היא נהנית מזה,אשכרה נהנית לריב איתי.

כל החיים

כל החיים אני מנסה לרצות אותה

רק לקבל חיוך,חיבוק,טפיחה על השכם,מבט אוהב

וזה

אף

פעם

לא

בסדר.

אף פעם לא מאה אחוז.

תמיד היא תמצא פגם,סיבה לריב

"נוכלת"

"שקרנית"

"שונאת את האופי שלך"

והיא לא מבינה

פשוט לא מבינה

שכל העגילים והשרשראות והסוודרים והמגפיים והטבעות והג'ינסים וההלבנת שיניים והרישיון והמכוניות שבעולם לא יפצו על זה.

לצערי,ואני אומרת את זה בלב כבד

לא משנה מה אני אעשה,כבר מאוחר מידי.

אני לא מי שהיא קיוותה שאני אהיה..פשוט לא

היא אוהבת אותי כי היא צריכה,כי ככה זה

אבל בתאכלס,

היא תמיד תעיר,תעקוץ,תנסה לתקן,תכעס,תתאכזב

כי ככה זה איתי ואיתה

אף פעם היא לא תקבל אותי ככה...

עצוב לי.