עוד יומיים מתחיל סמסטר, וביום חמישי כבר יש מועד ב' אחרון בביוכימיה. אני מתכחשת אליו. בחרתי במקום זה לכתוב על הצורך הנואש שלי בתשומת לב. נואש כל כך שאנסה ליזום כל מפגש חברתי, שאשתה אפילו. שאראה מיליון פרקים של הוחלפו בלידתן רק כדי לא לחשוב על הבחור שאמור לתת לי את הצומי הזה.
למה בחור צריך לתת לי צומי? למה בחורות אחרות מסתדרות יפה מאוד עם בחור שנעלם להן ולא מגיבות בכאלו עצבים ומתקשות לישון בלילה? אני לוקחת דברים קשה, כך אומרים לי. אבל הם לא אומרים איך לא לקחת קשה. אני יודעת שאני מתבכיינת עכשיו, אבל אפילו כאן מודגש הצורך הענק שלי בצומי. אני יכולה להאשים את המוות של אמא שלי בזה. אבל מה זה משנה מה הסיבה, משנה שצריך לתקן את זה. אני רואה שאבא שואב ממני כמויות של תשומת לב בהתחשב בכך שהרבה הורים בקושי מדברים פעם בשבוע עם הילד שלהם. בעבר הייתי מסננת אותו והרגשתי יותר שלמה. היום אין לי לב לסנן אותו. אני מעריכה אותו יותר וגם רחוקה יותר. אולי ממנו למדתי שבקשר זוגי בן הזוג צריך לתת לי המון תשומת לב וכשזה לא מתקיים, להיעלב והלסתגר בקונכיה שלי? ועכשיו אני לא יודעת להבדיל בין מישהו שמעוניין בי אבל כרגע יש לו פחות אפשרות להעניק את הצומי לבין מישהו שפשוט לא מעוניין בי.
בבית ההורים אין לי הרבה חברים בסביבה. לאחת יש חבר המון זמן וכבר לא רואים אותה הרבה. היא תמיד איתו בסופשים כשהוא כאן. לאחרת גם יש חבר אבל איתה גם אין לי הרבה קשר, ו.. זהו. אני מנסה עכשיו לארגן מפגש של החבר'ה מב"ש שחזרו למרכז. מקווה שמישהו מהם ירצה שניפגש ושאפילו יסכימו לקחת אותי כיוון אחד..
כשיימאס לי לחפש חברים בפייסבוק וחזור ללראות פרק והלוך לעוד איזה פוסט מיואש בישרא, אלך ללמוד ביוכימיה...
שבת שלום חברים,
מורנייה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come