אשת חיל מי ימצא

המון מילים נכתבו על האירוע המכונה "המין הקבוצתי בבוגרשוב". כל כך הרבה מילים שכנראה אין לי משהו מקורי או חכם יותר להוסיף עליהן, ולכן כנראה אין יותר מדי כוח לקרוא עוד על הנושא. ועדיין, אני מרגישה צורך לעשות זאת. אולי מכיוון שהדברים גם מתקשרים אצלי, בדרך עקיפה שאני מקווה שאצליח להסביר, לאותו אירוע שסיפרתי עליו באחד הפוסטים הקודמים, בו "הואשמתי" בהתנשאות על האוכלוסיה שפוקדת את המקום שאני מתנדבת בו.

אז קודם כל - קישור לדברים שהכי הסכמתי איתם. נעמה כרמי מפנה את הזרקור אל הנערים שהשתתפו באירוע, ואת נקודת המבט הזו אני לחלוטין חולקת איתה. השאלה המשפטית, האם מדובר באונס כפי שטוענים חלק מהכותבים, או מעשה מגונה בפומבי, כפי שטוענת המשטרה, אינה הנקודת החשובה במקרה הזה, גם לדעתי. במיוחד עכשיו, כשהשאלה הזו מסתבכת אף יותר, לכאורה, נוכח ה"נסיבות" החדשות שהתגלו, לפיהן האישה היא נערת ליווי, פרוצה, יצאנית זונה, והיא עצמה טוענת שהמעשים נעשו בהסכמתה המלאה, ואפילו ביוזמתה.

ממילא אי אפשר באמת להכריע בשאלה המשפטית הזו, על סמך דיווחי המשטרה או מי ממשתתפי האירוע או העדים לו, כפי שהם מתווכים אלינו באמצעי התקשורת. כן מעניין לראות, בהקשר הזה, כמה מקום נותנת התקשורת, והציבור, כפי שמשתקף בטוקבקים לכתבות השונות, להסכמתה של האישה, בניגוד מוחלט לאמון המסויג שניתן בד"כ לאותה הסכמה ממש, כאשר נטען שהיא *לא* ניתנה.

התפנית הזו בעלילה, כן מחדדת קונפליקט מסוים, שהיה קיים בסיפור עוד מתחילתו. והוא שאלת קיומו של רצון חופשי אצל אותה אישה, תחת השפעת אלכוהול או סמים, וגם בהעדרם של אלו - באותן נסיבות חיים קשות שכולם כותבים עליהם, שהן כנראה שהובילו את אותה אישה לעסוק בזנות, וגם לאותה סיטואציה של "מין קבוצתי" בים.

כבר בדיווחים הראשונים נטען שהאישה אמרה לעדים שהיו בחוף שהמעשים נעשים בהסכמתה, והנה עכשיו, אם להאמין לדיווחים, טרחה האישה והגיעה מיוזמתה אל המשטרה, כדי להבהיר את אותם הדברים בדיוק. אני נתקלת בהתנהגות כזו ממש במקום שאני מתנדבת בו. בשם הפרטיות (של פוקדי המקום ושלי) לא ארחיב יותר מדי, אבל בקצרה אספר שמדובר באוכלוסיה ממעמד סוציאקונומי מאד נמוך, מה שנקרא "נוער בסיכון". ואני מודה, שמיד כששמעתי את הדיווחים על המקרה בבוגרשוב, חשבתי על הבנות משם. ידעתי שרבות מהן, גם אם אינן זונות (ומרביתן המוחלט לא), יכולות בהחלט להיקלע לסיטואציה שתוארה בכתבות. התפללתי שזו לא אף אחת מהן. גם ההכחשה שמדובר במעשה מנוגד לרצון מסתדרת לי מאד עם ההיכרות איתן. קל לראות איך אשליית הרצון החופשי מהווה מנגנון הגנה מאד חזק ויעיל. כמו לכולנו, גם לנשים האלה חשוב הכבוד העצמי ושמירה על שליטה וכוח, גם אם לצופה מהצד ברור שהם לא קיימים. אני רואה אותן מספרות לעצמן סיפורים על בחירה, על חופש מיני, על אהבה, במקום שאני לא רואה שהם קיימים. 

ואני חושבת שבדיוק בנקודה הזו נכנסת התוכחה של אותה בחורה מישיבת צוות המתנדבים. על ההנחה שלי שרע להן, ואם נדמה להן שטוב להן אז זו תודעה כוזבת. שיהיה להן יותר טוב אם הן יהיו כמוני. ועכשיו אני חושבת שהיא אולי לא לגמרי טעתה. כי הדברים יותר מורכבים. כי לפעמים הן אולי מספרות לעצמן שטוב להן, אבל זה מספיק טוב. ולפעמים מבין הפח והפחת, מה שיש להן זה יותר טוב.

אז נכון, שיש דברים שאובייקטיבית הם גרועים. על זה אני לא מוותרת. מתוך זה שאני אישה, אני חושבת שלבצע אקט מיני בחוף הים עם חבורת נערים, בצהרי היום, בתשלום כזה או אחר, זה משהו לא טוב. שהייתי שמחה אם אף אישה לא הייתה צריכה לעולם לעבור אותו. אבל אני מוכנה לקבל את האפשרות שאותה אישה, כפי שהיא היום, עם משא החיים שלה, שאני לא מכירה, אומרת שהיא רצתה את מה שקרה שם, וקשה לי לבטל באופן אוטומטי את הרצון הזה שלה, גם כשאני יודעת שכנראה מקורו בהיעדרן של אפשרויות אחרות טובות יותר. זה מרגיש לי לא נכון. מוסיף חטא על פשע.

אבל מה כן? כאן אני כבר חוזרת לדברים החכמים של נעמה כרמי. למעשה של הנערים האלה, "בני הטובים", אין שום הצדקה.

אני חושבת שכל הורה צריך לחשוב היטב איך הוא מחנך את הילדים שלו שמה שהנערים האלה עשו זה ממש לא מין קבוצתי. כי למעשים שנעשו בחוף בוגרשוב אין שום קשר ליחסי מין. וכל הורה צריך לחשוב איך הוא מתגבר על התודעה המעוותת שיוצרים סרטי הפורנו שהילדים שלו יראו הרבה יותר מוקדם ממה שנדמה לו, ואיך הוא גורם להם להיות כאלו שלא רק לעולם לא יבצעו כאלו מעשים, אלא גם לא יעמדו מהצד כשהם מתבצעים.

משימה לא פשוטה.  

 * והנה עוד משהו שקראתי אחרי שכבר פורסם הפוסט.

את הפוסט הזה תכננתי לייחד לטוויטר וקורותי שם, אלא שמפאת אירוע משמח, הוא יידחה למועד מאוחר יותר.

אחותי הקטנה מתחתנת.

קוראותי הותיקות (עוד מעט הבלוג בן שנה!) אולי זוכרות שאני מאורסת די הרבה זמן. 4 שנים ו- 4 חודשים, ליתר דיוק. השאלה למה לא התחתנו היא שאלה שקשה לי מאד לתת עליה תשובה חד משמעית. אבל יכול להיות מעניין למנות לרגע את הסיבות שעלו במהלך השנים:

1. אני לא רוצה להתחתן בטקס דתי כדי לא לתת יד למוסד הרבנות בישראל, ולא להזקק למוסד הזה, חלילה, אם אתגרש.

2. מלחיץ אותי להיות במרכז של אירוע גדול בדמותו של אירוע החתונה, כפי שנהוג לחגוג בישראל בשנים האחרונות.

3. הפקת חתונה - גדולה כקטנה, מצריכה משאבים כלכליים שאין לנו. ההורים שלי יכולים, אולי, לכסות חצי מעלות של חתונה ממוצעת, אבל ההורים של ש' לא ישלימו את המחצית הנותרת, מה שלפי כל החישובים שערכנו יותיר אותנו בסופו של יום עם אפס מתנות ועם סכום נכבד לספוג מהחסכונות שאין לנו ממש.

4. הפקת החתונה תעורר מתחים וריבים משפחתיים ואולי אפילו ריבים ביני לבין ש' שאין לי כוח להתמודד איתם.

5 הצורך לעסוק בסעיפים 3+4 דלעיל בהקשר לחתונה מוציא לי את כל הרוח מהמפרשים.

6. אין לי זמן להפיק את האירוע (נכון לפחות למקום העבודה הקודם שלי).

7. אולי ש' הוא לא האדם שאני באמת רוצה להתחתן איתו?

8. למה צריך בכלל חתונה? מספיק שנהיה ביחד כל עוד טוב לנו. בשביל מי הטקס הזה? בשביל המשפחה? בשביל השיקים? כי אם כן - ראה סעיף 5 לעיל.

9. כי בטח לא יהיה מוצלח, ולא ירקדו, ואני לא אצליח לשחרר מהכל וגם להנות מכל העניין.

10. כי ההחלטה להתחתן סיפקה  לי את "גמירות הדעת" הדרושה לי לגבי הזוגיות שלנו, את אותה הצהרה, שלי ושלו, שאנחנו רוצים, לפחות בנתיים, להיות יחד. אני לא צריכה את הטקס.

ומה מנגד? למה כן?

1. כי ש' רוצה

2. כי צריך לחגוג אירועים משמחים כשיש.

3. בשביל ההזדמנות להיות כלה יפה.

4. כי אולי הטקס הזה יעזור לי "להתקדם" הלאה. להפסיק להרגיש כמו ילדה שלא צריכה להחליט עדיין מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה.

5. כי לא צריך לעשות עניין גדול מכל דבר. אפשר לארגן מסיבה יפה לא גדולה מדי, לא מלחיצה מדי, לא יקרה מדי, רק עם אנשים שאני אוהבת.

6. כי בין לבין כל ההתלבטויות, אני כן בוחרת להיות עם ש'. כבר 7 שנים כמעט, ונראה שאנחנו צולחים את המהמורות והקשיים.

7. כי הרבה אנשים, שאת דעתם אני מעריכה, אמרו שיש הבדל, לטובה, בלהיות נשואים.

כך או כך, בשנים האחרונות רשימת הלא ניצחה. ואני רוב הזמן לא ממש חושבת על זה, אבל לפעמים כן. למשל כשהתחלתי לקחת את הכדורים, קיוויתי

שהם יפיחו בי איזו רוח קרב ויבוא לי לארגן חתונה. וכשעזבתי את מקום העבודה הקודם, קיוויתי שיתפנה לי זמן ואולי אז ארצה בחתונה.

אבל בנתיים עדיין לא.

ותמיד חשבתי ש"המבחן" האמיתי יהיה כשאחותי תודיע שהיא מתחתנת. שאם אז אחוש תחושה של החמצה, אז אדע שבכל זאת זה יותר חשוב לי ממה שחשבתי. והנה, זה הגיע. ומה הרגשתי? במסגרת מנעד הרגשות המוגבל שלי בימים אלה, אני חושבת שהרגשתי רק שמחה. אני אוהבת את בן הזוג שלה, וחושבת שיהיה להם טוב יחד. ואני פשוט שמחה בשבילם. ושמחה לקראת הארגונים של החתונה המתקרבת - שכל עוד היא לא שלי אני מאד מתרגשת לקחת בה חלק, ויעידו על כך שלל חברותי שבשמחה רבה לקחתי כל חלק שניתן לי בארגוני החתונה שלהן.

כן, אני מודה. אני אוהבת חתונות. רק לא את שלי.

ש' לעומת זאת לקח את זה הרבה יותר קשה. "אבל ילדים אנחנו נעשה לפניהם!" הייתה תגובתו המדוייקת. (we'll see about that)

עודדתי אותו שלהפך, זה רק יוריד מאיתנו את הלחץ (שלא קיים) לעשות חתונה גדולה, ואחרי שכל הבלאגן ייגמר נוכל, אם נרצה, לעשות לנו חתונה קטנה בחצר. אמרתי ולא ממש האמנתי לעצמי.

מה השורה התחתונה? אין לי מושג. הרי בניגוד לילדים, לא להתחתן זו החלטה לגמרי הפיכה. בכל עת שארצה, אוכל לעשות זאת. אולי לא בשנה הקרובה, או בטווח מסוים של ריחוק סביר מהחתונה של אחותי, אבל היי - היו לי 4 שנים להתחתן מתי שארצה, בטח לא דחוף לי לעשות את זה עכשיו.

ואולי לא אהיה יפה וצעירה בחתונתי כמו שהייתי יכולה להיות לו התחתנתי בגיל 28, ולכל החברים כבר יש ילדים ובייביסיטר על הראש - אבל אני הרי יודעת שכל זה לא ממש משנה. ובכל זאת ישר היה לי דחוף לכתוב את הפוסט הזה, שיכול להיקרא קצת כאילו אני אומרת שלא איכפת לי כשאיכפת לי מאד.

ואולי לכן יש תובנות אחרות?