח ראשון?

למה הוא מתקלח ראשון?

הם קרובים בגיל ושניהם בנים ורבים על אותם משאבים. אין פה חמש דקות של שקט, יש פה או מלחמה או שלום רועש. הם כועסים עלי כי התייחסתי לאחד ליותר משניה, כועסים על השני כי הוא מאושר לשניה, ומתעצבנים. בעיקר הם מתעצבנים. אני בטוחה שאין בעולם מי שמתעצבן טוב יותר מהם, עם כל הצעקות, והמכות, הטון המתבכיין...

החלק הכי מקסים בכל הסיפור הזה הוא שמממש לא צריך לעבוד קשה בכדי להדליק בינהם אש. אחד לקח את המשחק שלפני שניה השני זרק מחוסר עניין לציבור. השני ישב במקום שהראשון החליט פתאום שהוא רוצה, אחד השתפשף בשני בטעות אז השני החזיר בכוונה.

אם הייתי יכולה להקליט את הטון המעצבן שבו הם אומרים "דא-אי" או "מא-גיע לך" ולשים אותו פה ברקע, זה היה פוסט שהיו פותחים עבורו לשונית מיוחדת בישראבלוג "ממליצים שלא"...

כשהייתי קטנה ורבתי עם אחד האחים שלי, אבא שלי היה שולח את שני בעלי המריבה לחדר והיינו יוצאים רק כשהבטחנו שחזרנו לדבר. אז בהתחלה עלו מהחדר קולות מלחמה, צרחות, מכות ובכי, אחר כך שקט מופתי וארוך שהביא ציוצי יאוש והסכם שלום. גם אם למראית עין.. כי בסוף הוא הפך אמיתי. אז שנאתי את הפיתרון הזה, כי הוא הכריח אותי לאהוב או לעשות כאילו אני אוהבת את מי שבאותו רגע שנאתי שנאה יוקדת. היום אני חושבת שזה היה פתרון גאוני, אבל אם אני איישם אותו אצלי בבית זה יגמר ברצח. אנחנו היינו (בעיקר) בנות, זה לא שלא הרבצנו, הרבצנו, בכל הכח.. אבל זה לא היה מגיע ללדפוק אחד לשני את הראש בריצפה או לשלוח בעיטה מדוייקת לביצים. והם רק בני ארבע ושש...כשאני רואה אותם הולכים מכות בכזו אמונה, חולפת בי המחשבה שאני חייבת להתחיל לחסוך. יום אחד אני אצטרך לשחרר אותם בערבות.

ויש רגעים שפתאום מציצה בינהם איזו אחווה לא מוסברת, איזה ויתור מקסים ורגעי, ואני צופה בו בחוסר אמונה וסופרת את השניות עד שהוא נגמר, וכשנמצא רק האחד בלי השני, כי הוא בחוג או אצל חבר, אז במקום לעשות את כל מה שהוא רק רוצה הוא עסוק בגעגועים, ובמתי הוא חוזר? ואולי נביא אותו מוקדם?..

אני עושה כל מה שאני יכולה בכדי ליצור שם חיבור. ומסבירה וכועסת ומענישה. אבל אני לא יודעת אם משהו באמת מחלחל שם לראשים הקטנים והרוטנים. אם אחרי שישברו את הידיים אחד לשני, אולי כמו כל הילדים, וכשהם יהיו בחורים בוגרים ומבוגרים, אני אצליח לעשות מהם אחים. 

אני מומחית בהכנת ארוחות צהריים תוך עשר דקות. אני שוברת שיאי מהירות באיסוף מהגנים ובית הספר. אני מעולה בהתפרצויות זעם וטובה בטירוף בהשגת שקט רגעי. 

רק שש וחצי שנות אמהות מאחרי, אני מקווה שזו רק ההתחלה ושעוד עשרות רבות לפני. אבל כבר עכשיו כשאני עומדת מול שאלות על מוות, על אלוהים, על יחסי מין, אני לא יודעת. 

לא יודעת מתי להתחיל לנעול את דלת השירותים, לא יודעת מתי להפסיק עם מקלחות משותפות. אני לא יודעת איך לענות על שאלות מוות, גופות וקברים, לא יודעת איך לענות על איפה אלוהים ומי זאת אמא שלו ולא יודעת מתי להעניק להם מעט עצמאות ולשחרר קצת.

כשהגדול היה בגיל של האמצעי, הסקרנות המינית שלו הצליחה להביך אותי כמעט מול כל אחד. הוא גרר בנות לשרותים וניסה לבדוק מה הסיפור הזה עם הבולבול שלהן. הוא עשה את זה בגן עם חברים וכשעלו עליו הוא עשה את זה במפגש עם חברים ומשפחה. הוא הראשון שלי ואלה נושאים שמדברים עליהם בלחישה, אז חשבתי שכדאי להתבייש. הסברתי כל מה שיכלתי, קניתי ספרים מפורטים ובעיקר שקלתי להעביר אותו לגן חרדי. 

בשלב מסויים גיליתי שהבן שלי אוהב לבדוק בנות אבל גם הן מאוד אוהבות לבדוק אותו ושצריך שניים לטנגו, אז הפסקתי להתנצל. המשכתי להסביר ולהקריא, וכמובן שהמשכתי להתמלא מבוכה אבל כשהעזתי לפתוח את הפה גיליתי שהבן שלי נורמלי ושיש סיכויי שהוא אוהב בנות.

היום, כשהשני בודק את גבולות המיניות אני קצת יותר רגועה והרבה פחות מובכת. אני גם הרבה יותר תקיפה והרבה פחות מתנצלת. אבל אני כבר יודעת שכשהיא תגיע לבלאגן הזה אני שוב אהיה חסרת אונים. כי בטח עם בנות זה אחרת..

בכל מקרה, כשחשבתי שלמדתי סוף סוף להתמודד עם סקרנות מינית של בני ארבע, הגיעו השאלות על מוות של גיל חמש. מה קורה לגוף, לאן הוא נעלם, מתי רואים את מי שמת ומה הוא מרגיש. מאיפה יודעים שיש נשמות? מי היה שם לספר?

ואחר כך  הגיע השלב של אלוהים ושל האמונה. וכשהייתי בהריון הם התעכבו שעות על איך היא תצא ואיך היא נכנסה...

ואני מצידי רק שואלת שוב ושוב, איך תמיד השאלות מגיעות כשאני לגמרי לא מוכנה. אין אזהרה, אין תמרורים. כמו תאונה פתאומית באין כניסה. 

אתמול, בסופר פארם, ראיתי בחור בן ארבע עשרה בערך, שהחביא קונדומים בשרוול בתור לקופה. וידעתי שהחלק הטוב עוד לפני, אני אהיה עוד מליארדי פעמים לא מוכנה..

חשבתי מה יקרה אם אחד מהם יחליט לחזור בתשובה? או כשפתאום הוא יביא הביתה חברה... חשבתי איך אני עונה על השאלות של שנה הבאה כי הבת של חברים כבר התנשקה.

ניסיתי לגבש לי איזה קו חינוכי, איזו דרך שתציל אותי בעיתות מצוקה, שאני אוכל להצמד אליה כשתבוא השאלה, אבל ככל שחשבתי יותר ככה הבנתי שאין לי על זה שליטה. התגובה הראשונית תהיה הדם שנוזל מהפנים ואני שהופכת ללבנה. אחר כך תבוא שניה או שתיים של בלבול וחוסר הבנה. אחר כך, אני יכולה רק לקוות, שאני אדע לא לפצוע את נפשם הכבר לא כל כך רכה...

פעם, כשנולד הגדול, ועוד לפני, כשהייתי בהריון, הייתי נכנסת למיני פורומים של הריונות ותינוקות ומנסה לשאוב מידע איך להיות אמא. בשלב מסויים הבנתי ששם לא ילמדו אותי אמהות אבל כבר הייתי מכורה לקריאה מציצנית בנבכי אמהות של נשים אחרות. גיליתי שם איזו עגלה הכי כדאי לקנות, וגיליתי שם מה היא הרשימה של הדברים שצריך לקחת לבית חולים וקראתי שם מגוון "סיפורי לידה". תמיד הכותרת הייתה "סיפור הלידה של איקסוש המקסים", פלוס תאריך מעודכן ללפני שעתיים וחצי. כאילו היא רק סיימה להוציאו אותו החוצה וכל מה שעניין אותה היה לרשום חוויות בלפ טופ. בתוך כל ההריון והקילוגרמים, קראתי את הסיפורים האלה, על הלידות המופלאות, על הנסיכים המקסימים שהגיעו הישר לזוג ידיים אוהבות והייתי נרגעת. בסוף כולם יולדים והתינוקות כולם מריחים חמימים ונעימים. ונפלאים. כל התינוקות נפלאים.

כשהגיע היום שבו אני הייתי צריכה ללכת לבית החולים, אמרתי שלום לבייתי הקט (לדעתי זו היתה הפעם האחרונה שבו ראיתי אותו ממש מסודר) ודמיינתי איך אני חוזרת ומספרת את הסיפור הנפלא שלי, בפועל חזרתי הביתה יותר משבוע אחר כך, עם חבילה ששקלה 3.170 ק"ג, עם סיפור לידה שידעתי כבר אז שאסור לי לפרסם כי בעקבותיו נתוני הדמוגרפיה עלולים להשתנות לנצח.

הלידה הראשונה שלי היתה מור"ק שסופר במסדרונות בית חולים בלחישה, סיפור זוועה שהיולדות שמעו ממילדות סקרניות והעבירו הלאה למבקרים חסרי חיים. 

את החבילה שהבאתי הביתה הנחתי בזהירות על עריסה והתישבתי ממול. היא ישנה החבילה הקטנה הזו, אז אלה היו הדקות הראשונות שיכלתי לעכל בהם את מה שקרה. מליוני מחשבות רצו לי אז בראש, בעיקר הצטערתי עבור החבילה, שהיא תהיה חבילה יחידה, בלי חבילת אחים לשחק איתם ולהרביץ להם. ואחר כך קצת כעסתי על עצמי איך הגעתי לא מוכנה. הרי בכל תחום אחר בחיי אני תמיד מצפה להכי נורא. יודעת שאם אני צריכה להגיע מהר כל הרמזורים אדומים, שהפקקים הם בדיוק בכביש שאני נוסעת. שאם זו דרך ישרה ושטוחה ויש בה בור קטן ובודד אני אפול בו, שאם אני צריכה להראות חשובה אז העקב ישבר ויעוף לי רוטב על החולצה. ופה, הגעתי בלי שום פחד ללידה. איזו טעות של מתחילים. שנינו חזרנו הביתה, במונחים של בית חולים זו היתה הצלחה. אבל בעיני האמא הלא מנוסה שלי, כבר ידעתי שהאמהות תתפוס אותי תמיד לא מוכנה.

לקח לי איזה יום או יומיים עד שהחבילה הקטנה והחסרת אונים הזו הפכה להיות מרכז חיי, ואת החיבוק המחבר הזה מסיפורי הלידה, אני זוכרת רק בבית כשכבר אף אחד לא היה בסביבה. את ההריון הבא לא תכננתי, אבל מזל שהוא קרה, כי אם זה היה תלוי בי אני הייתי עדיין מחכה...

ואחר כך כבר היו סיבוכים וניתוח והרבה הרבה רופאים, וילדה נפלאה שהיא באמת באמת נס מאלוהים.

ואת סיפורי הלידות שלי אני עדיין שומרת לנשים אחרי גיל לידה או לכאלה עם קיבה ממש ממש חזקה, ואני עדיין קוראת סיפורי לידות של אחרים, על הילה של אושר ורופאים נפלאים.. ואני מקנאה בחיבור המיידי ובחוויה המופלאה, בהנקה הראשונה אחרי לידה טיבעית מקסימה אבל יודעת שזה עסק מלוכלך וכואב, ושמחה שילדתי היום, בבית חולים ולא לפני מאה שנה, בשדות. ואז מסתכלת על שלושת העבריינים המדהימים שלי ויודעת שאם רק אלוהים ירשה, בחיי שאין לי בעיה לעשות את זה שוב. אבל שיתן לי איזה רגע (שנה שנתיים או ארבע..) לנשום קודם, ושיעשה שהפעם אני אהיה קצת יותר מוכנה...