מאתיים טיפות של אושר

כל כך מהר הכל עובר, זז, משתנה. בחודש וחצי האחרונים הספקתי לסיים חצי שנה מועדפת, לטוס לחו"ל, לשבור את האצבע, שהאצבע תתאחה עקום, לטפל באלף ואחד סידורים, כמעט להיפרד מהחבר, לחזור אל החבר, לתכנן חצי שנה ביחד, לתכנן מעבר דירה לב"ש, שבה אתחיל ללמוד הנדסה ביו-רפואית, לשמוע כמה אני חננה שאני מתחילה ללמוד את זה (היום משתמשים במשפט: "אז כנראה שאת מאוד חכמה..", "חננה אתם מתכוונים...").

לתכנן סעודה משפחתית ראשונה מזה כמה שנים שבה כל המשפחה אכן תנכח בה (3 אנשים), לבטל אותה כי אנחנו מוזמנים במקום אחר. עכשיו רק צריכה להכין את הסלמון.. :)

אני לא יודעת מה יהיה עם חבר שלי. הוא מנוכר קצת, כנראה עדיין חושש שלא אוכל לעמוד בהבטחה שלי שלא אתן לו שירגיש לבד. הנה החג רציתי להזמין אותו וידעתי פשוט שאבא שלי יתנגד. פה מדובר על משהו שמערב עוד מישהו שממש מתנגד לקיום שלו, אז זו בעיה. אז פשוט לא הצעתי. והוא גם לא מציע לי לראות את המשפחה שלו ואף שבטח יש עוד סיבות, אני לא יכולה שלא לחשוב שאחת מהן היא שמאצלי לא רוצים לראות אותו. וזה מצחיק: כי אבא שלי רק איחל בשבילי שאנחת על מישהו כמוהו. אולי טיפה יותר צעיר, אבל ממש כמוהו. ואז הוא מתחיל לבלבל לי את המוח שהבחור מבוגר מדי בשבילי ושהוא ילחץ אותי להתחתן איתו ושחבל. פעם ראשונה שאבא שלי מעדיף בזבוז זמן (כהגדרתו לזמן שבו אני יותר אתנסה ולא אסגר על מישהו אחד), על פני חסכון בזמן.

אולי כדאי לי לארגן מפגש קירוב איתו ועם אחי? אולי זה יעזור לקרב טיפה את הלבבות?

לגבי המעבר לב"ש, אני בסה"כ די מתרגשת. דירה חדשה, חברים חדשים, לימודים מאתגרים, מציאות חדשה. הכל חדש ונקי ומיוחד. גם אם אני כבר לא ילדה קטנה, גם אם אני כבר מאלה שיכולים לצפות את הקשיים כי חוו משהו דומה. עדיין - זה חדש ורענן. ואני אזכה לגור מחוץ לבית ולשלם רק על חשמל ומים! בתמורה אתנדב בתכנית "הדירות הפתוחות" שבמסגרתה אתה מקבל דירה ולא משלם כלום חוץ מחשמל וגז (לפעמים אפשר להתקין בלון גז ואז זה יותר זול).

בתכנית עצמה אתה מתנדב עם ילדים בד"כ וזה במתנ"סים בשכונה שבה אתה גר. הדירות הן בשכונות הקרובות לאוני' ואמרו לי שאיפה שאהיה זה 5 דקות ממרכז הספורט, שהוא 2 דקות מהכניסה לאוני' עצמה :) אתה עוזר לילדים בכל מיני תחומים. מלמד אותם דברים חדשים או סתם עוזר בש"ב. שבוע לפני תחילת הלימודים באים לשבוע הכנה שמלמד קצת איך להדריך, איך להתמודד עם קונפליקטים ומצבים שהילד לא משתף פעולה, או כשיש חרם או ריבים. ותמיד יש לך גם רכז ראשי שעוזר אם אתה נתקע. לדעתי אלו כלים חשובים שיכולים לעזור לי גם בהמשך החיים, כשיהיו לי ילדים משלי. לצערי שכחתי איך זה להיות ילדה וגם זה שונה כשאתה צריך לכוון את הילד ולא פשוט להיות מובל/זורם עם החיים שלך והמשחקים שלך..

בקיצור, מקווה לטוב ולמרות דכאונות קלים, מהלחץ וטיפה מהיחס של בן הזוג, אני אופטימית. :)

נשיקות!