כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב איך השתנו לי החיים בעקבות הציפרלקס, וכמה הכדור הקטן הזה מופלא.
אבל הרבה יותר מעניין זה שלפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לדיכאון.
לפעמים מוזרה לי האישה הזו עם המצב רוח הטוב, והרצון בקרבה וחברה של אנשים. כלומר, אני עדיין מחזיקה בדעה פחות או יותר שלילית על עצמי, עדיין מפחדת מהעולם, ומעדיפה באופן כללי להימנע, אבל המצב רוח טוב, אין התקפי חרדה כמעט בכלל, ולפעמים אני אפילו מסוגלת לאהוב את עצמי קצת, ולהניח לי פשוט לחיות בשקט.
ואז כאילו מעבר למסך של השפעת הכדור, עולה הקול של הדיכאון שמבקש לחזור לביקור. קשה להסביר את זה במילים, אבל בא לי שיכאב לי. בא לי לבכות. בא לי להסתגר בחדר, במיטה בחושך ובמזגן ולא לרצות לעשות כלום.
והיום הוא מן יום כזה. אז ניצלתי את האפשרות שיש לי לעבוד מהבית, ונשארתי בפיג'מה בבית. כדי שיהיה לי כמה שפחות מגע ותהיה כמה שפחות תקשורת עם אנשים. היום אני לא יכולה לסבול אותם. לא בא לי לבחור מה ללבוש, ולא בא לי לנסוע באוטובוס, ובטח לא בא לי להזיע ברגל. ולא בא לי לפגוש את החברים מהעבודה שאני מאד אוהבת אותם ואת חברתם. ולא בא לי על הסמול טוק, ולא בא לי להגיד שלום לאיש מהמקום שאנחנו אוכלים בו צהרים או למזכירה במשרד.
ולא בא לי שיפנו אליי ויספרו לי משהו או יבקשו ממני משהו או ישאלו אותי שאלה.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
