מאתיים טיפות של אושר

חששות

אני מתה לברוח,

אבל צריכה להישאר

בוכה דמעות של עצב

מהול בשמחה, מהולה בעצב

אינני יודעת

עוד מה עליי לעשות

כדי להיות איתך

לחזות בך מתרחק ממני

קורע את לבי

וזה הכל באשמתי,

הכל באשמתי..

לפחות אתה עדיין כאן

ודי טוב לנו בינתיים.

זו המציאות שמסנוורת,

שלוקחת לי מילים,

איכשהו תמיד נופלת על אותם האנשים,

הכיצד אדע שדווקא אתה שונה מהאחרים?

שונה מהאחרים.

© כל הזכויות למילות שיר זה שמורות לבעלת הבלוג, Mornie Is Come. אין להעתיק ו/או לפרסם בשום צורה ומדיה ללא רשותה ובמקרה של אישור ממנה יש לתת לה את הקרדיט.

אז עשינו את זה, שכבנו. היה לא הכי משהו. לא כאב, שזה נקודה לזכותו, אבל אולי לקוטל הזרע הייתה השפעה כלשהי בעניין זה. מצד שני פשוט לא נהניתי. אני נהנית יותר מזה שהוא נוגע שם ולא מחדירות של ממש. עצוב אה? מעניין אם זה אומר שהוא דומה לאחרים או שונה מהם.

פעם ראשונה שאני שמחה שאף אחד לא נכנס/מגיב כאן.

תודה בכל מקרה,

מורנייה.

היו היה אחד. הוא נולד למשפחה ענייה ממעמד הפרולטריון. מה שנקרא, צווארון כחול.

והייתה אחת. נולדה לאותה המשפחה שנה אחריו. האמא מתה בלידה שלה.

פעם ביום ראשון הם קיבלו מנת בשר קטנה. האב נתן לבנו שליש מנה, לעצמו עוד שליש, ואת השליש האחרון חילק בין כל שאר האחים (אבא מצא אישה אחרת בינתיים). הבנות לא קיבלו דבר. גם לא היא.

כשהיה בן 14 מתו שלושה מאחיו הקטנים משחפת. ביום שאחותו חלתה, הוא החל לתת לה את מנת הבשר שלו. לא שזה עזר הרבה, גופה היה חלש מרעב תמידי, והיא נאלצה להמשיך לעבוד, אחרת לא היה כסף גם למנת הבשר החודשית של המשפחה.

כשהיא מתה, הוא ואביו גידלו את האחות הנותרת בת ה-6. הוא נשבע שגורלה לא יהיה כגורל אחותו המתה. מעתה כשישבו לאכול, היא קיבלה שליש מכל מנה.

היא ואחיה חיו עוד 90 שנים והביאו ילדים רבים לעולם עם בני זוגם.

יחי השיוויון המגדרי!

נ.ב. ממליצה מאוד ללחוץ על הפליי של הסרטון בצד ולהאזין עם אוזניות טובות. גורם לי לגוש בגרון כל פעם מחדש.

מקודם ישבתי עם אבא שלי במטבח ודיברנו קצת על החיים, ומה ארצה ללמוד בהמשך. ביולוגיה או רפואה? התלבטות קשה.

ואמרתי לו שכל פעם הוא מייעץ לי לבחור במקצוע אחד מביניהם ואז משנה את דעתו לשני. אמרתי לו שאי אפשר ככה. אמרתי לו שאני רוצה זמן לילדים (העתידיים בע"ה). בפייסבוק כתבו לי שכדאי שאמצא תואר בעקרות בית. אני רוצה לבכות.

ואבא שלי אמר שהיום אין זמן לילדים לא משנה במה עובדים. ושהאישה נתונה במצב לחץ כי היא גם נמצאת בבית וגם עובדת. אמרתי לו שהמדינה הזאת שובניסטית. שהרי גם אם הבעל שלי ירצה להיות עם הילדים שלו כדי לחלוק עימי את הנטל, יצפו ממנו להיות יותר ממני בעבודה. בא לי לבכות.

זין, אני אקים עסק משלי שבו נשים וגברים יקבלו זכויות שוות. לא הוגן שרק האמא תכין את ילדים למיטה, והאבא יבוא רק כדי לתת להם נשיקת לילה טוב/להלביש אותם ולתת להם נשיקת לילה טוב. שהאמא תהיה שם מ4 אחה"צ והאבא מ7 או 8. אני רוצה זמן חצי-חצי עם הבעל העתידי שלי, ולא שאני אצטרך לחזור יותר מוקדם רק כי ממנו מצפים להישאר.

חרא עולם!

גם כשהתחלתי לדבר על זה עם בן-זוגי, לא נראה לי שהוא אהב את הרעיון שאלך ללמוד רפואה. נכון שאני בחיייים לא אתן לגבר שלי להחליט בשבילי מה אלמד ומה אעשה, אבל מה אם בן הזוג שיהיה לי יתגרש ממני? אני זוכרת שבתור לקוסמטיקאית, הייתה שם רופאת נשים העוסקת בהסרת שיער במכוני לייזר, והיא אמרה לי שבעלה התגרש ממנה. אני לא אומרת שזה סוף העולם, גם ההורים שלי התגרשו הרי, אבל להישאר לגדל את הילדים לבד... מי אמר שאותו בעל יהיה אפשר לסמוך עליו שלא ייעלם לו? או שייתן את הכסף וילך לחפש לו אישה אחרת? אבא שלי מאוד שונה בנוף הגרושים בהתנהגותו כלפי הילדים שלו. ואמא שלי גם סמכה עליו מספיק כדי שיישאר בתמונה פעמיים בשבוע לפחות. הוא גם היה קונה איתנו פעם בשבוע אוכל לבית של אמא, וכשאמא חלתה הוא בא לגור איתנו וטיפל בנו כמו אמא ואבא ביחד. נשבעת לכם שבא לי להכין לו מתנה מפוצצת לכבוד יום ההולדת שלו.

הלוואי שבחיים היו מבטיחים לי דברים. כמו למשל, שיהיה לי זמן לילדים שלי למרות העבודה. כמו שלי ולבעלי יהיה זמן שווה איתם ואחד עם השני. כמו שאוכל לתמוך כלכלית לפחות כמו בעלי (לא שארוויח מינימום וגם הוא, אלא ששנינו ביחד נרוויח משכורת נאה שתהיה שווה בשווה, לכל המתחכמים שביניכם). כמו שבמקום בו אעבוד לא תהיה אפליה מגדרית לגבי השכר.

אני צריכה להתקשר עם כמה פמיניסטיות, אחלו לי בהצלחה.

זזתי, לילה טוב!