כישרון כתיבה?! אני פשוט מסרבת לבקר אצל פסיכולוג!

עוד לא פיענחתי מה בדיוק נותן לי "מוזה" לכתוב.

ועכשיו משהתחלתי ללמוד בתחום - זה הזמן.

אני חייבת למצוא זמן. מקום. סיבה לתופעת הלוואי הזו - הכתיבה. זה חייב להיכנס לאיזושהי קופסא. זו מתנה שלי. יכולת שלי.

חייבת להיות לי שליטה על זה.

אני מדליקה את המוזיקה, השפה שלי.

הרגל קופצת, זה לא מרגיע, זה גורם לי לרצות לעשות עוד אלף דברים אחרים בדירה.

העין נתקעת על השעון העצום שמפאר חצי קיר: "וואו. כמה זמן לא הרמתי שם את הנרות ועשיתי אבק" .

אני קמה בכזו מהירות שאפשר באמת להאמין שהשטן רודף אחריי.

"עכשיו! עכשיו אני אעשה את זה! יש לי כוח ואחר כך לא יהיה לי. ולחיות באותו הבית עם האבק הזה? פחח.. תמות נפשי עם פלישתים."

אני מדליקה את המזגן.

זה בטוח ירגיע וישרה איזו אווירה שלווה של "זמן מסע" ותיעוד בהקלדה.

שנייה,

כבר הגעתי עם עצמי למסקנה הזו שכתיבה נועדה לנצח להיות "פרימיטיבית" ואותנטית. מריחה מדף עיתון מצהיב, מספרת אגדה בכתב מחובר שבקושי בכלל מובן.

 איפה העט שלי??

זו פשוט מכה. כל העטים נעלמים בבית הזה. העטים והמצתים.

מעניין אם לקולות שאני שומעת כאן בלילות - יש קשר להיעלמויות המסתוריות הללו.

אני מתמתחת. אני מתיישבת חזרה.

אוך, הרגל.

הרגל הזו תהרוג אותי בסוף. מאז הניתוח השני היא לא חזרה להיות מה שהייתה הסוררת הזו.

גידול היא הצליחה לעבור- אבל הניתוח המרושל בכף הרגל שהפך לאחת הטראומות הגדולות של חיי - פשוט הרס לה את הקריירה.

פלא שהשמנתי?

אפצ'י!!

אוף!! איך אפשר להחזיק עבודה מסודרת עם האלרגיות האלו?? זה יותר גרוע מגידם. איך לא מקבלים % נכות על הדבר המזעזע הזה? להרגיש חולה כל יומיים ולגלות בערב שאת בריאה כמו שור בכלל. אבל חכי חכי לבוקר..

לא בטוחה שמתחשק לי לשכב תחת ידיו של מנתח האף בשנית.

איך בעולם שבו אני יכולה טכנולוגית , לצפות בחבורת נרקסיסטים 24/7 עם סאונד כזה שאני יכולה לתקשר עם רחשי המעיים של אותם מרוכזים עצמית אחריי כל נשנוש שעמום שלהם - לא מצאו פתרון ספוגי לנזלת האלרגית הזו?

איך אני אכתוב עכשיו? אני מרגישה חולה.

טלפון.

שיט, אמא.

מי שלא חי בתוכי - לא יודע יחסי אהבה - שנאה מה הם.

אני לא מבינה למה היא מרגישה צורך לדחוף לי בכל שיחה את המצב של אבא.

ואיך היא יכלה לומר לי שאולי כדאי ש- "פעם אחת אגלה רגישות כלפיו".

הרבה זמן לא התפרצתי בבכי זועם כזה כמו אחריי המשפט הזה.

"איך את מעזה להגיד את זה??????

חצופה אחת!!! אני צריכה להזכיר לך את 23 השנים בהם את ואחותי השטנית - הייתן פותחות על בסיס יומי חמ"ל אצלי בחדר נגד האיש הערירי והעצוב הזה בזמן שאני הייתי רצה לחבק אותו כדיי שלא ירגיש לבד?

בזה לכן ולחוסר הרגישות שלכן ומסתחררת בדרמטיות לכיוון הסלון, לכיוון האיש שלפניי כשעה שרף לי עוד שקיק אחד של ביטחון עצמי ותקווה ליחסים בריאים - באגרוף אחד כועס???"

את מתנצלת.

את יודעת בדיוק מי אני אמא. את יודעת כמה נזקים לקחתי לעצמי כדיי למנוע עוד אחד מכם - משפחה חולה אך אהובה שלי.

את יודעת שממנו ברחתי. את יודעת שבחרתי למקום שבו לא אושפע ממניפולציות רגשיות, שלא ארגיש רע על שאני כועסת גם, או בוכה.

למה את מביאה לי אותו גם לכאן?

איכס. זה נשמע כל כך כבד.

מכינה לי משהו קטן לעשן. עכשיו אני אשב באמת לכתוב. יש לי שיעורים לסיים, אין לי זמן לבזבז.

("****! (שמ הפרטיי) קומי! הכלים לא ינקו את עצמם! והם שם מהבוקר!!)

כבר חוזרת. אתם מכירים את זה...