קורה נכון? זה לא רק אני?
לשבת ופשוט להוציא
כמה אפשר לשמור בפנים?
שהכל כל כך כואב וכלכך מעיק
אז לומר לבן אדם אחד אני יכולה
אפילו לשניה אגיד
אבל כשתשפטו אותי, ממש באותה שנייה
אבין, שאין לי מישהו שבאמת יבין
אף פעם לא ציפיתי ממכם לומר את הדבר הנכון
אבל ציפיתי שתבינו
ציפיתי שתיהיו שם כשאצטרך, שאשכב ואבכה
שתדעו לשבת ולשים את ראשי על הברכיים שלכם ולנגב את הדמעות
אני לא רוצה שתגידו כלום, האמת תשתקו זה יותר קל!
אבל גם אם לא תוציאו מילה
המבטים, השנאה שעוברת , ההתנשאות של תחושת ביטחון
אתם יודעים שאני מפחדת, אז למה?
הפחד הכי גדול שלי, לפעמים אני צריכה להודות בו
אני מפחדת להיות לבד
מפחדת להיעלם בתהום הנשייה
מפחדת לא לגרום לתחושה מסויימת אצל אנשים.
ומה היא אותה תחושה?
הוהו איזה תחושה, כזו שמרגישים רק פעם בהרבה זמן
תחושה שאי אפשר לנשום אפילו רק לרגע
כמו אחרי נשיקה עם בנאדם האהוב או כמו אחרי ראייה של שקיעה מדהימה
אני רוצה שמישהו יפסיק לנשום שנייה אחת ולא יותר בגללי
אני רוצה שמישהו יראה אותי וירגיש את הפרפרים בבטן עליהם אני מדברת
אני רוצה שהוא , דווקא ההוא ירגיש את כל זה כדי
כדי בעצם,..
אני רוצה לשבור לו את הלב כמו ששבר לי,
אני רוצה שירגיש מה שהרגשתי, ויבין איך זה שכל מה שהרגשת היה רק משחק
שיחק בי כאילו אני איזה רץ במשחק שח-מט, אפילו לא נתן לי להיות המלכה.
רץ או איזה סוס מהדבריםה אלה שמקריבים ראשונים.
אני רוצה שיסתכל עליי כמו שהסתכלתי עליו כדי לומר לו כל מה שאמר לי
לראות איך האבן בגרון מסרבת לרדת ורק לא נותנת לנשום.
אני רוצה שבהתחלה לא יוכל לנשום כשיראה אותי ואז לא יוכל גם לנשום כשיחשוב עליי.
אני רוצה שיסבול, אני רוצה שהוא יישב ויבכה שמונה חודשים אחרי הפרידה
אבל, כשאני כותבת את כל זה,
אני באמת רוצה?