מאתיים טיפות של אושר

עובדת בעבודה קקה.

עוזרת ללקוחות.

משועממת.

אפילו את הקורס בקורסרה לא מסיימת.

מנסה להקליט קליפ ויוצא טו מאץ' פוליטקלי קורקט.

מכינה מרק לארוחת צהריים.

לא משביע.

מפה לשם, יאללה עבודה בחיפה?

לא בא בטוב, לא בא לי לצאת מהבית והזוגיות שבנינו יחד. לא זורם.

מורנייה

יש ויש עכשיו מכל טוב וכל דבר. החיים שלי הם קצת טנלובלה עכשיו, אבל כנראה שרק סערות כאלה מחזיקות אותי מעל המים מבחינת עניין בחיים האלה. יש לי חבר טוב, והוא גם הופך אט אט להיות חבר קרוב, ויש לי 'מאהב' לשעבר, שהופך להיות אח. מבלבל מה?

אני מאוד רגועה מאז שהוא חזר מחו"ל. הייתה לנו שיחה בה נתתי לדמעות שלי לזרום, וכנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות כל השנים האלו כשעצרתי את הדמעות ונמנעתי מלחשוף את עצמי עד הסוף.  אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושאני גם אוהבת את האח, אבל לא באותה הצורה. אמרתי לו שככל שהוא יהיה יותר נווד חופשי כך גם אני אמתח את הגבולות עד שמשהו יישבר, וחבל. כי אני אוהבת אותו ומרגישה שיש לנו באמת בסיס משותף שאפשר לבנות עליו זוגיות אמיתית ומאושרת.

אתמול, בדרך הכי ישירה בעיני, הוא הוכיח לי שאנחנו יכולים לבנות את האינטימיות הזו, בזה שהוא הפסיק להיות אנוכי ונתן לי את המתנה שכל גבר יכול לתת לאישה שלו. בעידן שבו גברים גומרים מהר ועם חרדות ביצוע, בעידן שבו הפורנו אומר לנו שגבר גומר וזה מה שחשוב, ושאם האישה מקבלת משהו, הוא כל כך מינימלי שאין פה טיפה נתינה אמיתית, קם הגבר שקורא על טאואיזם, ומנסה באמת את הטכניקה שתאפשר לי להנות עד הסוף מהמין בינינו. זה לא קרה לי עד היום, ואני מאושרת מהבחירה שלו להעניק לי את זה. ולא פחות חשוב, התחלנו ממש להביט האחד לשניה בעיניים. זה קשה לו, כי זה מחייב אותו לקרקע את עצמו ולהיות פחות חופשי משהוא רוצה, אבל שנינו ילדי החופש מבינים שרק כך נהיה בחופש ביחד.

מורנייה

לפני שבוע הכרתי בחור. למעשה אספתי אותו מהאוניברסיטה תחת המטריה שלי, כי ירד גשם. במהלך השבוע נפגשנו פעמיים-שלוש וביום חמישי יצאנו לדייט נורמלי שכלל ביליארד ומסעדת סושי. לקינוח הוא בא אליי.

היה ממש ממש כיף, אפילו שלא גמרתי. הבחור כל כך סקסי שלא הפסקתי להזיל עליו ריר יום וחצי מאז אותו סקס. למחרת הוא קם ומיד יצא לטרמפ צפונה. באותו היום בערב יצרתי איתו קשר סמסי לאותת שנהניתי ממה שהיה, והוא מצידו הגיב שהגזמתי. ככל הנראה הגזמתי בזה שיצרתי איתו קשר כל כך מהר כי מאז כבר כמה ימים שהוא לא יוצר קשר. האם זה היה סקס אחד מעולה ותו לא?

בימים האחרונים אימצתי אליי את סאפירה, החתולה הקטנה והמקסימה שלי. דורשת צומי אבל מתלטפת המון, עם שתי עיניים בצבעים שונים, קראתי לה על שם הדרקונית של אראגון. אני רוצה שהיא תהיה אמיצה ועצמאית, בעלת מזג טוב ושתמשיך להיות איתי עוד הרבה שנים. אני כבר מאוד אוהבת אותה, למרות שקשה לי עם כמויות הצומי שהיא רוצה ממני. מה לעשות שהיא גורה ושכנראה גם בכללי יותר אוהבת צומי?..

קצת מזכירה לי את עצמי.

בכל מקרה,

שבוע טוב חברים.

מורניה

עוד יומיים מתחיל סמסטר, וביום חמישי כבר יש מועד ב' אחרון בביוכימיה. אני מתכחשת אליו. בחרתי במקום זה לכתוב על הצורך הנואש שלי בתשומת לב. נואש כל כך שאנסה ליזום כל מפגש חברתי, שאשתה אפילו. שאראה מיליון פרקים של הוחלפו בלידתן רק כדי לא לחשוב על הבחור שאמור לתת לי את הצומי הזה.

למה בחור צריך לתת לי צומי? למה בחורות אחרות מסתדרות יפה מאוד עם בחור שנעלם להן ולא מגיבות בכאלו עצבים ומתקשות לישון בלילה? אני לוקחת דברים קשה, כך אומרים לי. אבל הם לא אומרים איך לא לקחת קשה. אני יודעת שאני מתבכיינת עכשיו, אבל אפילו כאן מודגש הצורך הענק שלי בצומי. אני יכולה להאשים את המוות של אמא שלי בזה. אבל מה זה משנה מה הסיבה, משנה שצריך לתקן את זה. אני רואה שאבא שואב ממני כמויות של תשומת לב בהתחשב בכך שהרבה הורים בקושי מדברים פעם בשבוע עם הילד שלהם. בעבר הייתי מסננת אותו והרגשתי יותר שלמה. היום אין לי לב לסנן אותו. אני מעריכה אותו יותר וגם רחוקה יותר. אולי ממנו למדתי שבקשר זוגי בן הזוג צריך לתת לי המון תשומת לב וכשזה לא מתקיים, להיעלב והלסתגר בקונכיה שלי? ועכשיו אני לא יודעת להבדיל בין מישהו שמעוניין בי אבל כרגע יש לו פחות אפשרות להעניק את הצומי לבין מישהו שפשוט לא מעוניין בי.

בבית ההורים אין לי הרבה חברים בסביבה. לאחת יש חבר המון זמן וכבר לא רואים אותה הרבה. היא תמיד איתו בסופשים כשהוא כאן. לאחרת גם יש חבר אבל איתה גם אין לי הרבה קשר, ו.. זהו. אני מנסה עכשיו לארגן מפגש של החבר'ה מב"ש שחזרו למרכז. מקווה שמישהו מהם ירצה שניפגש ושאפילו יסכימו לקחת אותי כיוון אחד..

כשיימאס לי לחפש חברים בפייסבוק וחזור ללראות פרק והלוך לעוד איזה פוסט מיואש בישרא, אלך ללמוד ביוכימיה...

שבת שלום חברים,

מורנייה