מאתיים טיפות של אושר

התעמתות עם הפחד. הגיע הזמן שאחרי 16 שנה אתמודד איתו ואפסיק להתכחש לקיומו. עברתי דברים הרבה יותר גרועים.

כלב נובח לא נושך, מסקנתי מדבריי נציבות הקבילות באוניברסיטה.

מפחדת מהטירוף בעיניי המטרידנים, פן יתקפו אותי, כמו שקרה בכיתה ב'. - 3 פעמים יותם סחייק, פעם אחת (שלא במודע) עם הדפוק מהאוניברסיטה.

מפחדת מנטישה, קצת פחות משהייתי, אבל עדיין. - כעסתי על אמא שנטשה, אבל למדתי לקבל את הכעס, כמו גם את זה הפחד הלא הגיוני הזה. למדתי לקבל שאנשים באים והולכים, והפסקתי להימנע מקשרים רק כדי לא לראות אותם הולכים ממני.

קצת פחד מעכבישים, פעם ממש פחדתי. - ננשכתי ואני בסדר.

פחד מנחשים, אבל נראה לי שכשאתאבן מולם הם יבהו בי עד שילכו. - לא יצא לי לראות נחש בחיי, חוץ מאחד כחיית מחמד, איזה בזבוז של אנרגיה.

פחד מאכזריות. כולל ציניות, מרמור, מכות ב'צחוק' ומכות באמת. - קרב מגע.

פחד מאינטימיות - קשה לי להתרכז בעצמי כשמישהו מענג אותי. מרגיש לי גובל באכזריות כשאני מרשה לעצמי להיות במרכז, ושכל השאר זניחים, כולל הוא עצמו. הוא לא זניח במשוואה הזו. כנראה שכן, אבל אני לא מסכימה עם זה כרגע.

אתמול בכיתי והתשתי את עצמי נפשית עם גילוי הטראומה שהדחקתי כל כך הרבה שנים. אני אטפל בעצמי ואמשיך בקרב המגע שהתחלתי, ואני אהיה בסדר.

עצה לדרך: להיות קלה עם עצמי. לא להיות קשה עם עצמי, עצה שראשונה נתנה לי אמא, והאחרון שזכור לי הוא יבגני, גם אם הוא לא אמר את זה מעולם וזה בעצם איזה ידיד. כי לזה הוא התכוון.

העולם לא מושלם. אין אידיאליה. למה יש אנשים רעים? אני שואלת את השאלה הזו מאז שאני ילדה. מאז שילד הפך לי את ערימת החול שבניתי, ולא הבנתי מה הייתה המטרה שלו - להתחיל איתי? סתם להציק כי משעמם לו? בחרתי אז להתעלם. ביסודי שוב ביצעתי בחירה, והיא הייתה חמלה ורחמים, כלפי אדם הרבה יותר מופרע, שכנראה עדיין מופרע, והוא זה שפגע בי כי זיהה שאני מעניקה לו חמלה. ניסיתי להיות האדם הטוב יותר. מה שקיבלתי היה סטירה לפרצוף.

למה רציתי להיות האדם הטוב יותר? חשבתי שאם אראה לו שאפשר אז הוא ישתנה. באמת האמנתי בזה, וזה חלק מהניסיון הנואש שלי לבצע אידיאליזציה לכל תחום בחיים. אני מובילה את עצמי ככה גם היום, בידיעה שאם למישהו מתאימה הדרך שלי, הוא יצטרף אליי, בלי שאצטרך באמת לשכנע אותו ו'להנהיג' אותו בעצמי לאיזשהו מקום. אני אנהיג את עצמי and the rest will follow.

חייתי בסרט. זה היה הסרט הראשון שלי. כנראה שראיתי יותר מדי סרטים אוטופיים בטלוויזיה בינקות. אני לא הולכת לקבל את זה שחולרות כאלה מסתובבים חופשי, אבל אני כן אקבל את זה שהם בינינו. פשוט צריך ללכוד אותם ולשלוח אותם לטיפול לפני שהם באמת פוגעים במישהו אחר. תמיד יהיה רוע, אבל צריך לדעת למגר אותו. חשבתי שהצעד הראשון זה להבין אותו, אבל עובדה שניסיתי להבין אותו שוב, ונכשלתי. כל מה שהצלחתי היה להתמודד עם הפחד שלי מחוסר שליטה בסיטואציה.

עדיין הגרון שלי מכווץ, אבל עכשיו אני יודעת מה לעשות.

בהצלחה לי! 3>

מורנייה.