מאתיים טיפות של אושר

אני עומדת לסיים את התואר שלי בעוד חודש וקצת. הסוף הזה הוא התחלה חדשה, אבל של מה?

ראיתי סרטון שמדבר לבוגרי קולג' והוא מסביר שם איך החמש שנים הבאות בחיינו הן הן הזמן להסתכן ולנסות כל מה שמעניין אותנו, כי אין לנו מטען: משפחה, בן זוג, ילדים, משכנתאות, וכו'. אבל זהו שלי יש בן זוג, ואף שאין לי ילדים, יש לי משפחה, שאני צריכה לדאוג לרכוש המשותף לנו. הבטחתי בסוף התואר כמה דברים לעצמי ולאחרים:

-לדאוג לרכוש המשותף, החל בלטפח מה שקיים ולהיפטר/לטפל מהיסוד באתגר הגדול יותר. זה יעלה הרבה כסף, עורכי דין, ויצריך שאשאר בארץ ואהיה צמודה לזה.

-לחפש עבודה בתחום שבו התרכזתי בארבע השנים האחרונות. כי אם אחכה כמה שנים, כבר לא אהיה רלוונטית לשוק העבודה, בישראל לפחות. גם המשכורת שארוויח בתור מהנדסת מתחילה לא תספיק לצרכים שיהיו לי בעתיד (ילדים משפחה). כל המראיינים יתהו למה עדין לא מצאתי עבודה, ואם אסביר שחקרתי כיוונים נוספים, הם יתפחלצו.

-ללמוד עיצוב פנים כלימודי תעודה. זו פשרה ביני לבין עצמי, שקיבלתי מתוך הבנה שאני אצטרך לעבוד עכשיו ואין זמן ללמוד תואר שלם עכשיו בבצלאל או איפה שזה לא יהיה. גם אין לי כוח לשבת 4 או אפילו 5 שנים בשביל עוד תואר. זה יעצור אותי יותר מדי. אני מעדיפה ללמוד לימודי תעודה ואז להחליט אם להתקדם לכיוון הזה או לא.

-לטייל בכל העולם. לגור באיסלנד תקופה. לעבוד באירופה תקופה ולראות איך זה לחיות שם.

-לגור בבקתה על הים.

-לגור בבית עם גינה, לראות איך זה.

-ובכל זה, לעולם לא לעזוב את מיכאל. אני לא רואה איך אני מגשימה את כל החלומות האלה כשהוא לא לצידי. הקושי הנפשי יהיה גדול מנשוא. אני לא חושבת שאצליח להיות רחוקה ממנו. אני בטוחה ביכולתי לעצמאות ולהסתדר לבד, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני פשוט אתגעגע אליו כל כך חזק שזה כמו מחלה. אפילו כשהייתי באיסלנד היה לי שם שבוע של home sickness, וזה באמת sickness, הכאב בלב הוא חזק ומעציב. אפילו לדבר איתו לא עוזר, אני פשוט צריכה לראות אותו ולגעת בו ולחבק אותו ולהרגיש בכל גופי שהוא בסדר ושמח, ואז אני יכולה לחזור לאיפה שהייתי.

מה עושים?

חשבתי שבתור התחלה קודם אסיים את כל חובותיי לתואר.

אחרי זה אשב כמה שבועות בבית ואנסה להבין מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה אני סתם אצא מלא ואהנה, וכשאבין שזהו די, אנסה להתחיל באמת לחשוב על זה.

מתישהו באיזור הזמן הזה אני ומיכאל טסים לקרואטיה לחתונה של שותפי לשעבר וחבר טוב.

אחרי זה ייגמר לי החוזה פה בב"ש.

מקווה שעד אז תהיה לי תשובה.

מקוה שעד אז אצליח גם לצייר ציור אחד או שניים. שאפסיק להיות בפייסבוק כל הזמן. אולי אמחק אותו שוב. אני בימים אלו נכנסת אליו באובססיביות במטרה למצוא דירה ועבודה ורעיונות מה לעשות עם החיים שלי, כששם לא טמונה התשובה, לא באמת.

זזתי לנקות את החדר, לא ניקיתי אותו יותר מחודש.

3>

מורנייה.

כל כך מהר הכל עובר, זז, משתנה. בחודש וחצי האחרונים הספקתי לסיים חצי שנה מועדפת, לטוס לחו"ל, לשבור את האצבע, שהאצבע תתאחה עקום, לטפל באלף ואחד סידורים, כמעט להיפרד מהחבר, לחזור אל החבר, לתכנן חצי שנה ביחד, לתכנן מעבר דירה לב"ש, שבה אתחיל ללמוד הנדסה ביו-רפואית, לשמוע כמה אני חננה שאני מתחילה ללמוד את זה (היום משתמשים במשפט: "אז כנראה שאת מאוד חכמה..", "חננה אתם מתכוונים...").

לתכנן סעודה משפחתית ראשונה מזה כמה שנים שבה כל המשפחה אכן תנכח בה (3 אנשים), לבטל אותה כי אנחנו מוזמנים במקום אחר. עכשיו רק צריכה להכין את הסלמון.. :)

אני לא יודעת מה יהיה עם חבר שלי. הוא מנוכר קצת, כנראה עדיין חושש שלא אוכל לעמוד בהבטחה שלי שלא אתן לו שירגיש לבד. הנה החג רציתי להזמין אותו וידעתי פשוט שאבא שלי יתנגד. פה מדובר על משהו שמערב עוד מישהו שממש מתנגד לקיום שלו, אז זו בעיה. אז פשוט לא הצעתי. והוא גם לא מציע לי לראות את המשפחה שלו ואף שבטח יש עוד סיבות, אני לא יכולה שלא לחשוב שאחת מהן היא שמאצלי לא רוצים לראות אותו. וזה מצחיק: כי אבא שלי רק איחל בשבילי שאנחת על מישהו כמוהו. אולי טיפה יותר צעיר, אבל ממש כמוהו. ואז הוא מתחיל לבלבל לי את המוח שהבחור מבוגר מדי בשבילי ושהוא ילחץ אותי להתחתן איתו ושחבל. פעם ראשונה שאבא שלי מעדיף בזבוז זמן (כהגדרתו לזמן שבו אני יותר אתנסה ולא אסגר על מישהו אחד), על פני חסכון בזמן.

אולי כדאי לי לארגן מפגש קירוב איתו ועם אחי? אולי זה יעזור לקרב טיפה את הלבבות?

לגבי המעבר לב"ש, אני בסה"כ די מתרגשת. דירה חדשה, חברים חדשים, לימודים מאתגרים, מציאות חדשה. הכל חדש ונקי ומיוחד. גם אם אני כבר לא ילדה קטנה, גם אם אני כבר מאלה שיכולים לצפות את הקשיים כי חוו משהו דומה. עדיין - זה חדש ורענן. ואני אזכה לגור מחוץ לבית ולשלם רק על חשמל ומים! בתמורה אתנדב בתכנית "הדירות הפתוחות" שבמסגרתה אתה מקבל דירה ולא משלם כלום חוץ מחשמל וגז (לפעמים אפשר להתקין בלון גז ואז זה יותר זול).

בתכנית עצמה אתה מתנדב עם ילדים בד"כ וזה במתנ"סים בשכונה שבה אתה גר. הדירות הן בשכונות הקרובות לאוני' ואמרו לי שאיפה שאהיה זה 5 דקות ממרכז הספורט, שהוא 2 דקות מהכניסה לאוני' עצמה :) אתה עוזר לילדים בכל מיני תחומים. מלמד אותם דברים חדשים או סתם עוזר בש"ב. שבוע לפני תחילת הלימודים באים לשבוע הכנה שמלמד קצת איך להדריך, איך להתמודד עם קונפליקטים ומצבים שהילד לא משתף פעולה, או כשיש חרם או ריבים. ותמיד יש לך גם רכז ראשי שעוזר אם אתה נתקע. לדעתי אלו כלים חשובים שיכולים לעזור לי גם בהמשך החיים, כשיהיו לי ילדים משלי. לצערי שכחתי איך זה להיות ילדה וגם זה שונה כשאתה צריך לכוון את הילד ולא פשוט להיות מובל/זורם עם החיים שלך והמשחקים שלך..

בקיצור, מקווה לטוב ולמרות דכאונות קלים, מהלחץ וטיפה מהיחס של בן הזוג, אני אופטימית. :)

נשיקות!