אמובטלת בברלין

מבין כל מגוון הרגשות שההורות גורמת לי לחוות אני הכי שונאת את חוסר האונים.

מגוון הרגשות שאני חווה הוא רחב. ועצום. והייתי מצפה שיהיה קשה לי לבחור מתוך מבחר גדול כל כך. אבל לא. חוסר אונים הוא הנורא מכולם. בוודאות.

חוסר האונים ההורי הזה, מגיע בעיתות מצוקה קשים במיוחד למשל כשפינו את הגדול בניידת טיפול נמרץ עם הבחור, ואני עמדתי בוכה באמצע הכביש כי הייתי חייבת לשמור על יונקת וקטן. או כשאחד מהם קיבל קיבל מכות בבית ספר וחזר הביתה נסער. ושום דבר שעשיתי לא גרם לו להרגיש טוב יותר או בטוח יותר באותה שניה.  או כשהיא נפלה לי מהיד, במדרגות. וקיבלה מכה נוראית בראש. ולא בכתה בהתחלה ולא חזרה לעצמה מיד. או למשל אתמול כשהקטן עף מהנדנדה ונפל על הפרצוף ושבר שיניים והפך לסמרטוט ועלה לו החום ו...

אז אני עומדת. חסרת אונים. ומקללת. וכועסת. ולא יודעת לאן להפנות את כל התסכול הזה.

וגם אם הכל נגמר בסדר בסוף. וגם אם כולנו שמחים ומאושרים כי זה היה רק כמעט ורק מאוד מאוד קרוב, עקבות החוסר אונים הזה רודפים אותי: למה עשיתי ככה ולא אחרת. למה לא הגבתי שונה.

אני קרת רוח בדרך כלל. כל התסכול או החוסר אונים הזה לא פוגע בתפקוד שלי ואני לא מלבינה, מתאבנת או נתונה לחסדי אחרים. ועדיין, תחושת החוסר אונים הזו, שהיא תזכורת קטנה, פצפונת, לכמה החיים שלנו שבריריים, ולכמה אין לנו שליטה אמיתית על המרחש בהם, מוציאה אותי מהדעת.

אז אני חייבת להדחיק... ואני לא טובה בהדחקות. אני מהצועקים, מהמתעצבנים, מהמבליגים... מכל סוג אחר של התמודדות מלבד הדחקה. אבל אם לא אדחיק, אני אצטרך להתמודד עם חוסר האונים הזה כל הזמן. וזו אופציה הרבה פחות טובה.

לא צריך יותר מקצת שמש אחרי בית הספר בשביל לשכנע אותי לפיצה וגן שעשועים. לא משנה כמה פעמים זה קרה בעבר, המחשבה הראשונית שלי תהיה: או, כן, נהדר.. הם ירוצו, ישתוללו ויתעייפו ואני אנוח. הבונוס: אין לשטוף כלים ולא לעמוד מול הכיריים. וכדי להשקיט את יסורי המצפון: זה לא כל הזמן... זה פיצה אחת, פעם ב... וזה מלא גבינה.

ואז מגיעים: בפיצריה עד שמגיעה הפיצה הם צורחים. אחר כך בשלוש דקות נגמר לו המגש ויש לי תחושה שהם לא אכלו כלום. הם משאירים שולחן שנראה כמו אחרי פוגרום, לא נעים לי ואני מנקה.

בגן שעשועים, במקום לשבת על ספסל בצד ולהינות מהשמש אני עסוקה ב תנדנדי אותי, תורידי אותי, תעלי אותי, אל תכניסי לפה, תשמור עליה שלא תקפוץ והאהוב עלי מכולם: איפה ולמה.. איפה היא??? איפה הגדול? איפה הקטן? למה אתה הולך בלי להגיד? למה אתה לא שומר עליה???

שם, בגן השעשועים יושבות דרך קבע אמהות הקיש והירקות המאודים. הן מלאות סבלנות, עמוסות בקופסאות של לחמניות קמח מלא שצאו הרגע מהתנור, גזרים חתוכים ועגבניות שרי, לקינוח יש להן שוקולד חרובים או חלבה בדיוק במידה המומלצת ליום. יש להן ילד אחד מטופח, שכשהוא לא בסדר הן אומרות לו שזה לא נעים להן והן לא יהיו חברות שלו יותר.

ולידן עומדת אני, על כל חסרונותי: הילדים שלי מרוחים ברוטב פיצה, מחזיקים ביד ארטיק מלא צבעי מאכל ורועשים. מאוד רועשים...כשהם מתחצפים אני אומרת שלא ידברו אלי ככה כי אני לא חברה שלהם, כשהם מרביצים אני מאיימת שאנחנו מפה הולכים למקלחת ולישון.

ואז מגיעה הדרך הביתה. לא משנה אם אנחנו בגינה שעה או שמונה, אף פעם הוא לא זמן טוב ללכת הביתה. תמיד זה יהיה כרוך בויכוח ובגרירה של הקטנה בצרחות לעגלה. והן יעמדו מולי, צופות בזוועה, מסמנות לעצמן מה הן לא יעשו לנפשו הרכה של בנם היחיד.

אז אני אומרת עכשיו, קבל עם ובלוג, אני לא אמא מושלמת, אני נותנת להם לפעמים פיצה וארטיק ואין לי בעיה עם זה שהם משתוללים בגן שעשועים. איפה אם לא שם? הילדים שלי בוכים כשאומרים להם לא והם עסוקים בעיקר בלהיות ילדים.

ככה אני אוהבת אותם.

ככה אני אוהבת אותי.

הגדולים היו אצל אמא שלו בחמישי שישי. היא גרה רחוק, אז זה לא קורה הרבה. כשהגענו לאסוף אותם חיבקתי ונישקתי והם רצו ישר אליו. 

הוא הקפיץ אותם בידיים, הניף אותם באוויר ועשה את כל מה שהוא עושה כשהוא חוזר מהעבודה ועוד קצת. גם אותי הם לא ראו מאתמול בבוקר אז ניסיתי להצטרף לחגיגה.

זה היה מזוייף.

מאז שהגדול נולד עברו יותר משש וחצי שנים. שש וחצי שנים שבהן לא ישנתי לילה אחד רצוף, שלא התעוררתי יקיצה טיבעית, שלא יצאתי לחופשה, שש וחצי שנים שבהם לא היתה יממה אחת שלמה שבה לא שמעתי בה את המילה אמא. שש וחצי שנים לא עשיתי מילואים, לא יצאתי לכנס מהעבודה, ולא הייתי בנופש לעובדי החברה.

במקום זה הייתי עסוקה בכל יום בכביסות, בסיפורים, באוכל ובלשמוע את המילה אמא.

יומיים הם לא היו איתי, אבל היה לי יום מטורף בעבודה, כלבה שעברה עיקור וצריכה טיפול צמוד וילדה בת שנה וחצי שמצמיחה שיניים ולא יורדת מהידיים.

לא הספקתי להתגעגע.

אני יודעת שבעצם האמירה אני עוברת על כל חוק אימהי בלתי כתוב (הילדים שלי הכי טובים, אני לא יכולה להיות בלעדיהם דקה, כשאני איתם אני פורחת וכשהם לא לידי הם כל מה שאני מדברת עליו וכמובן- תמיד, אבל תמיד, אני מתגעגעת).

הייתי שמחה לחזור מעבודה, להניף אותם בידיים, לדעת שיש לי שעה מדודה אז כדאי לנצל אותה היטב. למלא להם אמבטיה, להשפריץ לכל עבר, להוציא את המשחק הזה שעושה מלא בלאגן אבל הוא כיף, ולא להגיד להם לא- אבל זה שלו.

הוא הלונה פארק, אני השיגרה האפורה..הוא משב רוח רענן שנכנס הביתה כשאמא כבר עייפה, עצבנית ומותשת. כשכל מה שאמא רוצה זה שתגיע השעה שמונה, שיהיה כבר שקט.

אז הוא עבורם בדיוק מה שאני זקוקה לו כל כך. חופש 

בבית שיש בו שלושה ילדים וכלבה שנולדו בהפרשים של פחות מ-5 שנים, שקט הוא מצרך נדיר. תוסיפו לזה את הטלויזיה, והריב על הטלויזיה, את המחשב, והריב על המחשב, את כל הצעצועים האלה, עם הסוללות, שאמורים לשעשע פעוטות בני שנה וחצי אבל בעיקר משגעים מבוגרים בני 35, ותגיעו למסקנה אחת פשוטה: שקט גם לא יהיה פה בשנה שנתיים הקרובות.

הרעש פה הוא מצב נתון, אפשר לנסות להלחם בו אבל עדיף ללמוד לחיות איתו, זה מבזבז פחות משאבים (גם פה אני צריכה להסתדר עם כמות מוגבלת, אז עדיף לעבוד על מצב חיסכון).

בהתחלה, כשהם היו בגיל שלה היום, שקט היה מפחיד. מיד רצתי לבדוק אם הם אוכלים את הסנובון של השרותים או שהם הצליחו לפתוח את השקית של הפתיתים והם בודקים מה עדיף- לאכול או להעיף לכל עבר. היום, הם כבר גדולים, שקט אומר שאחד רצח את השני וברח. אבל הם גם גדולים מכדי לאכול את הבונזו של הכלבה אז אני עסוקה בניסיונות נואשים לכייל את שעת השינה שלה עם שעת הטלויזיה שלהם, כי ברגע שהם יסכימו סוף סוף על תכנית, אני אוכל לגנוב חצי שעה של שקט עד הריב הבא.

שנתיים ושלושה ימים יש בינהם, יום אחד הם יהיו חברים טובים... בדרך לשם הם יפתחו אחד לשני את הראש או ישברו אחד לשני את היד. ברגעים שאלוהי הפליימוביל או הלגו מעניק לי כמה רגעי חסד, אני ממהרת לגנוב איזו סוכרית גומי מהארון בכדי לחגוג את ההישג.

כל כך הרבה פעמים הבטחתי לעצמי שאני אהיה אחרת, אבל הרבה יותר פעמים מצאתי שאני בדיוק אותו הדבר.

ההורים שלי, שהביאו אותי עד הלום, לא מסכימים איתי באופן עקרוני. יש להם הערות וביקורת כמעט על כל דבר 

לאבא שלי הבית מציק, ערמות הכביסה שעושות תחרות עם ערימות הכלים על תשומת הלב שלי, הפאזל והלגו שמפוזרים על הריצפה בסלון, הכלבה שאוכלת מהשולחן...הוא שותק ואני מתעלמת, מערכת יחסים שכזו...

לאמא שלי יותר מפריע היחס. אני יותר נוקשה ממנה ולא נמסה בקלות, היא עסוקה בלהיות סבתא ואני עסוקה באמהות. לפעמים זה מתנגש...

אבל אם הם היו זבובים על קירות ביתי המבולגן, הם היו מחייכים לעצמם בנחת. אני מדקלמת משפטים של אבא שלי באותה תדירות שבה שני הגדולים עוברים מאהבה לשנאה ואמא שלי יושבת לי כל היום  על הכתף ולוחשת במה היא היתה  טובה יותר...

בפעמים שבהם הפיוז שלי פוקע אני תוהה איך לאבא שלי זה מעולם לא קרה וכשאני שומעת את ה"אמא" השלושמאותעשריםוחמש בדקה אני מבינה את האמא הפרטית שלי שצעקה "אין אמא, אמא הלכה.."

אני תבנית נוף הורי היקרים, שונה בתכלית אבל בדיוק אותו דבר. 

בבית של דתל"שים כל ענייני הדת הם רגישים ביותר, כל אחד הגיע ממקום אחר, כל אחד נמצא במקום אחר ומשם ממשיך לחיות, אצלנו הוא על סף התאסלמות. האתאיזים רץ אצלו חזק בזמן האחרון. בבית עדין יש כלים נפרדים (הצלחת הלבנה בשרית, הצבעונית חלבית וכל השאר תלוי במה שאוכלים). אני עדיין שומרת בין חלב לבשר (כדת משה וההולנדים בעיקר) והחגים והמסורת חשובים לי מכדי לוותר (אבל בלי הניקיון של פסח, זה פשוט פיקוח נפש מבחינתי..)

כל זה גורם למגוון שיחות על אלוהים בין שני ילדים בני 6 ו 4:

הקטן: אני אגלה אותך לאלוהים! אני אגיד שאתה מרמה!
הגדול: תגיד, הוא בכלל לא קיים..
הוא כן! הוא לא! הוא כן! הוא לא!
הגדול: תבקש משאלה ותראה שהיא לא מתגשמת
הקטן: כבר ביקשתי... שתפסיק לבעוט בי!
אני: גדול, אם אתה מרביץ לאח שלך אוי ואבוי לך!
הקטן: אתה רואה? הוא קיים!

או

כרגע אנחנו עומדים על 1:1

מי שתכריע את הכף כרגע בת שנה ושבעה... אני חייבת להתחיל לעבוד עליה...

ברגעים האלה שאני לבד, עם שלושתם, כשהיא מקשקשת על הקיר והוא שופך מים בסלון, כשבמקלחת הכל משפריץ והכלבה עומדת על השולחן ומלקקת את שאריות ארוחת הערב כי היא סיימה את כל מה שמרחו על הריצפה, ואני כבר בשלב שאני מאבדת את זה ומבהילה את עצמי, ואני ממש חייבת להירגע, אז אני מוצאת את עצמי נכנסת לחדר ולוחשת: "תירגעי,יכול להיות הרבה יותר גרוע, יכול להיות חופש..." 

שניה אח"כ אני נזכרת שהחופש אכן יגיע, ואני אהיה איתם, עם שלושתם, לבד, ככככללללל היום. 

הוא יגיע מאוחר, או מאוחר מאוד. יום אחד הוא יקדים ויגיע סתם בדיוק כשהם מסיימים להתקלח. אותי הוא בטח לא ימצא בבית, כי בימים האלה, מי שמחכה לבואו של הגביר זה סמרטוט סחוט ודהוי מרוב שימוש, ששוכב על הספה ובוהה בטלויזיה.

הוא ירצה לדבר על כמה נורא היה לו היום. כמה קשה הוא עבד ואיך הוא סחוט. אני אפילו לא אקשיב, לא יהיה לי כח.

אם זו תחרות אז אני מנצחת. בנוק אאוט. בסיבוב הראשון...

הוא יודע שאני מנצחת, הוא לא בא בטענות, הוא מבין, קשוב, ואמפטי ורוצה סקס...