כי להם זה לא איכפת

טוב, אז את הפוסט הזה אני כנראה אכתוב רק לעצמי.. וזה בסדר, תמיד הייתי טיפוס דיי סגור. אני לא מאלה שיושבים בשקט בפינה ובוכים על החיים שלהם. לא. אני.. זאת אני. אני כן אקפוץ ואצעק ואפיץ את ההיפראקטיביות שלי בכל הזדמנות להראות לאנשים שאני חולת נפש עם קבלות=]

כן.. זאת אני.

תראו, אחרי ניסיון התאבדות, אחרי שמצאתי מטרה לחיים שלי, אחרי שאיבדתי כל סיבה לחיות, אחרי ש"כבלתי" את עצמי לחיים בשביל האנשים שאני אוהבת <או לפחות אהבתי>, אחרי כל זה, אני מוצאת את עצמי כותבת בלוג, ובעצם מנסה להבין מי אני, ומה קורה לי, או לפחות, מה זה הנתק הזה, למה אני ל-א מ-ר-ג-י-ש-ה כלום. למה הכל כ"כ שקט ורגיל פתאום ולמה אחרי שהשגתי את השקט שכ"כ רציתי, אני עדיין לא מרוצה.

כן- בבלוג הזה אני אכתוב את הסיפור שלי. בבלוג הזה אני אהיה א-נ-י.