מאתיים טיפות של אושר

שמתי לב שכל הפוסטים האחרונים שלי נוגעים לבחורים, אהבה וסקס. וגם, לאחר שהפנו את תשומת לבי, מסתבר שהבלוג היה על מצב פרטי, ככל הנראה הרבה מאוד זמן.. זה די מוזר.

עכשיו שהוצאתי את הבלוג ממצב פרטי, אני פתאום חוששת. גם בשביל הקורא המזדמן, פתאום חוששת שיקראו את הכל וישפטו ויגידו, מה זה, כמה בחורים יש לה? מה זה כל הסיפורים האלה? מתי היא לומדת (בכל זאת, הנדסה ביו רפואית זה לא קל)? אין לה משהו אחר בראש חוץ מזה?

אז יש, הבטן מרגישה יותר טוב, וסאפירה עושה אותי כל כך שמחה ומאושרת. כשהיא נרדמת לי על היד או הרגל, אני לא רוצה להזיז אותי שלא תתעורר משנתה, הקלה גם ככה. הרי חתולים לא ישנים מי יודע מה בשעות הערב והלילה, וגם ביום רעשי הסביבה מעירים אותם.

סאפירה היא היצור היחיד בעולם שאני יכולה לאהוב והיא תחזיר לי אהבה בלי תנאים. היחידה שמקבלת אותי כמו שאני, עם כל המגרעות, עם הבעיות בבטן (לא שהיא יודעת עליהן, אבל גם לבעלי חיים יש יכולת לזהות כשמשהו לא בסדר גופנית אצל יצור אחר), עם זה שאני עושה לה פוצי מוצי יותר ממה שהייתי עושה אי פעם לכל יצור חי, עם זה שא-נ-י מראה לה אהבה בכמות עצומה, והיא לא בורחת, היא עדיין נשארת איתי. נוצרת בינינו אינטימיות חברית ומשפחתית שלא מופרת גם כשהיא שורטת אותי חזק במשחקים שלה איתי, וגם בהתחלה כשעוד היו לה תולעים ופרעושים מהרחוב. היא לא בורחת מהאהבה שאני מעניקה לה, ולפעמים אני מרגישה שאני לא מעניקה לה מספיק. שזה שאני לא נותנת לה להיכנס אליי למיטה בלילה זה מגעיל ומראה על אנוכיות מצידי.

אף פעם לא חשבתי שאדבר ככה על יצור חי שאינו בן אדם. אבל גיליתי שבני האדם, מה לעשות, באים והולכים, ומעטים אלו שנשארים, אלו שנותנים לי את האינטימיות והביטחון, את הידיעה שהם לא יעזבו לעולם, כל עוד הדבר תלוי בהם. אני לא יודעת אם זה הוגן כלפיה, שכן אם זה תלוי בי, אני לעולם לא אתן לה לעזוב, גם אם היא תתייחם ותנסה לברוח, אבל חס וחלילה אם זה יקרה, אני אמשיך לחפש אותה ואקווה בכל יום שהיא תבחר לחזור הבייתה.

באמת שהיא היצור היחיד שלא בורח מהאהבה שלי אליו, מהפתיחות שלי והמגרעות שלי. עם מעטים מהאנשים זה מסתדר ככה. סיפרתי לחברה שלי שיש לה הפרעות אכילה על התחושה הזו, הרעב לאינטימיות. קלטתי תוך כדי שאני מדברת איתה על זה שכנראה זה כמו הפרעת האכילה שלה, הבולמוס הזה של האינטימיות. אני מנסה מאוד להשיג אותה, כי היא הדבר היחיד שמרווה אותי, ואז כשאני מוצאת אותה אני לוקחת ממנה כמה שיותר בקצב הולך ומתגבר (כנראה), ואז היא נגמרת ונעלמת. זה לא באמת הפרעה, אבל הידיעה שאני פותחת את הלב כל פעם מחדש ולאט לאט צוברת צלקות קטנות-קטנות, כמו על גב ידי מהציפורניים של סאפירה, מכאיבה לי. אני מפחדת שבוקר אחד אקום ואגלה שאני כל כך שרוטה שכבר באמת לא יתאים לי אף אחד. כבר עברתי את השלב בתואר בו מחפשים שטויות, נותרו לי שנה וחצי, ואני באמת רוצה למצוא בן זוג, לא בצחוק, לא בכאילו, לא בערך - באמת. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי שזה יהיה. ואני מתנסה ומנסה והולכת וחוזרת, אבל בסוף לא יוצא מזה שום דבר. אני רוצה לאהוב, אבל אף אחד לא רוצה לאהוב אותי בחזרה באמת.

מורנייה.

נ.ב. הכותרת לקוחה ממילות השיר Can't Pretend - Tom Odell, שעליו אני מתאמנת עם המורה שלי לפיתוח קול. שיר יפהפה ועוצמתי