מאתיים טיפות של אושר

13 שנים ויום לאובדנה. אני מצליחה בקלות לא לחוש הרבה עצב. קצת דיכי אבל הוא נמרח על פני כל ימי השבוע הזה והקודם לו ונותן לי טעימה קצת ממנו בכל יום.

אני אפילו לא חושבת עליה כמו שהייתי חושבת פעם. מבחינתי אני אדם עצמאי ובוגר וכמו שאני לא חושבת על אבא שלי כל יום, גם על אמא אין לי סיבה לחשוב כל יום. התבגרתי בצילה, למדתי לחקות דברים באופייה שאהבתי, עשיתי לה אידיאליזציה. מוזר לי להגיד לה שאני אוהבת אותה. זה כמו לומר שאני אוהבת אותי. אין הפרדה אמיתית ביני ובינה, היא נטמעה בי והיא חלק ממני עכשיו.

שותפי הדליק נרות חנוכה והיום זה נר שני. לא זכרתי שכבר היה נר ראשון. חשבתי שהכיתובית ערב חנוכה מגיע יום לפני א בחנוכה. עוד יומיים זה תאריך הפטירה הלועזי, וכבר 13 שנים שהיא אינה. אינה אך עדיין פה.

מעניין מה היא הייתה אומרת על הבחירות שלי בחיים. כיצד הייתה לומדת לייעץ בלי לכפות. בדרכה שלה היא ניסתה לגונן עליי מהחיים בתוך בועה. בועה שברירית שמנעה ממני לראות אכזריות, עד שנתקפתי בה פנים אל פנים, ישר לחלק הכי רך של ישותי.

עד היום אני מנסה להאמין שאין רוע בעולם. אני מנסה להתעלם מממשות כל כך גדולה, כיוון שאם לא אאמין, זה ייעלם מעצמו. אם אאמין רק בטוב שיש, הרע פשוט ילך ולא יחזור. ואם כולנו נעשה זאת, אין סיבה שלא נחיה באוטופיה.

המחשבה הזו מנעה ממני לקבל את הרוע הטמון בי, שאני מייחסת את זרעו ליותם סחייק, שסיפרתי עליו כאן. יש האומרים שהאדם רע מנעוריו, ואני אומרת שאם לא הייתי נתקלת ביותם סחייק, הרוע לא היה נטמע בי. הצורך לנקמה לא היה קיים, כי אין צורך לנקום כששום עוול לא נעשה לך. החשש מבגידה לא היה בי אילולא משפחתי המורחבת. חרדת הנטישה לא הייתה אילולא המוות של אמא. על שנטשה אותי אחרי ששמרה עליי בכזו אהבה ורכות וחום. אומרים שאין כמו אהבה של אמא. עוטפת ומגוננת. אמא שלי הייתה מיוחדת ואהבה אותנו כל כך שעשתה הכל כדי לחסוך מאיתנו פגיעה. זכורות לי הפעמים הספורות בהם הרימה עלינו את קולה. ובעיקר זכורים כל ימי החמישי בהם נהגנו ללכת לאכול גלידה במרכז העיר. אני לא אשמח את החוויה הזו. מאז המילה גלידה לבדה מצליחה להרגיע אותי כמו ששום דבר אחר לא מצליח.

או שהוא העיר את הרוע מקרבו או שטמן אותו, אבל הוא שם והוא לא הולך לשום מקום.

כל פעם שאני מרגישה ככה, אני נותנת לעצמי להתעצל לחלוטין. זו יכולת הרסנית לפעמים. אבל הרבה פעמים צומח ממנה משהו טוב. כמו הריצה הקצרה שעשיתי היום. כמו שאכלתי כמו שצריך ולא בזבזתי כסף בחוץ. כמו שהייתי יותר עם סאפירה. לפעמים ציור מצחיק וילדותי שמזכיר לי שאני חייבת לשפצר את יכולות הציור שלי. אני נזכרת עכשיו בציור שמצייר ידיד שלי. הוא למד לצייר כך לבד והוא מוכשר מאוד. יותר ממני אני חושבת. אני קצת מקנאה.

מישמיש בא להגיד שלום. נראה לי שאצא אליו עכשיו. היום גילינו שלמרבה המזל אין לנו ילד משותף. לא שזה סותר את רצוני שיהיה לנו אחד או אחת כזו ביום מן הימים, אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה להתעצל עוד קצת.

מורנייה