מאתיים טיפות של אושר

בניגוד לשמו, זהו פוסט די אופטימי. קראתי קצת על דיכאון ואני כנראה קצת מדוכאת כרגע. קשה לי שהתואר ממהר להסתיים ואני שוב אמצא את עצמי בלי שום קרקע יציבה ושוב אצטרך להחליט החלטות הרות גורל. זה מפחיד אותי, חוסר וודאות ואי הידיעה מה יעשה לי יותר טוב ומה פחות. כבר למדתי שעד שלא מנסים משהו, לא יודעים. וזה סיכון גדול לקחת מבחינתי.

הבנתי שדיכאון ברמה הזו בונה דברים, בונה רעיונות ומלמד. כמו בסרט שיצא עכשיו, הקול בראש, גם הרגש של העצב עזר לילדה בהתפחות הרגשית שלה. מישמיש מאוד תומך בי והוא מבין שאני בדאון, דאון שהוא מנסה להימנע ממנו כבר הרבה זמן ע"י דחיית סוף התואר שלו. הוא יושב לצידי עכשיו בחדר הלימוד ואינו יודע שאני כותבת עליו בבלוג. עדיין לא גיליתי לו את פרטי הבלוג שלי.

למדתי עוד משהו בימים האחרונים. בהתחלה חשבתי על חוסר המשמעות בדברים שאני עושה, למי אכפת מה אעשה מה אלמד, במה אעבוד, ובכלל מדוע שלעולם יהיה אכפת מהתרומה שלי אליו? במיוחד אם עתידו להיגמר מתישהו. ואחי אמר לי על זה משהו יפה, הוא אמר שאם לעולם לא אכפת ממך, לך לא צריך להיות אכפת ממנו. תחיי את החיים שלך ותהני ומה זה משנה למה את פה ולמה אנחנו חיים אם זה רק כדי להיגמר מתישהו. כמו לומר לי, תהני מאי הידיעה! אחי לפעמים מפתיע אותי עם פנינות החכמה שלו, ובלי ספק הייתי צריכה תזכורת לזה שגם אם לא יודעים למה אנחנו פה, עדיין שווה להיות פה, נטו כי יש לי את עצמי וכי אני מגניבה וכיף לי עם עצמי.

ואז חשבתי כמה זה כיף להיות שם בשביל אחרים, ומיד עלה לי הרעיון להפתיע את מישמיש במסיבת הפתעה ליום ההולדת שלו, שחל מחרתיים, ביום בו גם אבי נולד. מסתבר שלמרות שאין לי סיבה להיות פה, כיף לי להיות שם בשביל אחרים. אז זה מה שאעשה בינתיים. בפרק מספר העוסק בשינוי ההתנהגות על מנת לשפר את מצב הדיכאון, כתוב שלפעמים ההתנהגות מובילה ליציאה ממצב זה. אז הנה, אני עושה את זה! אני גאה בעצמי.

מישמיש יושב לידי ואני חושבת שאני קצת נבלעת בו, אולי בגלל הדיכאון, וגם כי אין לי חבורות של מיליון אנשים להכיר לו מעבר לחברינו המשותפים. סוג של להיות הצל שלו רק עם קצת יותר עצמיות. אני תוהה איך הוא הצליח לשמור על קשר עם כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה זמן. הלוואי שיכולתי אני. אבל אז לא הייתי אני. הייתי מישהי אחרת.

הכי טוב שיש לי את עצמי, כי ממני יצמחו הפתרונות בשבילי.

מורנייה