מאתיים טיפות של אושר

אני עומדת לסיים את התואר שלי בעוד חודש וקצת. הסוף הזה הוא התחלה חדשה, אבל של מה?

ראיתי סרטון שמדבר לבוגרי קולג' והוא מסביר שם איך החמש שנים הבאות בחיינו הן הן הזמן להסתכן ולנסות כל מה שמעניין אותנו, כי אין לנו מטען: משפחה, בן זוג, ילדים, משכנתאות, וכו'. אבל זהו שלי יש בן זוג, ואף שאין לי ילדים, יש לי משפחה, שאני צריכה לדאוג לרכוש המשותף לנו. הבטחתי בסוף התואר כמה דברים לעצמי ולאחרים:

-לדאוג לרכוש המשותף, החל בלטפח מה שקיים ולהיפטר/לטפל מהיסוד באתגר הגדול יותר. זה יעלה הרבה כסף, עורכי דין, ויצריך שאשאר בארץ ואהיה צמודה לזה.

-לחפש עבודה בתחום שבו התרכזתי בארבע השנים האחרונות. כי אם אחכה כמה שנים, כבר לא אהיה רלוונטית לשוק העבודה, בישראל לפחות. גם המשכורת שארוויח בתור מהנדסת מתחילה לא תספיק לצרכים שיהיו לי בעתיד (ילדים משפחה). כל המראיינים יתהו למה עדין לא מצאתי עבודה, ואם אסביר שחקרתי כיוונים נוספים, הם יתפחלצו.

-ללמוד עיצוב פנים כלימודי תעודה. זו פשרה ביני לבין עצמי, שקיבלתי מתוך הבנה שאני אצטרך לעבוד עכשיו ואין זמן ללמוד תואר שלם עכשיו בבצלאל או איפה שזה לא יהיה. גם אין לי כוח לשבת 4 או אפילו 5 שנים בשביל עוד תואר. זה יעצור אותי יותר מדי. אני מעדיפה ללמוד לימודי תעודה ואז להחליט אם להתקדם לכיוון הזה או לא.

-לטייל בכל העולם. לגור באיסלנד תקופה. לעבוד באירופה תקופה ולראות איך זה לחיות שם.

-לגור בבקתה על הים.

-לגור בבית עם גינה, לראות איך זה.

-ובכל זה, לעולם לא לעזוב את מיכאל. אני לא רואה איך אני מגשימה את כל החלומות האלה כשהוא לא לצידי. הקושי הנפשי יהיה גדול מנשוא. אני לא חושבת שאצליח להיות רחוקה ממנו. אני בטוחה ביכולתי לעצמאות ולהסתדר לבד, זו לא הבעיה. הבעיה היא שאני פשוט אתגעגע אליו כל כך חזק שזה כמו מחלה. אפילו כשהייתי באיסלנד היה לי שם שבוע של home sickness, וזה באמת sickness, הכאב בלב הוא חזק ומעציב. אפילו לדבר איתו לא עוזר, אני פשוט צריכה לראות אותו ולגעת בו ולחבק אותו ולהרגיש בכל גופי שהוא בסדר ושמח, ואז אני יכולה לחזור לאיפה שהייתי.

מה עושים?

חשבתי שבתור התחלה קודם אסיים את כל חובותיי לתואר.

אחרי זה אשב כמה שבועות בבית ואנסה להבין מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה אני סתם אצא מלא ואהנה, וכשאבין שזהו די, אנסה להתחיל באמת לחשוב על זה.

מתישהו באיזור הזמן הזה אני ומיכאל טסים לקרואטיה לחתונה של שותפי לשעבר וחבר טוב.

אחרי זה ייגמר לי החוזה פה בב"ש.

מקווה שעד אז תהיה לי תשובה.

מקוה שעד אז אצליח גם לצייר ציור אחד או שניים. שאפסיק להיות בפייסבוק כל הזמן. אולי אמחק אותו שוב. אני בימים אלו נכנסת אליו באובססיביות במטרה למצוא דירה ועבודה ורעיונות מה לעשות עם החיים שלי, כששם לא טמונה התשובה, לא באמת.

זזתי לנקות את החדר, לא ניקיתי אותו יותר מחודש.

3>

מורנייה.

איש חסר בית שואל אותי מה השעה. הוא הפחיד אותי, והוא הבחין בכך. הוא אמר: 'אל תפחדי'. אמרתי לו את השעה.

רצתי עכשיו והרצתי בראש את כל מאורעות השבוע החולף. הייתי בסיציליה. נהניתי כל כך שלא רציתי לחזור. הסיבה שחזרתי היא כדי לראות את איבי וסאפירה שלי. אילולא הלימודים הייתי ישר חוזרת לסיציליה ומבלה שם. אמרתי לבעל הפונדק שארצה לשוב לעבוד אצלו בקיץ. משם אני רוצה לטייל בכל אירופה. בתקווה שהקשרים שיצרתי עם שני הגרמנים שהכרתי שם יאפשרו לי לבקר בעוד חלקים באירופה, אנסה להגיע לגרמניה ולוינה.

על הגרמני נדלקתי. בחור נאה (על אף צבע שיערו הבלונדיני), שמתחיל פוסט דוקטורט בוינה והוא בן 29 בלבד. בחור רציני עם רצינות האופיינית לגרמנים (כנראה), שככל הנראה הסתקרן מהפתיחות וחוסר הקפדנות שלי, המאפשרים לי יותר חופש וחירות משאולי יש לו, למרות שאין לדעת בדיוק מה זה שהדליק אותו בי. אני דווקא רציתי לחקור את הרצינות התהומית שבה הוא לוקח את החיים. כל רגע ורגע בהם למעשה. הבחורה הגרמנייה יותר קלילה ממנו, ועל אף שמרגיש שמשהו בה לא התגבש עד הסוף, אני רוצה להאמין שזה עוד יקרה, כי באמת נהניתי במחיצתה, במיוחד לעשות שטויות.

אני אוהבת את החוויות שעברתי. אני רוצה לשוב לשם. אני מרגישה שמיציתי את התואר שלי ושאני נשארת בו רק כדי לסיים משהו אחד כמו שצריך. ההמשך שלי הוא לא בהנדסה ביו רפואית, אולי ביולוגיה, אולי אומנות, ואולי שניהם, כמו שרציתי בעברי.

לחיי ההרפתקאות!

מורנייה.

יש ויש עכשיו מכל טוב וכל דבר. החיים שלי הם קצת טנלובלה עכשיו, אבל כנראה שרק סערות כאלה מחזיקות אותי מעל המים מבחינת עניין בחיים האלה. יש לי חבר טוב, והוא גם הופך אט אט להיות חבר קרוב, ויש לי 'מאהב' לשעבר, שהופך להיות אח. מבלבל מה?

אני מאוד רגועה מאז שהוא חזר מחו"ל. הייתה לנו שיחה בה נתתי לדמעות שלי לזרום, וכנראה שזה בדיוק מה שהייתי צריכה לעשות כל השנים האלו כשעצרתי את הדמעות ונמנעתי מלחשוף את עצמי עד הסוף.  אמרתי לו שאני אוהבת אותו, ושאני גם אוהבת את האח, אבל לא באותה הצורה. אמרתי לו שככל שהוא יהיה יותר נווד חופשי כך גם אני אמתח את הגבולות עד שמשהו יישבר, וחבל. כי אני אוהבת אותו ומרגישה שיש לנו באמת בסיס משותף שאפשר לבנות עליו זוגיות אמיתית ומאושרת.

אתמול, בדרך הכי ישירה בעיני, הוא הוכיח לי שאנחנו יכולים לבנות את האינטימיות הזו, בזה שהוא הפסיק להיות אנוכי ונתן לי את המתנה שכל גבר יכול לתת לאישה שלו. בעידן שבו גברים גומרים מהר ועם חרדות ביצוע, בעידן שבו הפורנו אומר לנו שגבר גומר וזה מה שחשוב, ושאם האישה מקבלת משהו, הוא כל כך מינימלי שאין פה טיפה נתינה אמיתית, קם הגבר שקורא על טאואיזם, ומנסה באמת את הטכניקה שתאפשר לי להנות עד הסוף מהמין בינינו. זה לא קרה לי עד היום, ואני מאושרת מהבחירה שלו להעניק לי את זה. ולא פחות חשוב, התחלנו ממש להביט האחד לשניה בעיניים. זה קשה לו, כי זה מחייב אותו לקרקע את עצמו ולהיות פחות חופשי משהוא רוצה, אבל שנינו ילדי החופש מבינים שרק כך נהיה בחופש ביחד.

מורנייה

לפני שבוע הכרתי בחור. למעשה אספתי אותו מהאוניברסיטה תחת המטריה שלי, כי ירד גשם. במהלך השבוע נפגשנו פעמיים-שלוש וביום חמישי יצאנו לדייט נורמלי שכלל ביליארד ומסעדת סושי. לקינוח הוא בא אליי.

היה ממש ממש כיף, אפילו שלא גמרתי. הבחור כל כך סקסי שלא הפסקתי להזיל עליו ריר יום וחצי מאז אותו סקס. למחרת הוא קם ומיד יצא לטרמפ צפונה. באותו היום בערב יצרתי איתו קשר סמסי לאותת שנהניתי ממה שהיה, והוא מצידו הגיב שהגזמתי. ככל הנראה הגזמתי בזה שיצרתי איתו קשר כל כך מהר כי מאז כבר כמה ימים שהוא לא יוצר קשר. האם זה היה סקס אחד מעולה ותו לא?

בימים האחרונים אימצתי אליי את סאפירה, החתולה הקטנה והמקסימה שלי. דורשת צומי אבל מתלטפת המון, עם שתי עיניים בצבעים שונים, קראתי לה על שם הדרקונית של אראגון. אני רוצה שהיא תהיה אמיצה ועצמאית, בעלת מזג טוב ושתמשיך להיות איתי עוד הרבה שנים. אני כבר מאוד אוהבת אותה, למרות שקשה לי עם כמויות הצומי שהיא רוצה ממני. מה לעשות שהיא גורה ושכנראה גם בכללי יותר אוהבת צומי?..

קצת מזכירה לי את עצמי.

בכל מקרה,

שבוע טוב חברים.

מורניה