אשת חיל מי ימצא

זה שכשאת מגישה עבודה, את בטוחה כמובן שהיא בינונית להחריד,

ואז כשאת מקבלת ציון מעלף את בטוחה שנפלה טעות, ושלא ייתכן שמדובר בעבודה שלך,

ואת אפילו הולכת למרצה שבדק את העבודה, כדי לבקש לראות את העבודה - עלאק בשביל לקרוא את ההערות-  

את מבקשת את זה כדי לוודא שהציון שרשום עליה הוא זה שהיה כתוב בהודעת המייל.

וזה שכשסוף סוף הרשית לעצמך לשמוח, את מספרת לכמה חברות בעבודה, שליוו אותך בייסורים של לכתוב את העבודה

מתוך הדיכאון, ומיד מציפים אותך רגשות אשם על שהעזת להשוויץ, כי למי בכלל אכפת מעבודה קטנה כזו, ובטח כל האחרות

היו שומרות מידע כזה לעצמן, כי ההצלחות שלהן הרבה יותר גדולות מאיזו עבודה סמינריונית מסריחה.

וזה כשאת הולכת וכותבת על זה פוסט בבלוג, ומאשימה את עצמך גם בהפרעת נפש.

(* הפוסט נכתב בלשון אישה, והלוואי והוא היה מתייחס לשני המינים)