אז לפני שאשמע כפרסומת מהלכת לנוגדי דיכאון - הנה הגיעה הירידה.
בפעם הראשונה מאז התחלתי עם הציפרלקס, היו לי יומיים של דאון. בלי חשק לעשות שומדבר, כולל לא לצאת מהבית, ירידה רצינית ביכולת לתקשר עם אנשים, וחוסר רצון כללי לעשות משהו שהוא לא לקרוא ספר או לראות טלויזיה. או לאכול. (לא הומצאה המחלה ו/או המצב הנפשי שיעלים לי את התיאבון).
עכשיו, אני יודעת, וגם כתבתי כאן, שברור לי שלא מדובר בקסם. ושאני לא אהפוך להיות אדם שונה לחלוטין - אבל אני מודה שקצת התחלתי לחשוב שכן. ואולי בגלל זה התאכזבתי מהמצב רוח שנפל עליי. או אולי אפילו קצת חששתי, שאם גם הכדורים לא עוזרים, אז זה רק אני והאופי המחורבן שלי.
ובכל זאת, אני מנסה לקחת את עצמי שנייה בידים, להתאפס ולחשוב מה באמת קרה כאן.
קודם כל, ברמה הכימית, יש בהחלט אפשרות שיצרתי לעצמי בעיה בגלל שתייה יחסית מרובה בחג. אני יודעת שלא אמורים לשתות אלכוהול בעת השימוש בתרופה, אבל מכיוון שוהרופאה אמרה שאני לא חייבת לחדול מהשתיה לחלוטין, הרשיתי לעצמי קצת להתפרע בסופ"ש - בדיעבד כנראה לא בכמויות שהרופאה ראתה לנגד עיניה כשאמרה לי שאפשר לשתות מדי פעם.
חוץ מזה, זה שוב העניין עם העבודה. מאז שהגשתי את הסמינר, הרשתי לעצמי לרכב קצת יותר מדי על גלי שביעות הרצון העצמית שלי מסיום המשימה, וקצת הזנחתי את העבודה. אמרתי לעצמי שמקסימום אני אעבוד קצת בפסח, למרות שאני יודעת היטב כמה קשה לי לעבוד מהבית. והנה הגיע פסח, וימי החופש שלי נהרסים כמעט לפני שהתחילו בגלל המחשבה על העבודה שאני אמורה לעשות ולא בא לי. ואז מגיעים רגשות האשם על זה שלא בא לי. על זה שהעבודה שלי לא חשובה לי מספיק כדי לעבוד בה בחדווה גם בחג.
אני חושבת שהמון דובר על הנזקים שהצגת הגוף הנשי בתקשורת עושה לתפיסת היופי ודימוי הגוף שלנו - אבל לא מספיק מדובר על הנזקים שעושה האופן בו מציגים אנשים עובדים לתפיסה של עצמנו כעובדות וכעובדים. כן כן. בכל סדרות הטלוויזיה מוצגת דמות העובד האידיאלי: כזה שהעבודה היא הגשמת הייעוד שלו, שלא מבחין בין החיים הפרטיים לבין העבודה, ושבאופן כללי העבודה שלו מורכבת משיאים מקצועיים ורגשיים, האחד עולה על קודמו. רק לשם הדוגמא, וממש על קצה המזלג - זה בדיוק המצב בהאוס, האנטומיה של גריי, כל סדרות המשטרה שאתן מכירות (ובמיוחד CSI), כל סדרות עורכי הדין שאתן מכירות (ובמיוחד -האישה הטובה), MAD MEN, וכן הלאה.
ואני? אני בכלל לא בטוחה שהעבודה שלי או המקצוע שלי מגשימים את הייעוד שלי (שרק השם יודעת מהו). ולעיתים נדירות הריגוש שלי בחיים נובע ממקום העבודה. חשוב לי מאד להצליח בעבודתי, אבל לעיתים אני מרגישה שלא מהסיבות הנכונות. לפעמים אני מרגישה שמסביבי כולם מחויבים מאד למטרות מסוימות, ואני לכל היותר מחויבת לכך שיחשבו עלי שאני טובה.
אני מסוגלת לבזבז המון זמן בעבודה בגלישה ברשת או בהפסקות קפה וסיגריות, ולמרות שכשאני בסופו של דבר עובדת יש לי הספק לא רע, אני תמיד מרגישה שאם הייתי באמת מתרכזת רק בעבודה, הייתי יכולה להשיג כל כך הרבה יותר. אני תמיד משווה את עצמי לעבודתם של אחרים, ותמיד מפסידה בהשוואות האלה.
ואם כבר מדברים על סדרות עורכי דין - לכולם מזמן ברור שעבודתם של עורכי הדין ממש לא דומה למה שמוצג בטלוויזיה, אבל בעיקר מתייחסים בהקשר הזה לזריזות של ההליכים, אולי למידת העניין שיש בכל תיק ותיק, לחיצוניות של אולמות בית המשפט או לבושם של עורכי הדין.
לא מדברים על קשיים אחרים - למשל על איך זה לחיות במלחמה בלתי פוסקת. בעולם תוקפני של שני צדדים, אחד נגד השני, ובד"כ צד אחד מנצח ושני שמפסיד. ועל איך זה להיות אישה בתוך כל הסיפור הזה. אני נזהרת מלומר כאן משהו גורף לגבי נשים. ברור לי שנשים רבות יכולות להפיק הנאה מההליך האדברסרי. גם פגשתי במספר לא מבוטל של נשים כאלה במהלך הקריירה שלי (בהסתייגות שגם לגבי ניתן לטעות ולחשוב שאני נהנית מזה, כך שאי אפשר באמת לדעת).
אני לא ממש נהנית מזה. ולא משנה עד כמה אני חושבת שהצד שלי צודק. שנים חשבתי שזה בגלל שאני פחדנית. מפחדת מהפסד, מפחדת מביקורת, מפחדת מזה שלא אוהבים אותי ולא נחמדים אליי. בזמן האחרון, בין היתר לאחר שהתנסיתי לראשונה בעבודה ובהתנדבות מסוג שונה לחלוטין, אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא רק זה. כלומר, שאולי העובדה שאני כל אלה (לא אוהבת להפסיד, מפחדת שלא יאהבו אותי וכולי) היא לא העניין העיקרי. אולי העניין העיקרי הוא שיש דרכים אחרות לבצע עבודה בעולם הזה. לא רק בשיטה של שני צדדים למתרס. והדרכים האלו עשויות יותר להתאים לי. לא יודעת. כי גם אם אקבל את ההסבר הזה, זה עדיין לא מסביר לגמרי את הרתיעה שלי מהעבודה. את חוסר היכולת שלי להסתער עליה בכל הכוח ועם כל הלב.
כינוי:
מיס ביהייב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
