מאתיים טיפות של אושר

למה שבחור לא ירד לבחורה? איכס, מגעיל, יש ריח מוזר שם למטה. בכלל, כשהיא בוסת היא הכי חרמנית ואני לא ממש אוהב לגעת בה. או שזו היא לא שלא אוהבת לגעת בעצמה ונגעלת?...

הסקס הראשון שלי היה ביום הראשון של הדימום

התחלתי לאונן ולהיות מודעת לגופי בגיל 12

הסקס הכי טוב שהיה לי היה עם החבר לשעבר האחרון שלי, שבזכותו למדתי איך לגמור באמת. לא רק כי הוא אהב אותי (למרות שזה היה חלק מהעניין), אלא כי הוא אשכרה ידע מה הוא עושה שם למטה, לא התבייש ממני והפות שלי ולא נגעל בכלל כשהייתי בוסת.

ושתדעו, שבחורה שגומרת באמת, שופכת כל כך הרבה שזה יכול להרטיב רבע מהסדין של מיטה זוגית. ושתדעו שאם בחורה אומרת לכם שהיא גמרה כשלא נשפך לה כלום, אז היא משקרת, או יותר סביר - אין לה מושג שאפשר בכלל לגמור ככה. כי מה לעשות שחלק מהבחורות לא נוגעות בעצמן, ואלה שכן, לא תמיד מכניסות אצבע, וגם אלה שכן (כמו שאני הייתי), לא יודעות שיש טכניקות מסוימות, שגם דורשות כוח ביד, שמשפיכות בטירוף.

אז נכון, הרף שלי עלה מאוד בנושא הזה, ואני לא מצפה מכל בחור להיות מסוגל לגרום לי לגמור במיידי, אבל אני לא מתביישת ללמד אותו ולהדריך אותו, לגרום ל-ו לרצות להיות הרבה יותר טוב בזה. כי כשגבר רואה אישה ששופכת, תאמינו לי שכל המחשבות עפות לו מהראש חוץ מאחת - אני גרמתי לאישה הזאת לגמור. זה מעלה לו מאוד את הביטחון והאגו.

ואל תשכחו שזה גם גורם לאישה להיות חרמנית בטירוף עד כדי כך, שהסקס שלכם איתה יעלה איזה 10 מדרגות מעל מה שהוא היה, כי רק המבט שלה בעיניים יחרמן אתכם בטירוף, ומה שהיא תעשה לכם תהיה בחושניות כזו, שאפילו בפורנו לא ראיתם אותה (וגם אם כן, בטוח שלא הרגשתם אותה), ואתם תרצו להחזיק עוד ועוד רק כדי להמשיך להרגיש את התאווה הזו ולהתענג על הרגע.

ומכאן, חברים, הסקס שלכם איתה מתחיל להיות אמיתי וחסר עכבות, כל פעם שתהיו איתה.

מי שחושב אחרת, מוזמן להגיב.

מי שנגעל/נגעלת מ"חוסר הניקיון" בפות, ו/או חושב/חושבת שאישה לא יכולה אחרי שהיא גמרה לעשות דברים שלא חשבה שהיא מסוגלת לעשות, שיגיב, אבל לגבי אלו אני לא אהיה אחראית למה שייכתב בתגובה. כנראה שהמהות שלה תהיה, אתם לא יודעים, אז תנסו קודם לפני שאתם שופטים, אין לכם מושג מה אתם מפסידים בגלל הקטנוניות של התרבות שלנו.

אבא לא ידע מה לומר. הוא ניסה להגיד דברים בנוסח "הוא היה מאוהב בך, אני זוכר..". לא הבנתי אם הוא ניסה לתרץ בשבילו או שפשוט לא היה לו נעים לשמוע.

אבל אבא שלי, כמו שאתם יודעים, הוא ההורה היחיד שלי, והוא ואני עברנו הרבה תהפוכות ותלאות ביחד. למדתי להכיר אותו, לדעת שהוא אוהב את ילדיו במעשים, לא כל כך במילים, כמו אמא. קונה לנו הכל, מאכיל אותנו, דואג לנו גם בגילו המופלג.. ולכן הוא לא ידע איך להגיב כשהוא שמע שהוטרדתי מינית בגיל 7.

למען האמת, הרבה ירימו גבה ויאמרו במעין חצי חיוך, 'אבל נו באמת, זה היה רק ילד בן 7, ואת היית בת 7, (ומה שהם לא יאמרו - 'זה לא שהופשטת על ידו או משהו'..), אז זה לא הכי נורא, נכון?'

מאנשים אחרים לא הייתי בטוחה מה לצפות, אבל מאחת מחברותיי דאז, שאמרה את זה, אחרי שהייתי בטוחה שהיא מכירה אותי ורגישה אליי, לא ציפיתי לשמוע את זה.

אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שאנשים מתייחסים לזה כמין משהו של ילדים, לא פוגעני במיוחד. אז רגע, אני הייתי צריכה לחוות איזה אונס על ידי אח או אבא בשביל שיהיה לי "קייס" פה? בשביל שכשאחלוק את רגשותיי, תהיה להם הצדקה? מה, עכשיו אין להם הצדקה? לפני שנתיים שראיתי את הבנזונה מסתכל עליי דרך העיניים החצי משוגעות שלו בעיר מגוריי הקודמת, לא היה אמור להתחשק לי לבעוט לו בביצים??

אמא אמרה לי, 'למה לא בעטת לו בביצים?' אני זוכרת שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג "ביצים", והמושג היה זר לי. אמא הסבירה, 'זה הפיפי שלו. את בועטת בפיפי שלו ואז הוא משותק ולא יכול לזוז מהכאב'. ואז אמרתי, 'אמא, אבל לא הייתי רוצה להכאיב לו, אני לא כזאת, וחוץ מזה, המורה הייתה כועסת עליי.' המורה הייתה כועסת עליי. זה מה שהפריע לי באותו היום לאחר שזה קרה. אמא ענתה, 'לפחות היית שוברת לו את המשקפיים'. 'לשבור לו את המשקפיים? שאלתי, 'אבל אז איך יוכל לראות? זה ידוע שלאנשים לבקנים יש בעיות ראייה קשות' (ויש לו).

איזו אמא נהדרת הייתה לי. חבל שלא הקשבתי לה. חבל שכשהוא רדף אך ורק אחריי בתופסת הנשיקות (שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהשתתפתי בה), ותפס אותי והצמיד אותי לקיר של מסדרון כיתות ב' ונצמד אליי עם הבטן שלו והמה-שמו הקטן שלו וניסה לנשק אותי בפה (ולא בלחי, כמו שהובטח), לא בעטתי לו בביצים הקטנות והמחליאות שלו. חבל שלא עשיתי את זה. עד היום אני מקווה שהוא לא עשה את זה, שהוא לא באמת הצליח להגיע לשפתיים שלי. איכס.

הלוואי ותינתן לי ההזדמנות הזו, להתקרב אליו שיחשוב שזו איזו מחווה רומנטית, ואז לתפוס אותו בכתפיים ולהכניס לו ברכייה לאמצע. שימות מכאבים, מצידי שלא יהיו לו ילדים, ושיזכור, שזה שהוא סבל מכולם ובחר להוציא את זה עליי (אפילו שתמיד, גם אחרי זה, ניסיתי להיות טובה אליו כי הבנתי שהוא סובל באמת), זה שהוא בחר בי מכולם וחשב שלי מגיע, זה החטא שלו כלפיי והחטא שלו כלפי העולם בכלל ומגיע לו!

רק לאחר שנים הבנתי מה הוא עולל לי. הבנתי למה עד כיתה ו' התקשיתי להסתכל על בנים בלי להתבייש. בנים בגילי באופן ספיציפי. הבנתי למה עד היום יש לי תחושה לא נעימה כשגבר נצמד אליי בפעם הראשונה כשהזין שלו עומד, אבל שהיא מעורבת עם המחשבה ש"ככה זה אמור להיות, מורנייה, זה טבעי שיעמוד לו אם שניכם רוצים זה את זה, אל תיבהלי". עם אנשים מבוגרים וחברות לא הייתה לי בעיה. ואז כשהחלו לדבר על הטרדות מיניות, ומה זה אומר, ושהיום אם מישהו קורא לי, 'שרמוטה, רוצה לגעת לי בזין?' אני אמורה להבין שזה הטרדה מינית, רק אז התחלתי להבין שהזיכרון הזה, שאני שומרת בתוכי מאז הילדות, זה שלמרות השנים שעברו, איכשהו לא הצלחתי בדיוק להיפטר ממנו, היה הטרדה מינית, לא פחות. וזה שהוא היה ילד, תעשו לי טובה, היום בנים בגילאים כאלה (לפחות מהמגזר החילוני, ששם יש יותר חשיפה למיניות ולבנות המין השני), מודעים לזה שלגעת בפיפי שלהם עושה להם טוב. ושלנשק את הילדה שהם אוהבים עושה להם טוב. אז זה שהוא לא ידע שהוא בעצם מוציא עליי את כל הסבל שהוא עובר, לא מוריד מהפשע שהוא עשה. כשם שמשוגע שאינו אחראי למעשיו, עדיין עשוי לבצע פשעים בלתי נסלחים, גם ילד עשוי. וזה שייתכן ואינו אחראי למעשיו, לא אמור לפטור אותו מתחושת האשמה הכבדה והרוע בה הפשע בוצע.

אז אל תזיינו לי בשכל עם 'הוא היה קטן'. כל מה שהיה לו היה זין קטן.

מורנייה.

נ.ב. ראיתי בטאמבלר את המשפטים הקשים. עוד מעט שולחת לחבר שלי. http://projectunbreakable.tumblr.com/ למי שרוצה.

עריכה:

סליחה, אין לפסוח על המגזרים האחרים, אין זה הוגן ונכון לחשוב שבהם זה לא יכול לקרות, גם בגילאים האלה.

עוד משהו, במהלך השנים הילד הזה ניסה להציע לי חברות, וכל כך פחדתי ממנו ששיקרתי שאני צריכה להתייעץ עם ההורים, ובכיתה ו' נשארתי אחרונה בכיתה ואספתי את חפציי והוא נכנס לכיתה כאילו היה שם כל הזמן, והחל לחסום את היציאה מהכיתה בשולחנות. בסופו של דבר הצלחתי, עם מין התנהגות קרירה מצד אחד וניסיון מינימלי לפלס את דרכי, מצד שני, לצאת החוצה בלא שום פגע נוסף.

מקודם ישבתי עם אבא שלי במטבח ודיברנו קצת על החיים, ומה ארצה ללמוד בהמשך. ביולוגיה או רפואה? התלבטות קשה.

ואמרתי לו שכל פעם הוא מייעץ לי לבחור במקצוע אחד מביניהם ואז משנה את דעתו לשני. אמרתי לו שאי אפשר ככה. אמרתי לו שאני רוצה זמן לילדים (העתידיים בע"ה). בפייסבוק כתבו לי שכדאי שאמצא תואר בעקרות בית. אני רוצה לבכות.

ואבא שלי אמר שהיום אין זמן לילדים לא משנה במה עובדים. ושהאישה נתונה במצב לחץ כי היא גם נמצאת בבית וגם עובדת. אמרתי לו שהמדינה הזאת שובניסטית. שהרי גם אם הבעל שלי ירצה להיות עם הילדים שלו כדי לחלוק עימי את הנטל, יצפו ממנו להיות יותר ממני בעבודה. בא לי לבכות.

זין, אני אקים עסק משלי שבו נשים וגברים יקבלו זכויות שוות. לא הוגן שרק האמא תכין את ילדים למיטה, והאבא יבוא רק כדי לתת להם נשיקת לילה טוב/להלביש אותם ולתת להם נשיקת לילה טוב. שהאמא תהיה שם מ4 אחה"צ והאבא מ7 או 8. אני רוצה זמן חצי-חצי עם הבעל העתידי שלי, ולא שאני אצטרך לחזור יותר מוקדם רק כי ממנו מצפים להישאר.

חרא עולם!

גם כשהתחלתי לדבר על זה עם בן-זוגי, לא נראה לי שהוא אהב את הרעיון שאלך ללמוד רפואה. נכון שאני בחיייים לא אתן לגבר שלי להחליט בשבילי מה אלמד ומה אעשה, אבל מה אם בן הזוג שיהיה לי יתגרש ממני? אני זוכרת שבתור לקוסמטיקאית, הייתה שם רופאת נשים העוסקת בהסרת שיער במכוני לייזר, והיא אמרה לי שבעלה התגרש ממנה. אני לא אומרת שזה סוף העולם, גם ההורים שלי התגרשו הרי, אבל להישאר לגדל את הילדים לבד... מי אמר שאותו בעל יהיה אפשר לסמוך עליו שלא ייעלם לו? או שייתן את הכסף וילך לחפש לו אישה אחרת? אבא שלי מאוד שונה בנוף הגרושים בהתנהגותו כלפי הילדים שלו. ואמא שלי גם סמכה עליו מספיק כדי שיישאר בתמונה פעמיים בשבוע לפחות. הוא גם היה קונה איתנו פעם בשבוע אוכל לבית של אמא, וכשאמא חלתה הוא בא לגור איתנו וטיפל בנו כמו אמא ואבא ביחד. נשבעת לכם שבא לי להכין לו מתנה מפוצצת לכבוד יום ההולדת שלו.

הלוואי שבחיים היו מבטיחים לי דברים. כמו למשל, שיהיה לי זמן לילדים שלי למרות העבודה. כמו שלי ולבעלי יהיה זמן שווה איתם ואחד עם השני. כמו שאוכל לתמוך כלכלית לפחות כמו בעלי (לא שארוויח מינימום וגם הוא, אלא ששנינו ביחד נרוויח משכורת נאה שתהיה שווה בשווה, לכל המתחכמים שביניכם). כמו שבמקום בו אעבוד לא תהיה אפליה מגדרית לגבי השכר.

אני צריכה להתקשר עם כמה פמיניסטיות, אחלו לי בהצלחה.

זזתי, לילה טוב!