מאתיים טיפות של אושר

רגוע ומשעמם. כבר צפיתי באיזה חמישה פרקי סופרנוס. בקרוב אסיים את כל הסדרה ואז אצטרך לחשוב על משהו אחר שיעביר לי את הזמן. גם עוד מעט אסיים שוב לקרוא את צילה של הרוח. חייבת למצוא ספרים חדשים, יש המלצות למישהו?

באייטיונס נוט'ינג אלס מאטרס מנגן, ואני נהנית.

רק עצוב לי שהחבר שלי לא כאן כדי לחלוק איתי את הרגע הזה.

עצוב לי גם שהיום ניסיתי לדבר עם אחי על וסת (ואח"כ גם עם אבי), סתם כדי לעורר אותם לנושא באופן כללי. לנסות להעביר להם שלא צריך להתבייש בזה. כרגע אני מתחילה ביישום שיטת ריקון וסת, שאחרי אימון בה שולטים בוסת כמו בפיפי. אבי הזכיר את זה מול אחי והאחרון החל להתפקע מצחוק, צחוק מתגלגל ומלגלג שלא שמעתי ממנו זה שנים. הוא חושב שאני מרגישה שייכת לאיזו כת או ששוטפים לי את המוח. הייתי בהלם כשהוא אמר לי את זה.

אבא שלי סתם חושב שיש לי שטויות בראש.

ואני רק רוצה את אמא.

אתם רואים, החיים לא דבש כשאין אמא. אין מי שיקשיב. אמא הייתה מחליפה מולי תחבושות בשירותים כשהייתי קטנה, והיינו מדברות תוך כדי, כאילו שהדם שרואים על התחבושת זה הדבר הכי טבעי בעולם. וזה לא בכאילו, זה באמת הכי טבעי ולא מגעיל בעולם.

רק חבל שאף אחד אחר לא רואה את זה ככה.

ולגברים שלא מבינים: תחשבו שכל החיים שלכם היו נגעלים מהזרע שלכם והיו נמנעים מלדבר איתכם עליו כשהיו לכם שאלות מה זה. כל החיים שלכם.

עכשיו קחו את ההרגשה הזו, שלא מקבלים אתכם, ותוסיפו לזה את אותה התחושה פי מאה, כי מה לעשות שבלי המחזור שלי, שהוסת היא חלק ממנו, לא היו בעולם הזה בני אדם שבכלל יוכלו לדון בנושא (או לא לדון). תחשבו שלא מקבלים בעצם את מיניותכם, שאין לכם שליטה על מה שקורה לכם בה, ועדיין מתייחסים למה שקורה לכם בגועל, או במקרה הטוב בשתיקה.

יש פה ושם גם אמהות שעדיין מתכחשות לנושא.

למה, למה זה צריך להיות ככה?

הלוואי שאמא הייתה פה. היא הייתה יודעת מה לעשות.