כי להם זה לא איכפת

טוב, יש לי כל-כך הרבה דברים לכתוב, אז אני חושבת שאני אתחיל מקצת רקע:

לפני בערך חודש התחלתי לצאת עם מישהו. העניין הוא שה"מישהו" הזה הוא במקרה בן -דוד של ילד מהכיתה שלי. יותר נכון- ערס מהכיתה שלי. או אם אני ממש רוצה לדייק- ערס ששונא אותי מהכיתה שלי. אבל לא נורא, איתו אני עוד יכולה להתמודד. גם עם אח שלו שנמצא בבית-ספר שלי, כיתה מעליי, אני יכולה להתמודד. כמה מבטים מפחידים של "אני שונא אותך" לא יהרגו אף אחד.

אבל זה לא הכל, אחרי חודש הזוי הבנתי אתמול משהו חשוב. הבנתי שהחבר שלי הוא עבריין.

כן, זה נשמע הזוי.

כן, גם אני לא האמנתי.

הוא הסתבך עם מישהו שהוא לא ממש היה צריך להתעסק איתו, ועכשיו- מחפשים אותו. יש אנשים שרוצים לדקור אותו.

אתמול, כשהוא בא לבית שלי בשביל שנלך ביחד לפגוש חברים, ר-א-ו אותו. ככה יצא שהתחבאנו בבניין שלי, מפוחדים. הוא עם האולר ביד, ואני עם הפלאפון- מתקשרת-ל-אלוהים-יודע-מי שיבואו לעזור לנו. בסוף באו לעזור לנו, ואחרי זה דווקא היה ממש כיף. הסתובבנו בעיר ועשינו שטויות =] ממש נהינתי..

ואחרי זה, אחרי כל הכיף והשטויות והבלאגנים, נשארתי עם חברה שלי מהכיתה, חיכיתי איתה לאוטובוס ואז עליתי הבייתה. ודיברנו בינתיים. סיפרתי לה דברים ממש אישיים. אני דיי מתחרטת על זה, אם להגיד את האמת.. סיפרתי לה שניסיתי להתאבד פעם. סיפרתי לה על החברה הכי טובה שלי לשעבר, אותה ילדה שאני מתכוונת לחפור לכם עליה כל-כך, שכבר לא תוכלו לסבול את זה P:

סיפרתי לה הרבה דברים אישיים, ובסוף הגיע האוטובוס והיא נסעה.

זה היה היום שלי, אם כבר לא מחשיבים את ההיסטריה של אמא שלי, שקיבלה סופסוף את החדר שהיא כל-כך חיכתה לו. ציפיתי שהיא תהיה שמחה, אבל את אמא שלי זה בלתי אפשרי לרצות. אז בסוף המיטה הגיעה בלי ארגז-מצעים. אז מה? זה אומר שצריך להיכנס להיסטריה?? ><"

בכל מקרה, היה לי ערב מבאס והיום בבוקר החלטתי לא ללכת לבית-ספר..

אני יודעת שהפוסט הזה יצא שטוח כזה, לא הפוסט שהייתי רוצה להוציא בתור הפוסט השני שלי, אבל נראה לי שפשוט קשה לי להיפתח כל-כך מהר.

אני עוד אעבוד על זה, ובינתיים- שיהיה לכם יום טוב ^^