אמובטלת בברלין

בכל בוקר, בין השעה ארבע לחמש, כשאפילו השמש עוד לא החליטה אם כדאי כבר לקום, מתעוררת הפצפונת הזו ומחליטה שדי. היא מתיישבת, בודקת שכולם עדיין ישנים ושזה הרגע המתאים ביותר ויורדת מהמיטה. אני בשלב הזה מתחפרת עמוק מתחת לשמיכה ועסוקה בתפילות חסרות סיכוי ליושב במרומים, "עוד קצת, תן לי עוד עשר דקות, עוד חמש, עוד דקה אחת.." וכלום. אני שומעת אותה צועדת לסלון ומשם למחשב ואז מגיעה לחדר, מטפסת על המיטה, דורכת לו על הראש, מרימה את השמיכה ונכנסת.

כמו כל חייל מאומן היא ממשיכה הלאה, וברגע שהיא כבשה את המיטה היא מסתערת על היעד הבא: להעיר את הבית.  בנחישות וברגישות היא מתחילה לבקש שנקום, לבקש לאכול, להסביר כמה היא רעבה, איך היא חייבת עכשיו לצפות בטלויזיה ולמה הקטן והגדול צריכים להתעורר. אם חלילה ניסינו להחזיר אותה למיטה שלה ולהסביר לה שעכשיו רק כמה מוקדניות מנומנמות במד"א ומתמחים חסרי מזל במיון ערים היא מתחילה בסדרת צוחות שיכולה להביא לכאן את המועצה לשלום הילד ולהשיג הרבה יותר מהר את המטרה הסופית, גירוש קורי השינה מארבעת זוגות העיניים הנוספים בבית.

לא משנה כמה "שששש"ושים היא שומעת, לא משנה כמה תחינות לשקט, לא מפחידים אותה איבודי העשתונות וגם לא האדישות. כמו לוחם סיירת שמאמין במטרה היא מקבלת את הכל בשלווה ומחכה לניצחון. ובדרך אליו כל הדרכים כשרות . יש לה שיטות מלוכלכות של נשיקות וחיבוקים, יש לה ארסנל שירים שגורם לי להצטער על כל רגע שהיא יושבת מול יו טיוב, יש לה קול מתקתק וידיים חמימות שנכנסות מתחת לחולצה ויש לה את נשק יום הדין: היא עושה קקי. עם ארומה נפלאה שמגיעה גם לבלוטות הטעם ומגרשת כל שריד של חלום שנותר בחדר. אני לא יודעת איך היא מתזמנת את העניין הזה ואם יש לה קשר מיסטי עם הקיבה שלה, שגורם לה לשלוח פצצות סירחון על פי פקודה אבל זו עובדה, כשהמצב קשה, והיא רואה שאין סיכוי לכניעה, היא שולפת, או יותר נכון היא לוחצת.

ועכשיו, כשהכל שם חמים ונמרח, והאוויר בחדר לאט לאט נגמר, היא יושבת מאושרת בין שתי הכריות, בכדי שאיש מאיתנו לא יפספס, ושרה.

כי היא יודעת שבשניה שזה קרה היא ניצחה את המלחמה, גם אם הקרב האחרון מתנהל בדיוק ברגעים אלה, הוא לא שייך אליה, כי מה אכפת לה מי יקום? העיקר שיהיה מי שיעביר איתה את הזריחה.

זאת השלישית שלך. היית צריכה לדעת כבר שלא להרדים אותה על הידיים. היית צריכה לדעת כבר שלא חוזרים על אותה טעות פעמיים. בטח לא שלוש.

זאת השלישית שלך. היית צריכה לדעת שאם לא תגמלי מהנקה לפני שנה זה לא יגמר בכלל.  שאם את הולכת לטיפת חלב מתי שבא לך במקום מתי שצריך האחיות שם יעשו לך את המוות. אז תפסיקי להתייחס.

זאת השלישית, אז את כבר יודעת שאם תרגיעי אותה עם ממתקים זאת טעות לטווח ארוך. שבשניה שהיא תכיר את הויטמינצ'יק כל פעם שתתני בקבוק עם מים זה יהיה כרוך במלחמה. ידעת שהבמבהזבל הזה בטוח מכיל חומרים ממכרים ושבשניה שהיא תטעם את זה לא תוכלי ללכת איתה לסופר.

את גם יודעת שאם לא תרגילי אותה לשעת שינה קבועה היא תמשוך את הימים כמה שהיא רק יכולה, כי זה הזמן שלה עם שניכם, לא מעניין אותה שזה אמור להיות הזמן רק של שניכם...

בשלישית שלך את אמורה לדעת שמתחילים לחנך מגיל אפס ולא מתעוררים בשנה ושבע. בשלישית בטוח ידעת שהיא תקפוץ עליו בקפיצות מטורפות כשהוא מגיע אז ממה לעזאזל את שוב נעלבת?? ידעת שבשניה שהיא תלמד לדבר את לא תוכלי לעמוד בפניה, ידעת שגם היא תסובב אותך על האצבע ושתהפכי מהר מאוד ממשרתת לשניים למשרתת לשלושה.  וגם ידעת שחום זה חלק מהחיים, אז למה את עדיין נלחצת?

בשלישית את אמורה להיות מנוסה ורגועה, את אמורה לתת עצות לאחרים  ולהסביר להם מה במה שהם עושים לא בסדר. בשלישית את אמורה להיות מוכנה לערימות הכביסה, לכמויות החיתולים וללשלוח אותה לגן. 

זאת כבר השלישית. ידעת את זה כבר, אז למי את באה בטענות עכשיו? 

כי זאת השלישית שלך, אז ידעת שגם פה את תפלי שדודה ולא תוכלי לעמוד בקסם. ידעת כבר שתעשי מליוני טעויות כי ככה זה עם ילדים, ידעת כבר שאיכשהו האהבה הזו לא באה על חשבון האחרים כי הלב מתרחב ויש מקום לכולם. ידעת שכשהיא תגיע את תכניסי לחיים שלך עוד מישהו שאת לא יכולה לנשום בלעדיו ושהחיים שהיו לך קודם יראו מאותה שניה אחרת לגמרי. כי ככה זה באהבה. ככה זה עם ילדים. 

בעשר וחצי יצאנו מהבית. בדיעבד אני לא יודעת מה עבר לי בראש כשהחלטתי לקחת אותם ללטרון (בעצם אני יודעת: מנהל הבנק שלי רמז לי שאם זו לא אטרקציה חינמית, אני יכולה לשכוח מהמשכנתא החודש, אז בדקתי מה פתוח בחינם וגם יחסית קרוב, להגנתי אני יכולה רק להגיד שאחרי כל כך הרבה ימי חופשה, פלא שזה הדבר הכי נורא שעשיתי..). חשבתי שנגיע, הם יטפסו על מגוון טנקים וזחלמים, יתלהבו מהמקלעים התלויים בקדמת כל ג'יפ ונחזור הביתה.

בפועל מה שקרא היה לא רחוק מזה, אבל גם הרבה הרבה יותר.

הגענו, והיה מקום בחניה ואולי זה היה צריך להדליק לי נורה אדומה. אבל זה לא.

ואז נכנסנו. הדבר הראשון שהכה בי, בכל הכוח, היה הקיר. הקיר הענק, עם כל השמות החרוטים עליו. עשרות פעמים הייתי בלטרון, ובכל זאת, שכחתי ממנו לחלוטין.  הם כבר היו עמוק בטיפוסים, ישבו כל אחד בראש טנק וירו פגזים דמיוניים לכל עבר. אני עדיין בהיתי בקיר.

התחלנו את הסיבוב הזה, מסביב לתחנת המשטרה הישנה, שבו מרוכזים כל מכונות המלחמה האלה, כשהם מלאי מוטיבציה. רצים לכל עבר וצועקים כמה זה נפלא. ככל שהם יותר נהנו אני הייתי צריכה להלחם חזק יותר בזוג רגלי שלא לברוח. 

הגדול, כשנגמרה ההתלהבות הראשונית, התחיל לקרוא על כל טנק שלל של איזו מלחמה זו או באיזו מלחמה הוא שרת נאמנה את מדינתנו מוקפת האוייבים ולא הפסיק לשאול שאלות. מה זה שלל מלחמה? למה פגז מסוגל? כמה הרוגים היו במלחמה? ומשם הדרך אל הקיר היתה מהירה. מה אלה גלגלי הזיכרון האלה? למה הם כאן? מי אלה המשפחות השכולות? 

עם דמעות בגרון נכנסו לתוך המוזיאון. עברנו על פני החדרים מלאי הכאב וראינו סרט שמחדיר מוטיבציה. 

יותר מזה לא יכלתי, הבטחתי מגוון הבטחות בכדי להפסיק את הסיוט הזה וברחתי החוצה. קיוויתי שהיום הזה לא יותיר בהם רשמים עמוקים מידי ושלא צילקתי את נפשם לנצח. בכדי לאזן את היום, שלי יותר מאת שלהם, לקחתי אותם לסרט מקסים של דר סוס.

בדרך הביתה, כשהבחור התקשר ושאל איך היה היום, הם סיפרו בהתרגשות על הטנקים והסרט, אבל במקלחת הם סיפרו לו על ההרוגים. הגדול סיפר שהיו תמונות שהתחלפו, שהיו פסלים ונרות בכדי "להראות כמה זה עצוב" והקטן סיפר על הגלגל עם הפרחים שמונח כבר משנה שעברה.

אני יודעת שזה לא פשוט לגדל כאן ילדים. אני יודעת שילדים כאן רואים מציאות שבה אבא חוזר עם מדים ורובה ענקי, אחרי ששבוע הוא לא היה בבית. אני יודעת שהם שומעים על קסאמים וגראדים, וגרוע הרבה יותר - אני יודעת שיש ילדים שחיים אותם. אני יודעת שגם כשאני נולדתי ההורים שלי קיווו שאני לא אצטרך להתגייס. ואני יודעת שאין לנו הרבה ברירה, בלי קשר לימין ושמאל צריך פה צבא חזק ומאיים. את כל זה אני יודעת. ועדיין, איפה שהוא, בכל יום זיכרון מאז שהם נולדו, אני לא מצליחה לתפקד. ועדיין, אני, כאמא, מקווה שהם ישרתו במודיעין, שהפרופיל שלהם יהיה נמוך, שיעשו בגרות במחשבים.. כל דבר שירחיק אותם מסכנה הוא כשר מבחינתי. כאזרחית, עדיין ברור לי שיגיע היום שבו הם יעלו על חאקי. שיגיע היום שבו אני לא אוכל לישון בלילות ושהם צריכים לעשות את זה.  

מצאתי את עצמי היום מעבירה שיעור בלהיות אזרח במדינת ישראל לשני ילדים בני שש וחצי וארבע וחצי. שיעור שלא הייתי מוכנה אליו, שיעור שלא הייתי רוצה שילמדו, שיעור שהלוואי ולא היה קיים.

שינה

לא משנה אם החליפו שעון חורף לקיץ או קיץ לחורף, ההורים הפסידו שעה.

אם הם הלכו לישון מאוחר מידי הם יקומו כרגיל והיום נדפק

אם הלכו לישון מוקדם מידי הם יקומו מוקדם והיום נדפק

על כל  5 דקות שינה בצהריים משלמים בשעתיים קפיציות בטירוף בשעת השינה

אוכל

ככל שזה יותר בריא ככה זה פחות טעים

הכי טעים זה שניצל מוכן וספגטי עם קטשופ

גם נקניקיות

אם עמלת על זה יותר מחצי שעה זה בטוח לא יגמר.

אם לא חייבים לסיים מהצלחת אז גם ביס אחד זה נחשב

אם חייבים לסיים מהצלחת הריב מתחיל מהביס הראשון.

צעצועים

לא משנה כמה משחקים יש בבית תמיד יש שעה שבה משעמם להם

על כל שקל שעלה המשחק החדש תקבל דקה אחת של שקט

כשתרצה לזרוק את הצעצוע השבור שכבר שלוש שנים הם לא נגעו בו יתחיל בכי

בצעצועים לתינוקות- יש יחס ישר בין כמות הכפתורים על הפלסטיק לכמות העצבים שהצעצוע הזה יגרום לך

בפאזלים על כל חמישים חלקים בממוצע חסר חלק אחד

משחקי קופסא שהם יכולים לשחק בהם לבד לא יפתחו לעולם

משחקי קופסא שהם צריכים בהם עזרה יהיו המשחקים הכי אטרקטיבים בבית.

בגדים

לילדים מעל גיל שלושה חודשים אין שום סיבה לקנות חולצה לבנה

ככל שהבגד היה יקר יותר כמות הפעמים שילבשו אותו קטנה יותר

ארוחת צהרים אחת מספיקה בכדי לגרום לחולצה החדשה נזק בלתי הפיך

אורך חייהן של נעליי ילדים הם ארבעה חודשים, לא משנה מה היה המחיר ששולם עליהם.

כל בגד שיש בו ריצ'רץ יהרס מהר יותר

בגדי ילדים שצריכים גיהוץ הם פסולי קניה

טלוויזיה

מהרגע שהם מתחילים לצפות בטלויזיה היא הופכת להיות נכס שלהם. לא, ממש לא משנה שהכרטיס אשראי שלך עדיין משלם עליה.

אתה יכול לנסות להגביל את שעות הצפיה או לפקח על התכנים, התוכניות הגרועות באמת יגיעו אליהם בסוף.

מי שתופס את השלט הוא המלך הבלתי מעורער של הבית.

יום אחד תמצא את עצמך ממקש מהם רשות לצפות בחדשות

המבט המזוגג בעיניים מגיע בילט אין עם התוכנית. לא משנה אם זה נשיונל ג'אוגרפיק או ערוץ לולי.

אם קראת פעמיים והם לא עונים, הדרך היחידה היא לעמוד מול המסך.

כשהייתי קטנה, האמא הפרטית שלי היתה מבקשת ממני לסדר את החדר. בדיוק כמו שהיום אני מבקשת מחבורת הבנדיטים שלי לסדר.

כשהייתי קטנה הייתי מוצאת שלל תירוצים למה לא לסדר וכשהייתי מסדרת הייתי מוצאת מסתור לערימות בלאגן, חושבת שככה אמא שלי תרגע. הייתי אוספת את כל הבגדים בערימה ודוחפת למדף אקראי בארון, הייתי אוספת את כל מה ששייך ללימודים ודוחפת למגירה או לילקוט, הייתי אוספת את כל הצעצועים לתוך קופסא אחת ענקית. את כל הספרים הייתי דוחפת מתחת לכרית או לשמיכה כי היה נראה לי מיותר להחזיר למדף ולמשוך אותם שוב בערב. ותוך ארבע דקות החדר שלי היה נראה כמו חדר. הייתי יושבת עוד כמה דקות, מתמרחת בקרם ההצלחה המהירה שלי ואז קוראת שסיימתי.

אמא שלי, שכבר הכירה את כל הטריקים שלי, היתה מגיעה לחדר ודבר ראשון פותחת את הארון. אתם בטח מנחשים איך זה היה ממשיך.

היום, כשאני רואה את הגדול דוחף מתחת למיטה את כל חלקי הצעצועים שביקשתי שיחזיר למקום אני גם שומעת את אמא שלי מתגלגלת מצחוק הגורל.

כשאני הייתי קטנה עשיתי טרור בכל מה שקשור לאוכל. אמא שלי היתה מתחננת בדמעות שאני אקח ביס מהכבד. היתה מכינה לי במיוחד סיר אחד שבו שום ירק לא היה מבושל, שבו התוספת לא נגעה חלילה בבשר ושאותו היו מכינים באותו רגע כי לא הייתי מוכנה לגעת באוכל מחומם. היום, כשהאמצעי לא נותן לי לקחת ביס אחד בלי שהוא בוכה שאת זה הוא לא אוהב ושתפוח אדמה נגע בפינה של העוף אני רואה את אמא שלי עם מבט זחוח מפזרת לעצמה סומסום על הבייגלה שתלוי לה מעל הראש.

כשהייתי קטנה ובכורה, סובבתי את האחים הקטנים שלי על האצבע. הם סידרו במקומי את הבית, שטפו במקומי את הכלים, ניקו אחרי את האמבטיה. שיחדתי אותם במתנות חסרי משמעות. הענקתי להם שלוש דקות של תשומת לב. אחותי הקטנה לעומת זאת, הוציאה אותי מדעתי. היא היתה היחידה שהצליחה לסובב אותי ולגרום לי לעשות בשבילה את הכל, סידרתי לה את החדר, הכנתי לה שיעורים וקניתי לה כל מה שרק הפה הקטן שלה ביקש.

אמא שלי כעסה עלי שאני הורסת לה את החינוך. היום, כשאמא שלי נותנת להם שוקולד, מרשה להם טלויזיה בלי הגבלה ולא יודעת איך אומרים להם לא אני יודעת בדיוק למה היא התכוונה.

ביני לבין אמא שלי יש יחסית מעט שנים. היא הביאה אותי מאוד צעירה והיא עוד לא בגיל שהיא שוכחת. את כל מה שאני זוכרת זוכרת גם היא. לפעמים היא מזכירה לי, לרוב היא לא צריכה.

אני רואה אותה, כבר סבתא, עם ניסיון של ילד או שניים, ואותי, צעירה (לעומתה לפחות..) ויותר מידי בטוחה בעצמה. ויודעת שגלגל מסתובב, ושיום אחד,לא עוד הרבה זמן, הילדים שלי יסתכלו עלי כמו שאני מסתכלת עליה, ואני עליהם.

אני מקווה שהם ידעו, כמו שאני יודעת,  שגם אם היא עשתה טעויות (והיא עשתה), היא עשתה הכי טוב שהיא ידעה. שהיא תמיד התכוונה לטוב ושהיא תמיד אבל תמיד, רצתה בטובתי. שיחשבו לעצמם שגם פה הגלגל הסתובב ועצר בדיוק באותה נקודה.

החופש הזה, הכנתי את עצמי אליו טוב טוב. אספתי רגעים של סבלנות אין סופית, שמרתי בצד אדישות לרעש, הקמתי קרן נאמנות של שמחה ואושר, קיבצתי את כל נפלאות בתיה עוזיאל למועדפים, הכנתי רשימה מסודרת (טוב, לא... ) של דברים שאפשר לעשות עם שלושה ילדים קטנים ולצאת מזה בשלום, נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי אל החופש.

שבעה ימי חופשה נומוגו להם- עוד משהו כמו ארבעה עשר לפני. עד כה ביקרנו בגן החיות התנ"כי, במוזיאון הטבע, בחנות צעצועים ענקית, בשוק מחנה יהודה, במסעדה, בפארק עם הגזלן הכי יקר בארץ ובפיצריה. סביר להניח שעד שיגמר החופש אני אקבל שיחה ממנהל הבנק שישאל אותי אם זכיתי בלוטו או שהוא יקבל שיחה ממני אם אפשר להגדיל את מסגרת האשראי. משהו הרי יצטרך לקרות מתישהו.

שיגנבו לי את כרטיס האשראי. שיגבילו לי את החשבון. שהם יחזרו כבר לבתי הספר. שמשהו יפסיק כבר את הטירוף הזה.

אני מוצאת את עצמי קונה שקט. בגן החיות הוא עלה לנו 144 ש"ח, בחנות הצעצועים כמעט כפול.. אין יום שבו אני לא קונה שקט מזן מסויים. שקט של פחות מ 40 שח לשעה הוא שקט זול. שקט של יותר ממאה הוא יקר. יש פעילויות חינמיות בקניונים שבהם קונים רעש בחינם ומשלמים עליו ביוקר אחר כך. יש שקט בטיול בטבע, הוא יחסית זול אבל דורש שעתיים התארגנות ואחרי חצי שעה הם רוצים הביתה. באמצע יש אטרקציות במחיר שווה לכל כיס של מכנס ממותג ויקר. לכיס הג'ינס מהבזאר שלי יש מעט מאוד מקומות שווים. 

כן, יש ימים של טלויזיה, גן שעשועים וטושים בחצר. יש גם ימים של ארוחה ביתית וצבעי גואש. גם אני וגם הם מסיימים אותם ברצון עז לחנוק את גדעון סער.

והטלויזיה היא בייביסיטר שמשתיק אותם אבל גורם למצפון שלי לצרוח.

 אפשר להגיד למערכת החינוך שכבר היום הם השיגו את מטרתם. אני מעריכה אותם, מאוד. הם הבייביסיטר הכי זול שאפשר למצוא. כשהם בחופש האשראי שלי עובד, ועובד, ועובד. כבר לא מעניין אותי שהם פה כל היום, לא אכפת לי הרעש ולא מזיז לי הבלאגן. אכפת לי רק שבסוף החופש אני אצטרך להתחיל לחלק עיתונים בארבע בבוקר או לחזור למלצר בכדי לסגור את הפער.

זה חופש, והם בבית. כל היום. תמיד מישהו רוצה משהו, תמיד מישהו קורא לי. אני הייתי מוכנה לזה, אני אפילו מצליחה באופן יחסי להתמודד עם זה.

רק בקשה אחת ביקשתי לי: ארוחה, אחת, שלמה, בשקט. אחת ביום. לא משנה איזו- אני לא בררנית. מה שיבוא ליושב במרומים להעניק לי, מתי שהוא יתפנה להתעסק בזוטות שלי שישלח. ארוחה אחת, אחת ודי.

כי הסיוט מתחיל עוד לפני הארוחה ב"אמא, מה אוכלים?" או אם השתשבשה עלי דעתי באותו היום ב"מה אתם רוצים לאכול?". הויכוח של רוצים, לא רוצים, אוהב, לא אוהב הוא ויכוח ללא מנצחים. רק אמא אחת, מותשת, מיואשת וממרביצה לעצמה מול הכיריים.

ואז כשאני סוף סוף מחליטה שנגמר הויכוח ושזה מה יש, מגיע תור ה"מתי זה מוכן?" "עוד כמה זמן אוכלים?" וה"עכשיו?" וה"עכשיו??" וה"אמא, עכשיו????" משם אני עוברת לנסיונות הנואשים לחנך אותם שאין פה משרתים, גמדים או עוזרים שיערכו עבורם את השולחן. ברקע יש כלים נשברים, צרחות של מי יושב איפה ומי יאכל בצלחת של ספיידרמן היום. ואני? אני שוב מתפללת שהצלחת הזו תשבר כבר, או שהצלחת הכחולה תצמיח אחות תאומה נוספת על זו שהלכה לעולמה . האמת, זה לא ממש משנה אם הכחולה תצמיח אחות או הכתומה תמות גם היא, הריב הוא בלתי נמנע, על מי יוציא את הסכו"ם, מי יקח את הכוסות, מי ישב הכי רחוק ממני...

בין לבין הם בטח עושים ישיבה. הגדול מנצח ביד רמה "אני אתחיל עם מים. קטן אתה תמשיך לקטשופ ולמלח. פיצי, את אחראית על כל הרגעים המתים שבין לבין: תזרקי את המזלג לרצפה, תשפכי את המים על הבגדים, תני את הצלחת לכלבה, כל מה שאת מכירה ויודעת... כשהיא שוב תתישב לרגע, אני אשפוך בטעות את הבקבוק על השולחן- זה כבר יסגור את כל הסיפור" כי פשוט לא יכול להיות לזה הסבר אחר.

אחרי שאיבדתי את דעתי ואכלתי שאריות, אני אנסה שוב להסביר להם שהם צריכים גם לאסוף. אז תתחיל המלחמה האמיתית, זאת שביני לבין עצמי. אם שווה למען החינוך בעתיד לעבוד פי חמש היום. את תכולת הצלחת הם שופכים ליד הפח, את הצלחת הם זורקים ברעש גדול לכיור (הקטשופ, משום מה, מחליט לקפוץ מהצלחת לכלים הנקיים שבצד, ואז תוך שניה הופך לאבן שגם עם חומצה אי אפשר להוריד), הכוסות, אלו שלא נשברו כבר, נשפכות על השיש ובאופן עקרוני אני צריכה לעבוד שלוש וחצי שעות בכדי להחזיר את הזוהמה הזו לסתם בלאגן שהיה כאן קודם.

בגלל שהם הילדים של אבא שלהם, כל ארוחה חייבת קינוח. יש להם קיבה נפרדת לגמרי בשבילו ובשניה שהם מסיימים לאכול היא צורחת שהיא רעבה וגורמת להם להתנהג כמו חבורת מורעבים שלא הכניסו דבר לפה כבר שבועיים. 

אז כל מה שאני מבקשת לי זו ארוחה. שבה אני יושבת מתחילתה עד סופה על כיסא. ולא מפרקת לאף אחד את העוף, ולא מוזגת לאף אחד שתיה. לא מנערת שוב ושוב את הקטשופ וסוחטת ממנו טיפות אחרונות (כשאני חושבת על זה, יש מצב שקונים אותו ריק??) ולא ניגשת להביא תוספת לאף אחד. 

פשוט אוכלת. מה כבר ביקשתי??

הנכס הביתי שאני הכי גאה בו אוסף הספרים שלנו. ואני אהיה ספציפית יותר ואציין שהחלק שאני הכי גאה בו הוא החלק שמכיל את ספרי הילדים.

יש פה מדפים עמוסים בסיפורי הרפתקאות, באיורים מרהיבים, באנציקלופדיות למתחילים וספרים קלאסיים.  אין כמעט ספרי ילדים שאהבתי ולא קניתי, אין כמעט ספרי ילדים שהם ביקשו ולא קיבלו. 

הדור הזה, שגדל היום, ומבלה את רוב זמנו מול מסך- של מחשב, של נייד, של טלוויזיה.. רגיל לקבל את הכל מומחז, מהיר, נגיש.

אני לא יודעת אם בבתי הספר של היום עדיין מגישים "נושא אישי" כמו שהגשתי אני (עבודות שלא יוגשו בכתב יד קריא לא יבדקו..), אבל גם אם כן, הם בטח ניגשים לויקיפדיה ועושים קופי פייסט.

כי בתחרות מול הטלויזיה הספרים לא עומדים. גם לא מול המחשב. הגדול שלי בכיתה א. יש לי פור של בערך 15 שנה על מחשב לעומתו. ועדיין הוא מנצח אותי בכל מיומנות שנדרשת בהפעלתו. הבת שלי בת שנה וחצי והיא מנסה להעביר במסך המחשב תמונות עם היד. הקידמה מתאימה יותר לילדים...

ועדיין הריח של ספר חדש, של דפים שלא נהפכו עדיין וההבטחה שהם נוצרים בתוכם הם משהו שמחשב או הטלויזיה לא יכולים להעביר.

כשאני רואה את הגדול נכנס לשרותים עם ספר, כשאני רואה את הקטן מדפדף שעות בספר שהוא כבר מכיר בעל פה או כשאני מדקלמת יחד עם הקטנה את מעשה בחמישה בלונים והיא מנסה לרוץ קדימה, לשלום בלון אדום, זאת נחת. נחת מהסוג המשמין ביותר. זה אומר שכאן, בחלקת האלוהים הקטנה שלי, הצלחתי לגרום להם לדמיין.

הצלחתי לנצח את הדמויות החד ממדיות, הלא אמיתיות של המסכים ולהעניק חיים לדמויות אחרות. שמנות, רזות, טפשות וחכמות. אלה של המילה הכתובה.

כי שם, בארץ הדמיון, הילדים מגוונים כמו הילדים בבתי הספר או בגן, הם שונים אחד מהשני בצורה ובאופי ויש בהם חן ואמת.

כשהילד שלי עובר על פרסומת לתחפושות או לבגדים של שילב- וכולם שם רזים בלונדינים עם עיניים כחולות, הוא בטח תוהה לעצמו אם עברנו לשבדיה. לעומת זאת כשהוא קורא על דוד אריה השמן עם ארבעת השערות, הוא יודע ומאמין שהכל אפשרי.  

אז אני ממשיכה לקנות ספרים ועושה להם מנוי בספריה ומגבילה את שעות הטלויזיה שלהם. ופעם ביום או יומיים אני רואה אותם ניגשים לבד למדף ומוציאים משם ספר. ואני יודעת, שמשהו ממה שעשיתי היה בסדר..

בעבודה השניה שלי אני אחראית על בני נוער. כשאני אומרת בני נוער אני מתכוונת לחבורת זבי חוטם בני 6 עד 18 שגרים במושב. אני אחראית על תנועת הנוער, אחראית על הפעילות החברתית, על צוותי ההדרכה, הטקסים הטיולים והמסיבות. אני זאת שמארגנת אותם, אני זאת שיוצאת איתם מביאה אותם ומחזירה.

אני מציינת את כל זה כי ביומיים האחרונים ביליתי עם 16 מהם במחנה. אני מציינת את זה כי עד שיצאתי ליומיים שלמים מהבית שלי, טיפלתי ב 16 ילדים של אחרים. הם בכו, רבו, צבעו ונצבעו, צעדו לאורך מסלול, התחרו במגוון תחרויות שונות ומשונות ובאופן עקרוני את היומיים האחרונים הם בילו בלגרום לי סבל.

הם בחנו את גבולות הסבלנות שלי. הם בדקו עד כמה אני אדישה/נחמדה/מצחיקה/עייפה או כל מצב צבירה אפשרי אחר שבן אדם יכול לעבור ביומיים. הם בדקו אם אני מתפקדת כראוי אחרי לילה ללא שינה, הם בדקו אם אני מגיבה ברצינות לבקשות הכי הזויות שהם יכלו למצוא.

איתי יצאו שני מדריכים שהיו עסוקים בנייד שלהם או במדריכים בני המין האחר של קבוצות אחרות. איתי יצאו גם הדאגות של ההורים שלהם, הסלולארים שלהם, התיקים שלהם, השקי שינה, ה"אמא אמרה לי" ה"אסור לי" ה"היא אמרה לי" ה"הוא הרביץ לי". יצאו איתי הבכיינית, המפונקת, ההלוואי עלי אחת כזאת, הבריון, התחמן, השובר לבבות, המנודה החברתית, הדתיה, הגאון וזאת שלא אוכלת/משתינה/מתלבשת מחוץ לבית.

חזרתי לפה אחרי יומיים. הפעם התגעגעתי קשות. התפללתי וייחלתי לשניה שבה אכנס בדלת ביתי שלי ואהיה עסוקה עם שלושת המלאכים המקסימים הממושמעים וטובי הלב שלי. לא עניין אותי שהם בחופש. לא עניין אותי שלא ישנתי כבר יומיים ויש לי צורה וריח של ארבעה ליטר מים ונעלים נוחות.

נכנסתי הביתה ודבר ראשון שעשיתי היה להניח בצד את השק של מצב רוח.

ישבתי מול הבחור שלי, סיפרתי לו בשפה בוטה וחסרת סינונים, שאם הבת שלי תצא כמו הטיפשה המעצבנת שטרחה להתלות לי על התיק כל המסלול אני אנעל אותה בשירותים כל פעם שהיא תרצה לצאת מהבית. סיפרתי לו שאם הבן הפרטי שלי יקלל במילים כמו ששמעתי ביומיים האחרונים יש מצב גדול שנרד מהארץ. ככה חצי שנה הוא לא יוכל לקלל כי הוא לא יכיר את השפה ויגמל. סיפרתי לו גם שאם הבן שלי יצא לטיול של התנועה רק בכדי להתקשר אלי שאני אביא לו אוכל ואבוא לקחת אותו הביתה אני אשלח אותו לפנימיה. והכי חשוב, סיפרתי לו שאין לי, בתור אמא, שום דרך לדעת איך הילד שלי מתנהג כשהוא לא לידי. כי אני בטוחה שכל אמא, של  כל אחד מהילדים שם, חושבת שהילד שלה הכי יקר מקסים ונפלא בעולם. אין לי ספק שכל אמא של כל אחד מהם עושה הכי טוב שהיא יכולה. בדיוק כמוני.

האמא המפנקת -מפנקת מאהבה, הזו שלא מספיק בבית עושה את זה כי היא צריכה לפרנס, הזו שעושה הכל עבור הבת שלה חושבת שבזה היא חוסכת ממנה את הקשיים. כולן עושות הכי טוב שהן יודעות ויכולות. והילדים שלהן, הם ילדים. בדיוק כמו הילדים שלי. הם בוכים וכועסים ועושים כל מה שעולה על רוחם. הם לא יודעים מה זאת אחריות ולא יודעים לנהל זמן או מה יהיו התוצאות אם הם יריבו עם חבר שלהם מכות על שפת התהום.

חוץ מזה גיליתי שלהיות המבוגר האחראי זה התפקיד שלי. הייתי מסתפקת בצעירה פוחזת, או סתם מבוגר. אבל אני לא יכולה. יש לי ילדים.