מסטיק בטעם קולה

נהיה קצת יותר קשה לכתוב עכשיו כי יש עומס, אבל הכל טוב ואנחנו ננצח =]

התחלתי קורס עכשיו ופתאום נהיה לי נורא מעניין. הצבא הוא מקום מאוד כיפי. אני נזכרת בחיוך בכל האנשים שאמרו שהולך להיות קשה כל כך בקורס. הם שיקרו. הם לא התכוונו לשקר. הם שיקרו כי הם לא ידעו. הקורס פשוט היה קשה להם.

אולי זה בגלל המכינה, אבל 6 שעות בלילה זה פשוט חלום. במכינה הייתי רואה שהשעה היא כבר שתיים לפנות בוקר ושצריך לקום מחר בחמש כי יוצאים מוקדם לעבודה בשכר, אני נוטשת את החבר'ה והולכת לחדר והן פשוט יושבות שם ומנהלות שיחת נפש. אני מצטרפת. אנחנו מחליטות ללכת לישון שעתיים אחר כך. אנחנו מדברות עם האור הסגור כשכל אחת מכוסה היטב בשמיכה. נרדמנו מתישהו בסביבות ארבע לפנות בוקר.

בצבא אני ישנה מינימום חמש וחצי שעות. זה כמו חלום.

"תבין," אני אומרת לו ומסתכלת עמוק לתוך עיניו, הן נותרו בצבען החום-אדמדם אבל משהו בתוכן שלהן השתנה קצת, "אצלי האנשים מתחלקים לשני סוגים- אנשים חיוביים ואנשים שליליים." החזרתי אותו לשיחה שהייתה לנו פעם על האנשים במכינה ועל איך אני אופטימית כל הזמן.

"והוא באנשים החיוביים, נכון?" הוא שאל, מחייך, חושב שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח.

"אולי." עניתי בחיוך מנחם. שיקרתי. התשובה היא לא.

"למה?" דימיינתי אותו שואל בתמימות.

"אתה לא יודע כמה הציפיות גבוהות." הייתי עונה אז.

גם אתה לא שם.

ואז התחיל הקורס, והדבר היחיד שאני חושבת כל יום הוא שכל כך קשה לא לקלל בצבא. כולם מקללים כל הזמן. זה קשה לא ליפול לזה.

"אני מאוכזבת מעצמי." אמרתי בשקט והתיישבתי על המיטה.

"למה?" היא שאלה, היא מעולם לא ראתה אותי מדברת בשקט כל כך.

"כי אני מקללת." עניתי.

"מקללת?" היא חזרה אחריי לאט.

"עכשיו. אמרתי FUCK כשלא הצלחתי להרים את התיק על המיטה." עניתי.

"זו לא קללה." היא אמרה חצי בצחוק. זה כי רוב האנשים חושבים שלקלל זה רק כשזה מופנה כלפי מישהו. הם לא מבינים שברגע שמקללים את האוויר (או במקרה שלי את התיק) זה בעצם אומר שהאגרסיות האלה מופנות כלפי עצמך. גם אתה מישהו.

"זו כן." התווכחתי.

"זו לא. יש לך ציפיות גבוהות מדי מעצמך. כולם מקללים ככה לפעמים." היא השיבה. ראיתי איך היא קצת מרחמת עליי עמוק בפנים.

"אתם מקללים לפעמים. לא אני." עניתי, כמו בן אדם חסר טקט. אתם?

"אני לא רוצה להיות כמוהן." כתבתי בטירונות. אני עדיין לא רוצה.

ואני בקורס מעורב. יש שם גם בנים וגם בנות. ויש בן אחד שכולן רבות על תשומת הלב שלו.

"שתדעי שהוא קצת פסיכופת." היא אמרה לי בטלפון. הייתי כל כך מופתעת שהם מכירים. 

הייתי מלאת שאלות.

"יצאנו פעם." היא הסבירה, "לאוזנייך בלבד כמובן." היא מיהרה להוסיף.

"אתם לא מאמינים מה שמעתי!" הוא הכריז בתור לחדר אוכל.

סיפור שהיה כך היה:

ערס אחד בא אל מישהי ואמר לה: "אם תהיי חברה שלי תהיי מלכה."

היא: "אני כבר מלכה."

הערס: "אז אני סתם יעשה אותך."

ואני ממש מעריכה את מפקד הקורס. אני ממש שמחה שסוף סוף נתקלתי במפקד שאני מעריכה. רוב המפקדים נתפסים לי פעמים רבות כמו שהרבה אנשים אחרים נתפסים לי (ואני לא גאה בזה): כמו אנשים פתטיים שאני יכולה לקרוא כמו ספר פתוח. אנשים שמונעים מחוסר ניסיון בחיים ולא יודעים כיצד להתחבר לרגשות שלהם או לשלוט בהם. הם חושבים שהתבכיינות ואגרסיביות הן דרכי התמודדות לגיטימיות בסיטואציות שונות וחסרי התחשבות לחלוטין לאחרים. כי כשהם כועסים מותר להם, לפי הבנתם, לרמוס אדם אחר ולהשפיל אותו. אסור לעשות את זה כשרגועים, אבל כשכועסים הכללים משתנים.

ברור שזה לא איך שאני באמת מסתכלת על אנשים. משתדלת שלא. זה פשוט קשה. אני יותר מבוגרת בגיל מרוב המפקדים שלי ויותר בוגרת בהמון רמות כמעט מכל המפקדים שלי. אפשר להגיד שזה בגלל המכינה, אבל אני טוענת שזה פשוט בגלל, טוב, אולי בגלל שאני כותבת.

אנשים כותבים חייבים להיות מוסריים, כי אפשר לבוא ולכתוב לעצמך "היום רצחתי מישהו כי הוא התנהג כמו טיפש והגיע לו." אתה קורא את זה ומבין שעשית טעות.

אני קוראת דברים ויודעת שאני עושה טעויות.

אני לא חושבת שהמפקדים שלי חולקים איתי את ההכרות העצמית הזאת.

"מה התחביבים שלך?" היא שאלה בשיחה האישית שהייתה לנו. הסתכלתי על השרוך שלה ועל דרגת הרב"ט שנתפרה ברישול ממש לא מזמן. בכמה זמן אני גדולה ממנה? חודש? חודשיים? חצי שנה? שנה??

מה זה מה התחביבים שלי? בדרך כלל ששואלים את זה אני אף פעם לא אומרת לכתוב. לכתוב זה לא תחביב. לכתוב זה חלק בלתי נפרד ממי שאני. אבל החלטתי כן לומר לה, כדי שתנהג בסלחנות כשתראה אותי כותבת באמצע שיעור מבלי שביקשה.

"כתיבה, ציור," התחלתי לומר. "אפילו ציירתי קריקטורה שלך." רציתי להוסיף, אבל זה משהו שהיא כנראה תגלה רק לקראת סוף הקורס. אם בכלל.

"כתיבה? מה את כותבת?" היא שאלה. השאלה שלה גרמה לי להבין שגם היא כותבת, או שהיא מכירה אנשים כותבים. לא שזה גורם לי להעריך אותה יותר...

"הכל." עניתי קצרות.

"הכל? מה זה אומר? סיפורים? שירים? יומן?"

"גם, גם וגם." עניתי, "מה שיוצא. אני כתבתי גם ספר, גם סיפורים קצרים, גם שירים כשיוצא, ואני כותבת יומן מאז שאני זוכרת את עצמי."

"ספר?" היא שאלה בפליאה. כרגיל, החלק שתופס אנשים.

וקצת נפתחתי בפניה וסיפרתי לה על הספר שלי. זה כמו לספר על הילד שלך. איך שסיימתי אותו בכיתה י"ב אבל לא הספקתי לסיים לערוך אותו בגלל שעשיתי י"ג ועכשיו בגלל הצבא. וכן, הציעו לי להוציא אותו. וכן, כולם לוחצים עליי שאסיים אותו.

שתיקה. היא אפילו לא חייכה לעברי. לא ממקום של דיסטאנס, סתם כי היא צינית.

"עוד תחביבים?" היא שאלה. כנראה שהרגישה שלמרות שסיפרתי לה יחסית הרבה על עצמי, לא סיפרתי לה כלום.

"לא מספיק?" שאלתי.

"איך שאת רוצה." היא אמרה בהתנשאות וכתבה לעצמה משהו על הדף.